ביקורות קולנוע (עמוד 56)

"טריינספוטינג 2" – ביקורת #2

"טריינספוטינג 2". יואן ברמנר, יואן מק'גרגור, ג'וני לי מילר.

מבין כל הדברים הרעים שהרשתות החברתיות הביאו איתן: נאצות יצירתיות, פייק ניוז, FOMO, הצל ועוד, דווקא הנוסטלגיוּת היא זו שהכי מרגיזה אותי, זאת למרות שאין בה את השליליות שמתלווה לחלק מהאחרים. היא מעצבנת דווקא מפני שהיא 'פרווה' וחסרת תועלת. היא ערך ריק שרק מרפרר למשהו שהיה פעם, שכנראה לא היה באמת כל כך טוב, אבל טוב לנו לחשוב עליו ככזה כדי למצוא נחמה במציאות העכשווית (צר לי, זוקס לא היה כזה דבר טעים).

הרוח הנוסטלגית הזו היא גם מה שעומד מאחורי "טריינספוטינג 2", הגרסה הקולנועית של הפוסטים "זוכרים איך היה בניינטיז?". כמושא אמנותי, נוסטלגיה יכולה להוות בסיס טוב לאמירה כלשהי על המצב הנוכחי או על הנוסטלגיה עצמה, אבל הסרט מפספס זאת בענק. הדבר בולט לאור העובדה שאחת הדמויות (הדמות היחידה שלא הייתה בסרט הקודם) מציינת את ההיתלות בעבר של שאר הדמויות, אבל הדבר נזרק לחלל הריק והם ממשיכים לחפור בעבר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טריינספוטינג 2" – ביקורת #1

"טריינספוטינג 2". יואן ברמנר, יואן מק'גרגור.

"טריינספוטינג 2" מגיע אלינו 20 שנה לאחר צאת הסרט הקודם, ולמרות שהוא עשוי היטב ומעניין בדרכו, הוא עדיין לא מצליח להצדיק את הצורך בו כסרט המשך. הסרט המקורי הגיע למרוד במוסכמות החברתיות עם האימרה "Choose Life", והיה לסנונית הראשונה בגל סרטים שהציעו אלטרנטיבה לבורגנות. סרט ההמשך מגיע בתקופה אחרת ולא מצליח לייצר אמירה חזקה באופן דומה. החדות החתרנית הזו היא העוקץ שחסר ל"טריינספוטינג 2" בכדי לעמוד באותה השורה עם אחיו הבכור.

את הסרט יצרו אותם האנשים שעמדו מאוחרי הסרט המקורי. נדמה כי מבחינה אומנותית דני בויל ("נער החידות ממומביי") בכיסא הבמאי יחד עם ג'ון הודג' שעיבד את ספרו של ארווין וולש אמנם ממשיכים בדיוק מהיכן שהפסיקו. התוצאה היא שסגנון הצילום, האווירה והמבטא הסקוטי חוזרים אלינו בצורה מוכרת רק בצבעים חדים יותר אף על פי שמבחינה עלילתית מדובר בסיפור שונה לגמרי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טוני ארדמן" – ביקורת

"טוני ארדמן". פטר סימונישק.

הסרט הגרמני "טוני ארדמן" משווק כקומדיה, אבל הוא לא הצחיק אותי. גם כסרט לא-מצחיק הוא רע מאוד-מאוד, והסבל נמשך שעתיים וארבעים דקות. באופן בלתי ייאמן הסרט גורף פרסים ברחבי העולם ואיכשהו הוא המועמד המוביל לזכייה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

טוני ארדמן הוא שם האלטר-אגו של גבר גרמני גרוש כשהוא חובש פאה ארוכה ומכניס לפיו שיניים עליונות מפלסטיק ובכך מרשה לעצמו להשתטות, להתחזות ולפנות אל אנשים שאחרת לא היו מסתכלים לכיוונו. הוא שב ומופיע בחייה של בתו, אשת עסקים שמתגוררת בבוקרשט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

תחזית לזוכים בפרסי האוסקר 2017: "לה לה לנד" ומי עוד?

"לה לה לנד". ריאן גוסלינג, אמה סטון.

ביום ראשון ה-26.2 יתקיים טקס האוסקר 2017 (ה-89 במספר). השאלה הגדולה היא בכמה פרסים יזכה "לה לה לנד". הסרט מועמד ל-14 פרסים (שני שירים מועמדים, אז לכל היותר הוא יכול לזכות ב-13 כי תיקו הוא דבר נדיר ביותר). שני הסרטים האחרים שהיו מועמדים ל-14 פרסים הם "טיטאניק" (1997), שזכה ב-11 אוסקרים, ו"הכל אודות חוה" (1950) שזכה ב-6. שני סרטים נוספים זכו ב-11 פרסים: "שר הטבעות: שיבת המלך" (2003) ו"בן חור" (1959) ו"לה לה לנד" ישווה או יתקרב לשיא שלהם. לרשימת המועמדים המלאה, סטטיסטיקות והסברים קראו כאן.

"לה לה לנד" יזכה בפרסים רבים. סרט, בימוי, שחקנית ראשית, עריכה, פס-קול ושיר מקורי מובטחים לו. אל ששת אלה יצטרפו, ככל הנראה, פרסים על עיצוב אמנותי ותלבושות. כמו כן, הסרט יזכה לפחות באחת (אם לא בשתי) קטגוריות הצליל. יש ערבול צליל ועריכת צליל. בשתי קטגוריות הוא לא יזכה: שחקן ראשי ותסריט. כלומר, 11 הוא המספר המקסימלי בשבילו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ון וויק: פרק 2" – ביקורת

"ג'ון וויק 2". קיאנו ריבס.

כשיצא ב-2014, "ג'ון וויק" היה הפתעה גמורה. כשמאחוריו עומד תסריטאי שכתב סרט אקשן סוג ג', ושני במאים שהיו בעברם פעלולנים, אי אפשר היה לצפות להרבה. וזאת למרות שהכוכב הראשי הוא קיאנו ריבס, כי אם למדנו משהו מהקריירה של ניקולס קייג' זה שיש שלב שבו כוכבים הוליוודיים יעשו הכול כדי להמשיך להופיע. אבל הסרט היה מרענן ומלהיב בעיקר הודות ליצירת עולם הרוצחים השכירים והאקשן. אז עכשיו הצוות חזר עם "ג'ון וויק 2", ולא רק שגורם ההפתעה לא לצידם, אלא עול הסיקוול מונח על כתפם.

איך הם התמודדו עם אלה? קצת כמו הבדיחה ב"רחוב ג'אמפ 22" – על ידי כך שעשו בדיוק את מה שעבד פעם שעברה. הדבר בא לידי ביטוי בשני דברים: גם הצצה נרחבת יותר לעולם הרוצחים: הסניף הרומאי של מלון הקונטיננטל, שיטת הזמנת העבודות, שטרות חוב, ספקי שירות איתם עובדים הרוצחים ועוד. דבר שני הוא אופי האקשן: לא מתחנף אבל גם לא מגעיל לשם ההגעלה; מצולם באופן ברור, ויותר מכך, נשמע חד ומדויק גם בדברים הקטנים. זהו אחד מהמקרים בהם ההמשך הוא אמנם לא החלק המוצלח ביותר בסדרה ("האביר האפל", "האימפריה מכה שנית") אבל גם לא כישלון שרחוק שנות אור מהראשון ("מטריקס רילודד"). הוא פשוט ואריאציה של המקור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"החומה הגדולה" – ביקורת #2

"החומה הגדולה".

"החומה הגדולה" הוא סרט ראווה של הבמאי הסיני ז'אנג יימו ("הפנסים האדומים", "גיבור"). לקרקס הולכים בעיקר בשביל המופע. לא מצפים לעלילה מסובכת, לסיפור מרגש, וככזה זה מה שמקבלים מ"החומה הגדולה": התפעמות והתלהבות מהחזיון, מהתלבושות, מהצבעים, מהתופים ומ(חלק מ)האפקטים.

זהו סרטו הראשון באנגלית והראשון בתלת מימד של ז'אנג יימו. הוא עושה שימוש יפה בתלת מימד. יש לו יכולת לביים דרמות עצובות כמו "לחזור הביתה" הארוך מדי ו"סיפור חיים" הנהדר, שניהם עם גונג לי, וגם סרטי ראווה שופעים כוראוגרפיה של פעלולים ולחימה כמו "גיבור" ו"קללת פרח הזהב", סרטים שצריך לראות בבית קולנוע וגם "החומה הגדולה" הוא כזה. אגב, באנגלית לחומה הסינית קוראים "החומה הגדולה של סין", ובקיצור "החומה הגדולה".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"החומה הגדולה" – ביקורת #1

"החומה הגדולה". מאט דיימון.

"החומה הגדולה" הוא סרט אקשן עשוי טוב ולעיתים מרהיב עין, אך לא הרבה מעבר לכך. יותר מכל הזכיר לי הסרט את "פסיפיק רים" – בשני הסרטים עיקר העניין הוא האקשן, ובשנים הוא מתבטא בעולם בו בני האדם מתאגדים כדי להלחם במפלצות המאיימות על קיומם. כמו כן, משניהם עולה התחושה שישנו עולם רחב ומעניין עם הרבה סיפורים לספר. יחד עם זאת, האקשן שמתרחש במדבריות סין פחות מרשים מזה של סרט האקשן העתידני, אך מצד שני הוא גם הרבה פחות טיפשי.

את הסרט ביים הסיני הנפלא ז'אנג יי-מו, שהוכיח את יכולותיו כבמאי אקשן בתחילת העשור הקודם  עם סרטים כמו "גיבור" ו"מחול הפגיונות", לצד דרמות כמו לחזור הביתה שיצא לפני שנים ספורות. הפעם יי-מו חוזר לביים אקשן ומראה שהוא לא שכח איך עושים זאת. תוך שילוב של עיצוב צבעוני הנותן לכל אירוע  אווירה אחרת ומהלכי הקרב העוברים על חוקי הפיזיקה, מצליח הבמאי המוכשר להביא למסך הגדול חוויה ויזואלית נהדרת. חוויה שהיתה יכולה להיות מושלמת אילולא השימוש הרב באפקטים ממוחשבים לא היה בולט כל כך והעלילה דלה כל כך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'קי" – ביקורת

"ג'קי". נטלי פורטמן.

"ג'קי", כמו "המלכה" עם הלן מירן, מתמקד באירועים שהתרחשו מחוץ לעיני הציבור בשבוע שבו היו חשופים מאוד לכל העולם בעקבות מותו הטרגי של דמות מפורסמת מאוד. בסרט האנגלי מ-2006 דובר בנסיכה דיאנה שנהרגה בתאונת דרכים והתגובה של המלכה אליזבת ובית המלוכה לאירוע. במקרה של "ג'קי" אלו הימים בין ההתנקשות בנשיא ארה"ב ג'ון אף. קנדי ללוויה שלו, שמאחורי כל פרט שלה עמדה אשתו ג'קי, עם כמה פלאשבקים לאירועים שהתרחשו בבית הלבן עם ג'ון וג'קי. "ג'קי" עוד פחות טוב מ"המלכה" שהיה בינוני לכל היותר.

"המלכה" עסק באירוע שהתרחש שנים ספורות לפני כן. ב"ג'קי" זוהי ההתנקשות המפורסמת שהתרחשה בטקסס בנובמבר 1963, שבזכות התיעוד המצולם שלה, תיאוריות הקנוניה שצמחו סביבה והריגתו בשידור חי של לי הארווי אוסוולד הפכה לאחד האירועים ההיסטוריים המוכרים ביותר במאה ה-20. בסרט, אגב, ויתרו על שחזור או מראה הצילום המפורסם של ג'ון ג'וניור בן השלוש שמצדיע לארון של אביו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"זרים מושלמים" – ביקורת

"זרים מושלמים".

"זרים מושלמים" הוא סרט נהדר. כל מה שסרט צריך להיות: חכם, מצחיק, מעניין, כתוב היטב ומבוצע בידי שחקנים מצוינים. הסרט זכה בפרס דיויד דונטלו (פרסי הקולנוע האיטלקי) לסרט הטוב ביותר, והוא היה הסרט השני הכי מצליח באיטליה ב-2016, אחרי קומדיה איטלקית אחרת ולפני "מוצאים את דורי", "קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים", "רוג אחת" ואחרים. אין סיבה שלא יהפוך להצלחה גדולה גם בארץ, בעיקר לקהל מבוגר וחובבי הסרטים הזרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספליט" – ביקורת

"ספליט". ג'יימס מק'אבוי.

רק לפני שבועיים כתבתי עד כמה ציפיות שלנו מסרט הם חלק מרכזי בחוויה שלנו בעת הצפייה והנה מגיע "ספליט" סרטו החדש של מ. נייט שאמאלן ומאתגר אותי. להזכירכם, לאחר סרטו הקודם, "הביקור" הכתרתי אותו כמלך האימה החדש. על כך יש להוסיף את הצלחתו הקופתית האדירה וכן הביקורות הטובות של סרטו החדש. לאור זאת לא הייתי מתפלא אם הסרט היה סובל מחרדת ביצוע ומאכזב אותי. אבל לא כך הדבר: הסרט עומד בציפיות, וגם אם לפרקים הוא מעט לא קוהרנטי וכמעט איבד אותי כצופה, בסופו של דבר הוא מצליח להיות ברור ולחבר אותנו עם הדמויות.

לאור ההצלחה של שני סרטיו האחרונים, ניתן לומר בוודאות ששמאלאן יצא מתקופת השפל שלו וחזר להיות יוצר קולנוע מעניין. זה לא רק שהסרטים טובים, אלא הם גם מרעננים ושונים אחד מהשני. כן, הטוויסט עדיין שם – אבל הוא לא המנה העיקרית. במקרה הזה הוא אפילו לא מהותי לעלילה אלא רק לקונטקסט של הסרט. וגם אם שאמאלן לא מחדש או ממציא כאן משהו, הוא מחבר היטב בין הרכיבים השונים: לוקיישן אחד, מחלת נפש, חריגות חברתית ועוד. הוא יוצר אווירת אימה שאינה אלימה באופן ויזואלי ועדיין מחזיק אותך לכיסא כל הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מאחורי המספרים" – ביקורת

"מאחורי המספרים". אוקטביה ספנסר, טרג'י פ. הנסון, ג'אנל מונה.

"מאחורי המספרים", שעוסק במאבקן של 3 נשים שחורות ומוכשרות להתקדם אל חוד החנית של נאס"א בשנות ה-60, לא מנסה לחדש דבר בתחום הביוגרפיות, ומסתפק בהצגת הסיפור עצמו, שאינו מוכר בעולם. לצד היותו קיטשי ונוסחאתי להחריד, הסרט בעיקר מעצים ומעורר השראה, ויש הרבה מה ללמוד מהמתרחש על המסך לגבי נחישות ומאבק בלתי אלים.

את "מאחורי המספרים" – שמועמד ל-3 פרסי אוסקר, בינהם פרס הסרט הטוב ביותר – ביים תיאודור מלפי, שזהו סרטו השני לאחר "וינסנט הקדוש". גם כאן, כמו במקרה של "וינסנט", מלפי לא מנסה לצאת מנוסחאות הז'אנר, ולא מצליח לנטוע אפילו צל של ספק שהנשים החזקות לא תתגברנה על המכשולים שלפניהן. אך במסגרת הז'אנר המוכר, מלפי עושה עבודה טובה כאשר הוא מצליח לשלב הומור וצחוק לצד רגעים הצובתים את הקהל בלב לאור הבדלי המעמדות בין שחורים ולבנים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אור ירח" – ביקורת #2

"אור ירח". מהרשלה עלי, אלכס ר. היברט.

אחד האתגרים הכי קשים בתור צופה קולנוע (וזה נכון לכל מדיום אמנותי) הוא להתמודד עם ציפיות. החוויות הכי ייחודיות שהיו לי מסרטים היו מקרים בהם לא שמעתי מילה אחת על הסרט. לא על העלילה, לא על איכותו, כלום. ומנגד, כשהייתי מגיע עם הדי ביקורת עולמיים או מקומיים על סרט כלשהו, הייתי בונה לי ציפיות ולרוב מתאכזב לנוכח גודלן. לשמחתי אני חושב שעם השנים אני חושב שהצלחתי לנתק את הדעה שלי מהציפיות.

אל "אור ירח" הגעתי רק עם הידיעה שהוא זכה לשבחים רבים וכן שכל צוות שחקנים הוא אפרו אמריקאי וכך גם הבמאי ברי ג'נקינס. ציפיתי לסרט קטן על החוויה של אפרו-אמריקאים בארה"ב. סיפור כזה יכול בקלות להיגרר ל"פורנו רגשי". אבל "אור ירח" אינו שם, אלא אנושי ועדין באופן בו הוא מתאר את הכאב והסבל של הגיבור שלו. הבעיה שהגיבור שלו לא שלם. יש תחושה שהדביקו אסופה של אירועים לדמות בתקווה שייצא משהו אחיד. אולי זו המהות של האנושיות, אבל בקולנוע זה עוד פחות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »