ביקורות קולנוע (עמוד 59)

"ברידג'ט ג'ונס בייבי" – ביקורת

"ברידג'ט ג'ונס בייבי". פטריק דמפסי, רנה זלווגר, קולין פירת'.

"ברידג'ט ג'ונס בייבי" הוא סרט מביך, מביש, ילדותי, מיושן. צפוי, תגידו? לא ציפיתי ליצירת מופת, רק קיוויתי לראות משהו מבדר, מצחיק ורומנטי. האם אפשר לכתוב "מתחת לכל ביקורת" בביקורת? אין פה שום דבר מקורי או מרענן; זה לא מהנה, לא מבדר, מיותר וגרוע.

אתחיל דווקא במה שעושים לקראת סוף תהליך של סרט: בשירים. כמו מתרגם שמוציא תרגום ישיר קלוקל באמצעות Google Translate עבד העורך המוזיקלי של הסרט. בשני קטעים סביב מסעדה איטלקית ובעליה יש את השירים That's Amore ו-Mambo Italiano, שירים נפלאים אך שחוקים להפליא. כשמניפים את ברידג'ט וסוחבים אותה יש ברקע את Up Where We Belong הלקוח מתוך "קצין וג'נטלמן" שמסתיים בהנפה דומה. בסרט יש גם להיטים עכשוויים יותר כמו "גנגם סטייל" ושירים של של לילי אלן. אני משער שאם היה קטע שלישי עם האיטלקי היו קונים את הזכויות של Volare. זה חסר השראה, לא מקורי, מעורר שעמום ועצלני, ובכך מתאים בעצם לסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לא לנשום" – ביקורת

"לא לנשום". סטיבן לאנג, דילן מינט.

בתור ילד ובהמשך גם בתור מתבגר לא נמשכתי יותר מדי לסרטי אימה. חיבבתי את סדרת "סיוט ברחוב אלם" אבל בעיקר בגלל שפרדי קרוגר הוא דמות קומית אדירה – רק חשבו עליו ב"סיינפלד". אני חושב שהסיבה לכך הייתה שלא היה שם משהו מעבר להפחדות וגועל ויזואלי. ככל שהתבגרתי הבנתי שבניגוד לסרטי אקשן או מד"ב – העובדה שזה לא אמיתי הפריעה לי. הפער בין המציאות לעולם המדומיין שהקולנוע יכול להציע פעל כנגד הסרטים. מנגד סרטי אימה בהם הרוע הוא אנושי כמו "דרך קלוברפילד 10" או "הביקור" הם בעלי הציון הגבוהים ביותר שחילקתי באתר זה. כי ברגע שזה שהגורם המאיים הוא אמיתי גם ההתמודדות איתו אמיתית ומורכבת. "לא לנשום" פועל על אותו עקרון ומזכיר את "דרך קלוברפילד 10": צעירים שמנסים להיחלץ מביתו של אדם מבוגר יותר שהכוונות שלו לא ברורות. אבל ב"לא לנשום" יש רק גורמים אנושיים והמורכבות האנושית שלהם היא מה שהופכת את הסרט למעניין כל כך.

נקודת דמיון נוספת בין השניים היא הבוסריות של הבמאי: במקרה הזה זהו סרטו השני של פדה אלוורז, שלפני כן ביים את הרימייק "מוות רצחני" (Evil Dead). היעדר הניסיון מורגש לפרקים, אבל ללא ספק הוא יודע מה הוא עושה. נכון שהתסריט (שלכתיבתו הוא היה שותף) אינו מושלם. ברם החורים בו לא עצומים, ויותר מכך, הם באים לשרת אמירה קוהרנטית ועלילה הגיונית. אלוורז מפגין וירטואוזיות ומקוריות ויזואלית, שגם אם לעיתים היא מגושמת, תמיד היא נסלחת משום שאינה הורסת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משפחת פאנג" – ביקורת

"משפחת פאנג". ג'ייסון בייטמן, מרין אירלנד.

"משפחת פאנג" הוא סרט בעל שאיפות אמנותיות שעוסק בין השאר במהות האמנות. ברם הדיון האמנותי הזה הינו אמנותי מדי. סרט קולנוע, כמו כל יצירה אחרת, צריך בראש ובראשונה לגעת ולעורר רגש, והסרט הזה – על אף הרעיונות המעניינים שבו – לא נגע בי, ופרט לרוגז בחלקים מסוימים גם לא עורר בי שום רגש פרט לשעמום.

את "משפחת פאנג", המבוסס על ספר בעל שם זהה מאת קווין ווילסון, ביים השחקן ג'ייסון בייטמן ("איך להיפטר מהבוס", "משפחה בהפרעה"). זהו אמנם לא סרטו הראשון של בייטמן כבמאי ("בגסות"), אבל הבימוי שלו כאן הוא לכל היותר "פרווה". נכון, הוא אמנם מצליח להוליך אותנו לאורך העלילה מבלי שנאבד את הדרך, אך לא מצליח להביא שום ערך מוסף למדיה הקולנועית שלא יכל להמצא בגרסה הכתובה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"באש ובמים" – ביקורת

"באש ובמים". בן פוסטר, כריס פיין.

הצורה שבה "באש ובמים" מצליח לתפוס את האווירה האנושית של מערב טקסס היא ראויה להערצה. אותו אזור, שהיה פעם המערב הפרוע, הוא כעת ארץ אכולת יושביה הנמצאת אי שם בסוף העולם שמאלה. המקום, שמייצר אנשים קשים כמו האדמה בה הם גדלו, והתקופה, בה הקאובוים נלחמים כבר בבנקים ולא באינדיאנים, הם סט נהדר לסיפור עם רבדים אנושיים רבים.

בכתוביות הסיום הסרט מוקדש אורסולה ודיויד ג'ון מקנזי, הוריו של במאי הסרט דיויד מקנזי שנפטרו בשנה שעברה, וניכר כי הבמאי הסקוטי המוכשר השקיע את נשמתו בסרט. לאחר שזכה בפרסים על דרמת כלא ("מועד לפורענות") וסרט מד"ב ("חוש מושלם"), מקנזי שוב משנה כיוון וחובר לתסריטאי טיילור שרידאן ("סיקאריו"). שיתוף הפעולה הזה עובד בצורה יוצאת מן הכלל ושרידאן, מוכיח גם בסרטו השני, שהתסריטים שלו יודעים לשלב מותחן אקשן קצבי עם דרמה אנושית שבסופה לא ברור מי צודק בכל הסיפור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סטארטרק 3: אל האינסוף" – ביקורת

"סטארטרק 3: אל האינסוף". סיימון פג, זאקרי קווינטו, כריס פיין, קארל אורבן.

ישנה סברה עממית (או שמא חנונית-קולנועית) שבכל טרילוגיה הסרט השני הוא המוצלח ביותר. לא זה המקום לדון בנכונותה של טענה זו, אבל מה שבטוח הוא שבכל הנוגע לשלושת הסרטים הנוכחיים ב"מסע בין כוכבים" – זה אינו המצב. הסרט השני היה חלש ומאכזב מכל בחינה. לאור זאת, הסרט השלישי בסדרה "סטארטרק: אל האינסוף" לא היה צריך לעשות הרבה כדי להיות מוצלח יותר ואכן הוא עמד במשימה: מצד אחד זהו סרט מוצלח יותר מהשני, ומנגד הוא לא מנסה להיות משהו מיוחד או בלתי נשכח. הוא סרט הרפתקאות-התבגרות-מד"ב שפועל על פי כל הנוסחאות, בהן קופסה מסתורית שתופיע במערכה הראשונה תהיה בעלת משמעות במערכה השלישית.

ייתכן וחלק מהשינוי קשור לשינוי שנעשה בכיסא הבמאי. לאחר שג'יי.ג'יי. אברמס חצה את הכביש לביים את "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", הושב בכיסא הבמאי ג'סטין לין, שביים 4 מסרטי "מהיר ועצבני". זהו ללא ספק שינוי מרענן ולו רק כי ככמות חריכת האור במסך ירדה למינימום הכרחי. לין מוכיח שמבחינתו אין הבדל גדול מדי בין מרדף בין מכוניות על הכביש לבין מרדף בין חלליות. יותר מכך, ברגע שהמרדפים הם חלק מקונטקסט של מד"ב, הכול גם נתפס כיותר הגיוני ומשתלב בעולם של הסרט. לין לא מביא בשורה קולנועית מרעישה, אבל יודע לייצר סרט קיץ שעובד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כלבי מלחמה" – ביקורת

"כלבי מלחמה". ג'ונה היל, מיילס טלר.

מסתמן שיש טרנד חדש בהוליווד: במאים הידועים בעשיית קומדיות מביימים דרמות היסטוריות מהעת האחרונה. את "כלבי מלחמה" החדש על המסכים ביים טוד פיליפס, שעיקר תהילתו הגיעה מ"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" והמשכיו. קודם לו היה אדם מקאיי שאף זכה באוסקר על כתיבה של "מכונת הכסף" שעסק במשבר הכלכלי של 2008. גם פיליפס מראה שהקולנוע שלו לא חד ממדי ושהשינוי לא מפחיד אותו, אם כי הדרמה שלו, בדומה לקומדיה שלו, מעט מוגבלת ולא נמצאת בליגה של הגדולים. ובעוד שהסרט של מקאיי היה חד ובעל אמירה ברורה, בשום שלב בסרטו של פיליפס לא מורגש שיש כאן משהו מעבר לסיפור מתח מוצלח. זה חבל כי הנושא בו פיליפס מתעסק נפיץ וחשוב לא פחות מזה שבו עסק מקאיי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מסיבת נקניקיות" – ביקורת

"מסיבת נקניקיות".

הציפייה שיהיה מדובר בסרט חד מימדי המתאפיין אך ורק בבדיחות גסות אינה מתממשת, ובמקום – "מסיבת נקניקיות" מפתיע לטובה ומתגלה הן כסרט אנימציה מצחיק בטירוף והן כסרט פילוסופי עמוק. אם אין לכם בעיה עם בדיחות גסות (מאוד), מדובר בסרט הטוב ביותר עד כה ל-2016 ואחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר אי פעם.

את הסרט ביימו גרג טיירנן (מגוון סרטי תומס הקטר) וקונרד ורנון (שהשתתף בבימוי "שרק 2", "מדגסקר 3" ודיבב עוד מגוון רחב של דמויות אנימציה), אך הרוח החיה מאחורי הקלעים היא של סת' רוגן, ג'ונה היל, אוון גולדברג וחבריהם. החבורה הזו, שעובדת על הפרויקט כבר קרוב ל-10 שנים, הצליחה ליצור סרט שנראה ומרגיש כמו סרט של פיקסאר, אבל משלב הומור המיועד ישירות לקהל המבוגר, ולא מסתתר רק בקריצות. לא אתפלא אם ברבות הימים "מסיבת נקנקיות" ייחשב למהפכני כמעט כמו "צעצוע של סיפור".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"איילים" – ביקורת

"איילים". סיגורדור סיגוריונסון, תאודור יוליוסון.

הבמאי גרימור האקונרסון, ש"איילים" הוא סרט השני ("סאמרלנד"), מצליח להביא משהו שונה אל המסך הגדול, תוך שימוש בקצב האיטי והאווירה השתקנית והמהורהרת של הקולנוע האירופאי-האמנותי. הסיפור, שמתאר יפה כיצד חוואי אוהב מתייחס לכבשים שלו וכיצד בני אדם עיקשים מתייחסים זה לזה, וכל זאת באווירת החורף הקודר של האי הנידח, הוא חוויה קולנועית ותרבותית מיוחדת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יחידת המתאבדים" – ביקורת

"יחידת המתאבדים".

אפשר להאשים את אנשי די.סי בהרבה דברים, אבל אי שפיות הוא לא אחד מהם. לראייה, בכל פעם הם מנסים מחדש למצוא פתרון לבעיה שהסרטים של מארוול יצרו להם: יצירת סרט אנסמבל – אבל בלי התעסקות בפרט השולי של סרטי הכנה. ב"יחידת המתאבדים" הם זנחו את קבצי הוידאו הבלתי מאובטחים שמציגים את חברי ליגת הצדק העתידיים כפי שהיה ב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" לטובת פלאשבקים עם מוזיקה שנבחרה בקפידה על ידי עורכי הפלייליסט של גלגלצ. אחרי האקספוזיציה הפשטנית והישירה, הסרט תופס צורה ומצליח לחבר בין הדמויות באופן אמין (מה שלא היה ב"באטמן נגד סופרמן") וגם להצחיק.

ההומור ורוח השטות שמלוות את הסרט הם גם מה שהיה חסר ב-בנ"ס, ומפתיע שזה מגיע מכיוונו של דיויד אייר שביים וכתב את הסרט. רוב סרטיו הם על שוטרים או חיילים והקשיים איתם הם מתמודדים ("זעם", "חבלה"). המעבר מהטובים אל הרעים הוביל גם לשינוי באופי הקולנוע שלו. מין גרסה הפוכה לאדם מקיי. הוא לא הצליח כפי שזה האחרון הצליח עם "מכונת הכסף", אבל הייתי שמח לראות אותו ממשיך בקו הזה. ייתכן שזה בדיוק מה שסרטי קומיקס צריכים: במאי עם ניסיון בסרטי משטרה וכישרון קומי חבוי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משחקי חובה" – ביקורת

"משחקי חובה". דייב פרנקו, אמה רוברטס.

על אף שבבסיסו "משחקי חובה" מיועד לנוער מתבגר, עדיין מדובר בסרט טוב וקליל שיכול בקלות להסב הנאה גם למי שעבר את שנות העשרה של חייו. זאת כי הנושא המרכזי של הסרט הוא התנהגות אנושית בעולם טכנולוגי, נושא מרתק בפני עצמו שרלוונטי לכל גיל. אין מדובר ביצירת מופת כמו "מראה שחורה", אך גם הגרסה הצעירה של הדיון היא בהחלט הפתעה לטובה.

את הסרט ביימו הנרי ג'וסט ואריאל שולמן על בסיס המותחן של ג'יני ריאן. שני הבמאים הצעירים ("קאטפיש", "פעילות על טבעית 3") אספו קאסט צעיר ולא מוכר ברובו שאולי לא מוכיח יכולות משחק מדהימות אבל משתלב יפה בקצב המהיר של הסרט. כמו כן, היכולת ליצור סרט מהיר וזורם היא לא דבר מובן מאליו גם אצל במאים בעלי שם, ומצרך הכרחי בבימוי סרט הפונה לבני נוער.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קפטן פנטסטיק" – ביקורת

"קפטן פנטסטיק". ויגו מורטנסן.

יותר משהוא סרט, "קפטן פנטסטיק" הינו מסה פילוסופית עמוקה ומרוכבת אודות החינוך. על אף שמו, המטעה לחשוב שמדובר בעוד סרט גיבורי על שכיח, "קפטן פנטסטיק" הוא סרט יוצא דופן בעולם הקולנועי. הדרך שבה הסרט חוקר את שאלת החינוך האלטרנטיבי, והעובדה שהוא מצליח לעורר אצל הצופים דיון שיימשך גם אחרי כתוביות הסיום, הופכות אותו, לכל הפחות, לשווה צפייה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ייסון בורן" – ביקורת

"ג'ייסון בורן". מאט דיימון.

"ג'ייסון בורן" הוא סרט אקשן סטנדרטי למדי, מה שאומר שהוא לא מצליח לעמוד בסטנדרטים של הטרילוגיה המקורית בכיכובו של מאט דיימון. לא מדובר כמובן בסרט רע, אלא רק באוסף של קלישאות חבוטות שלא מצליח לשחזר את המהפכה שהוביל הפרנצ'ייז בתחילת דרכו.

את הסרט כתב וביים פול גרינגראס, שחזר לפרנצ'ייז אחרי "זהות במלכודת" ו"זהות אבודה" – גם בהם כיכב מאט דיימון. השבת במאי מוכח אל הסט מסמנת טובות, ברם הבימוי של גרינגראס כאן מרגיש עייף, נוסחתי למדי ומשחזר במידה רבה את עלילת הסרטים הקודמים בסדרה. למעשה, לפרקים חשתי שהעדכון היחיד שהסרט קיבל לקראת שנת 2016 הוא העיסוק בשאלת פרטיות האזרחים באינטרנט, במקום זהויות סוכנים חשאיים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »