ביקורות קולנוע (עמוד 56)

"בייבי דרייבר" – ביקורת #1

"בייבי דרייבר". ג'ון האם, אייזה גונזלס, ג'יימי פוקס, אנזל אלגורט.

"בייבי דרייבר" מצליח לקחת ז'אנר מוכר ולבצע את היטב את כל החלקים המרכיבים אותו תוך הוספת סטייל מיוחד משלו, לפחות לאורך מרבית הסרט. הסרט טוב מאד בזכות ביצוע איכותי של הקאסט ועריכה טובה המשלבת את המוסיקה עם הצילום בצורה נהדרת, ברם חסר בו משהו שיהפוך אותו לבלתי נשכח.

הסצינות הפשוטות שבהן המוסיקה מתחברת עם המתרחש על המסך בריקוד מהנה שמאפשר לצופים להשתחרר ולזרום עם העלילה, לרוב בצורה קומית, הן טביעות הסגנון היחודיות של הבמאי אדגר רייט ("סקוט פילגרים", טרילוגיית הקורנטו – "מת על המתים", "שוטרים לוהטים" ו"סוף העולם"). גם כתסריטאי, רייט עושה עבודה טובה ביצירת העולם ויחסי הכוחות בין הדמויות בו, אולם כאשר הוא צריך ליצר את הצעד המכריע שיעורר שינוי בסטטוס קוו, המהלך מרגיש מלאכותי ולא ברור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קולוסאל" – ביקורת

"קולוסאל". אן האת'וואי, ג'ייסון סודייקיס.

בין סרטים לבין סטארט-אפים ניתן למצוא דמיון מסוים: בשני התחומים יש מין תפיסה שאם יש לך רעיון חדשני ומגניב – הדרך שלך להצלחה סלולה. אלא שבשני המקרים הרעיון עצמו הוא לא מספיק, וצריך לדעת איך להרוויח ממנו כסף ואיך להוציא אותו לפועל. לכן לפעמים ביצוע משוכלל יותר של משהו קיים עם שינוי קל הוא יותר מוצלח משובר המוסכמות. כמובן שההבדל המשמעותי בין השניים הוא שקולנוע היא אמנות וכסף הוא לא בהכרח המטרה. אבל עדיין, גם אם כסף הוא לא המטרה הראשונית שלך, לקחת רעיון ולפתח אותו לכדי סרט טוב הוא לא דבר של מה בכך. "קולוסאל" הוא מסוג הסרטים שפיץ' המעלית שלו (מושג מעולם הסטארט-אפים, בו יזם אמור להיות מסוגל להסביר את הרעיון שלו בנסיעת מעלית אחת) שובה לב: בחורה מגלה שיש לה קשר לא מוסבר עם מפלצת שהורסת את סיאול. הסרט עצמו נבנה היטב, ברם לקראת האמצע קצת מאבד כיוון ולא ברור לאן הוא הולך, ובכל זאת הסוף שלו מספק וסוגר את כל הקצוות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לילה קשוח" – ביקורת #2

"לילה קשוח".

"לילה קשוח" מעלה קושייה לא פשוטה: האם הוא יותר מצחיק או יותר דרמטי? זאת שאלה שאולי הרבה סרטים מעלים, בוודאי קומדיות שתמיד יש בהן ממד דרמטי (משהו שיניע את העלילה וימנע מהסרט להיות אסופת מערכונים) אבל במקרה הזה הדבר בולט ובמובן מסוים יש כאן שני סרטים: קומדיית טעויות שמתבססת על כך שהדמויות לא מבריקות תחת לחץ ובנוסף סרט פשע-מתח. לעיתים הסרטים נפגשים אבל חלקים גדולים יש הרגשה של מעבר מסגנון לסגנון. יותר אחידות היה הופך את הסרט לאחד הטובים בז'אנר.

ייתכן והסיבה להבדלה הברורה בין שני הסרטים נעוצה בבוסריות של הבמאית לוסיה אנייל שביימה וכתבה (יחד עם בן זוגה פול דאונס שגם מופיע בסרט). אנייל מצליחה לנווט היטב בין שני הסגנונות ולשמור על אחידות בבימוי בשניהם – הישג לא רע עבור סרט ביכורים – אבל לא מצליחה לגרום להם להתחבר. אנייל ודאונס מסמנים מגמה מעניינת בקולנוע: השניים כותבים ומביימים ב"ברוד סיטי" (אחת מיוצרות הסדרה אילנה גלזר אף מופיעה בסרט) שהחלה ברשת ועברה לטלוויזיה. בתקופה בה עולם הקולנוע חושש מעולם הסטרימינג הצמד מציג אופציה  לגישור בין העולמות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לילה קשוח" – ביקורת #1

"לילה קשוח".

"לילה קשוח" מתיימר להיות קומדיה קלילה, טיפשית ומהנה. הסרט הזה ממשיך מגמה הוליווד כבר לא מתביישת ומוציאה קומדיות קלילות על נשים בשביל נשים, כמו "מסיבת רווקות" ו"המדריך לסינגלס". עם זאת, על אף שאני מעריך את הפמיניזם החבוי בסרט אני מרגיש כי הוא מכוון להקרנות המכילות נשים בלבד, ובין הבדיחות על טמפונים ושעווה ברגליים אני, כגבר, מצאתי את עצמי נדחק מנטלית אל מחוץ לאולם.

את הסרט ביימה לוסיה אניאלו לאחר שכתבה אותו יחד עם בן זוגה השחקן פול דאונס. הבמאית, שעד כה ביימה רק פרקים לסדרות טלויזיה (ידועה בעיקר מ"ברוד סיטי", בה שיחק דאונס) מנסה לעשות את המעבר לקולנוע ללא הצלחה רבה. זאת משום שברמת הסצינה הבודדת העבודה נעשית טוב, אך הכתיבה הכוללת לא באותה רמה. עם דמויות סטריאוטיפיות שמספרות בדיחות לא מתוחכמות, התוצאה היא קומדיה שרק מי שהחליט לזנוח כל היגיון מראש יוכל להנות ממנה. במילים אחרות נוצר מצב שכדי להנות מהסרט אסור לחשוב עליו יותר מדי, פשוט צריך פשוט לזרום, וזה לא הלך רוח שיתאים בהכרח לכל אחד ואחת מהצופים בקהל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טופאק: כל העיניים עליי" – ביקורת

"טופאק: אול אייז און מי". דמטריוס שיפ ג'וניור.

"טופאק: כל העיניים עליי" מתיימר להיות סרט ביוגרפי אודות חייו של טופאק שאקור, אך בפועל הוא נראה יותר כמו מאמר דעה אוהד לחייו ופעילותו של הראפר. אני לא מכיר את טופאק מעבר לשמו, ולכן הגעתי לסרט מתוך רצון להבין מי הוא היה. למרבה הצער הבימוי והעריכה של הסרט הקשו עלי להבין מה יצג הראפר ומדוע הוא מפורסם כל כך. הסרט מציג אפיזודות מחייו, כאשר בכל אחת מהן מקבלים הסבר מדוע הוא היה בסדר וכל העולם סביבו לא.

את הסרט ביים בני בום, במאי לא מוכר שעיקר עבודתו עד כה היא בימוי קליפים לשיריה של ניקי מינאז'. חוסר ניסיונו של בום בקולנוע בולט מאוד באי-הצלחתו לבנות סיפור מתוך הביוגרפיה של גיבור הסרט. לא פעם נדמה שהניסיון לדחוס את כל חייו הסוערים של טופאק לתוך שעתיים ו-20, יוצר בעיקר בלאגן ולא מצליח לייצר אף נקודה מרכזית שתהווה את חוט השני שסביבו יטווה הסרט. בחלקים רבים "כל העיניים עליי" בעיקר מתיש את הצופה ורק לעיתים אנחנו חווים רענון בדמות להיט ראפ משוחזר, בו בום יכול להביא מכישוריו אל המסך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המומיה" – ביקורת

"המומיה". טום קרוז, אנאבלה ווליס.

באופן מפתיע יש משהו פילוסופי ב"המומיה" גרסת 2017. עובדה, הצפייה בסרט גרמה לי האם זה מוסרי לחזור בזמן ולחסל את האיש שהמציא את הקונספט של יקום קולנועי. האם זו אשמתו שלצד היקום הקולנועי של מארוול יש יצורים כמו העולם האפל של יוניברסל אותו הסרט מבשר. מצד אחד, העולמות הראשונים הצדיקו את היצירה שלהם שכן הם נוצרו בצורה אורגנית (פחות או יותר). אלא שכמו הספינר, מפלגות מרכז ורעיונות טובים נוספים, קמו גל חקיינים שראו כי טוב והחליטו לרתום את העגלה לפני הסוסים ואלו היו עגלות מקרטעות של אלטע-זאכן. לדי.סי קומיקס לקח ארבעה סרטים עד שהוציאו סרט ראוי.

ניתן רק לשער שמחלקת השיווק ביוניברסל ראו את כמות היצירות שיש להם זכויות עליהן וחשבו לעצמם שאם הן תהינה תחת אותה קורת גג אנשים ירוצו לראות. על שני דברים הם לא חשבו: הראשון הוא שצריך סרטים טובים ולא רק חיבור בינהם. ושנית, החיבור עצמו צריך להיות הדרגתי או הגיוני ולא כפוי. "המומיה" חסר את שניהם: עלילה חסרת תחכום, ללא עומק ועם חלק נרחב המוקדש להצגת החוליה המקשרת בין סרטי היקום פרודיג'יום – ארגון הנלחם במפלצות. חבל רק שהסרט היה אותו דבר עלילתית, איתו או בלעדיו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"וונדר וומן" – ביקורת #2

"וונדר וומן". גל גדות.

למרות התשבחות להן זכה "וונדר וומן" בהקרנות המוקדמות, אני הגעתי סקפטי. נכון, הביקורות בחו"ל היללו, אבל הן הגיעו עם כוכבית: הוא סרט מצוין, ביחס לסרטי הקומיקס האחרים בעולם הקולנועי של די.סי. זה קצת כמו להגיד שגמר הליגה היורוליג בכדורסל בין פנרבחצ'ה לבין אולימפיאקוס היה משחק הכדורסל הטוב ביותר של השנה. באירופה. אלה ששוכחים שיש במקביל את האן.בי.איי או בכלל מקצועות ספורט אחרים. ואכן, לאחר הצפייה אני יכול לומר שגם הביקורות המוקדמות וגם אני צדקנו: הסרט הכי טוב מבין סרטי די.סי, אבל באופן כללי, סרט סביר פלוס.

הוא היה יכול להיות הרבה יותר מזה אם החלק האחרון לא היה כל כך מחופף, שכן הסרט נפתח בהצגת דמות ובנייתה דרך מסע גילוי עצמי נטול קלישאות וחורים עלילתיים. הדברים מתפרקים כשצריך לסגור את הכול ולהתמודד עם הרע הגדול. בנוסף, בשלב הזה וונדר-וומן עוברת שינויים מהירים באופן מעט מגוחך. נכון, זה נבנה לאורך הסרט וזה לא כולל שמות של אימהות (אם כי אבות כן מוזכרים) אבל יש נקודה מאד ברורה בסרט בה נראה כאילו נגמר הכסף לשכתובים וצילומים מחדש ופשוט רצו לגמור עם הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"וונדר וומן" – ביקורת #1

"וונדר וומן". גל גדות.

השעה וחצי הראשונה של "וונדר וומן" עובדת ממש טוב. הקצב כמו שצריך, יש איזון נכון בין החלקים השונים של העלילה. היה יכול להיות נהדר אם לאחר מכן היה קרב הסיום ההכרחי בסרטים שכאלה והיה נגמר העניין, אך יש עוד 50 דקות ארוכות של סרט. התסריט קורס מנקודה מסוימת מאוד בסרט (כשהם יושבים בכיכר עיירה ואנשים רוקדים לידם) וצריך היה לוותר על חלקים שלמים.

עוד לא היה סרט מצליח על גיבורת-על, לא "אלקטרה" (בכיכובה של ג'ניפר גרנר, שגילמה את התפקיד לפני כן בסרט "דרדוויל") ולא הכישלון "אשה חתול" עם האלי ברי כקאטוומן. "וונדר וומן" הוא הסרט הראשון על גיבורת העל הראשונה, וונדר וומן, וכמו שיודעים כולם: גל גדות הישראלית נבחרה לגלם אותה. היא מצוינת בתפקיד הראשי ומובילה צוות שחקנים שלוהק כהלכה. הסרט הולך להיות הצלחה קופתית גדולה בארץ (בזכות גל) ובכל העולם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שודדי הקריביים: נקמתו של סלזאר" – ביקורת

"שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר". ג'וני דפ.

מעבר לכך שאין לי זמן לראות סרטים כמו פעם, הגיל נותן אותותיו גם בזיכרון שלי. התוצאה של זה היא שאני כבר רואה סרטים, אני לא תמיד זוכר מה בדיוק קרה בהם. אם כי במקרה של סדרת "שודדי הקריביים" ייתכן וזה לא הגיל אלא פשוט העלילה המסובכת וחסרת הגיון – גם ביחס לסרט עם מפלצות ושדים. למרות שראיתי סיכום של כולם, אני עדיין לא בטוח שהבנתי מה קרה בהם. למזלי, לסרט החמישי בסדרה "שודדי הקריביים: נקמתו של סלזאר" יש קשר רופף למדי לעלילה של הקודמים, כך שגם מי שלא ראה אותם או שבדומה לי, יש לו זיכרון סלקטיבי – יכול ליהנות ממנו. כמובן שזה תלוי גם בכך שאתה לא מצפה להרבה מסרט: סיפורי רוחות רפאים בשילוב עם סיפור אהבה, קצת סיפורי אבות-בנים וג'וני דפ שיכור. זה נחמד, זה קליל, אבל לא מלהיב. מצד שני, שבועות בפתח, חם בחוץ – גם זו דרך ליהנות מהזמן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנוסע השמיני: קובננט" – ביקורת

"הנוסע השמיני: קובננט". קתרין ווטרסטון.

יתכן ואני סובל ממצב רפואי יחודי: קלסטרופוביה קולנועית. בעוד שאין לי בעיה במציאות להיות בחלל סגור זמן רב (בהינתן זה שיש לי גישה לאינטרנט כמובן), קשה לי מאד עם סרטים שרוב ההתרחשות שלהם היא בחלל סגור אחד. זאת גם אולי הסיבה למה אף פעם לא התחברתי לסדרת "הנוסע השמיני". זה לא מנע ממני להעריך את חלקה ובעיקר את הגיבורה הנשית הייחודית שלו, אבל אף אחד מהסרטים בסדרה לא היה מהסרטים האהובים עלי – לא בז'אנר ולא באופן כללי. כשרידלי סקוט חזר לעולם הזה 30 שנה אחרי ההתחלה שלו, לא התרגשתי יותר מדי. ואכן "פרומתיאוס" היה סרט נורא בעיני, עם עלילה לא מעניינת ועם קישור קלוש למקור.

לאור זאת, לא באתי עם הרבה ציפיות להמשך (שהוא גם הקדמה) "הנוסע השמיני: קובננט". מבחינה עלילתית הוא מוצלח יותר מקודמו, אם כי הדמויות האנושיות בו לוקות בחסר. בדומה ל"פרומיתאוס" (וכפי שמד"ב אמור לעשות) הוא מנסה להתעמק בשאלות פילוסופיות אודות משמעות הקיום ולרוב מצליח. הפעם נזנחת שאלת "מי יצר את האדם ולמה?" ומתמקד בשאלת מה הם חיים הראויים לחיות. יש כאן גישה מעניינת לעניין, שמתכתבת עם "שומרי הגלקסיה: חלק 2". לקראת סופו הסרט מעט נמרח ומנסה להבהיל ולהגעיל יותר מאשר ליצור דרמה, אבל הוא יוצר עניין לקראת ההמשך שאמור בסופו של דבר להוביל לעלילת "הנוסע השמיני" המקורי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שומרי הגלקסיה: חלק 2" – ביקורת #2

"שומרי הגלקסיה: חלק 2".

בגדול ניתן לחלק סרטי המשך לשני סוגים: כאלה שממשיכים רעיונית את מה שהיה בראשון והתוצאה היא עמוקה ומורכבת יותר ("האימפריה מכה שנית", "האביר האפל") וכאלה שעושים בדיוק אותו דבר כמו פעם שעברה: לעיתים זה עובד מצוין ("ג'ון וויק 2"), אבל לפעמים זה די סתמי ("למצוא את דורי"). מהטריילר של "שומרי הגלקסיה: חלק 2" ניתן היה לשער שהוא הולך להשתייך לסוג השני: יש רגע בו רוקט מבין שמאחר והם מצילים את הגלקסיה פעם נוספת הם יוכלו לגבות שכר גבוה יותר עבור משימות (השאלה האם יצליחו לקבל בפחות משוטף + 60 כמו "הנוקמים") ואכן אנחנו מקבלים את אותו הדבר – וזה כיף בדיוק כמו שהיה פעם שעברה, רק שבהיעדר גורם החדשנות, זה מעט פחות טוב מהסרט הקודם. ההומור שם, האקשן שם, יש יחסים מבוססים ודמויות עמוקות יותר – אבל בלי היחוד של הפעם הראשונה זה פשוט פחות טוב.

ואם מנסים לשחזר את מה שעשו פעם שעברה, מי אם לא מי שעומד מאחורי ההצלחה הקודמת מתאים לדאוג לכך שהכול יעבוד שוב? בזמן שחלף בין הסרטים, ג'יימס גאן, שכתב וביים גם את החלק הראשון, כתב והפיק את מותחן אימה "ניסוי בלקו" על עובדים במשרד תאגידי שנאלצים להילחם זה בזה עד המוות כדי להישאר בחיים. בנוסף הוא גם צילם את כל ההופעות של סטן לי בסרטי מארוול בשנה הקרובה (בכל זאת הבן אדם בן 94. ואם אפשר למנוע את החייאת המתים באופן דיגיטלי – מה טוב).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שומרי הגלקסיה: חלק 2" – ביקורת #1

"שומרי הגלקסיה: חלק 2".

"שומרי הגלקסיה: חלק 2" הוא המשך ישיר של קודמו בסדרה לא רק מבחינה עלילתית אלא גם מבחינת סגנון ואווירה – מה שהופך אותו לסרט מהנה באופן יוצא דופן. הסרט החמישה עשר ביקום הקולנועי של מארוול דובק בשיטה המוכרת ומשלב בהרפתקאות החלל של גיבורי העל הומור רב ומוזיקה טובה מה שעושה אותו לבילוי קולנועי קליל ומרענן, כמו שסרטי קיץ טובים צריכים להיות.

ג'יימס גאן, מי שזכה עוד מתחילת דרכו לביקורות אוהדות מהקהילה הגיקית (על סרטו "סופר") וכלל העולם (על שומרי הגלקסיה הראשון) חוזר לכיסא הבמאי ומנצל את החופש שניתן לו כדי להפוך את את הסרט ליצירה מקורית הנפרדת בהתרחשותיה משאר ה-MCU. גאן, כמו בסרט הקודם, הוא לוקח את המרכיבים שלרוב משחקים תפקיד משנה בסרטי אקשן כמו מוזיקת רקע, עיצוב עולם והומור, ושם אותם במרכז הבמה. התוצאה היא שלא מדובר בסרטי גיבורי על מלא בחשיבות עצמית אלא בבילוי מהנה לכל המשפחה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »