ביקורות קולנוע (עמוד 59)

"השכנים של ג'ונס" – ביקורת

"השכנים של ג'ונס". גל גדות.

"השכנים של ג'ונס" הוא אמנם סרט טיפשי להחריד, אבל הוא גם מצחיק בצורה מפתיעה. הסרט שמתיימר להיות שילוב בין מותחן ריגול לבין קומדיה לא מצליח לדבוק בצידו הרציני, אך מרוויח את נקודות הזכות שלו כקומדיה על האנשים הרגילים. מבחינות רבות נראה כי קהל היעד של הסרט הוא זוגות בגילאים 35-50 שיוכלו להזדהות עם גיבוריו מצד אחד, אבל יידעו להנות מהשטויות המוגזמות שמתרחשות על המסך. אם זה אכן הכיוון שעליו חשבה ההפקה – היא פגעה בול.

את הסרט ביים גרג מוטולה, שביים בעבר קומדיות כמו "פול" ו"סופרבאד". גם הפעם מוטולה משלב בעלילה גיבורים לא-יוצלחים כדי להצחיק, ומוסיף גם את אלמנט הריגול ואת השעמום של הפרברים. ברם לא חיבור הנושאים הוא שפוגע בסרט כמו חיבור הסגנונות: לצד ההומור הטיפשי אך המוצלח, הסרט מנסה לשלב גם אקשן ודרמה ובשני אלה נכשל באופן מובהק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ק ריצ'ר 2: אין דרך חזרה" – ביקורת

"ג'ק ריצ'ר 2: אין דרך חזרה". טום קרוז.

את השם של הסרט החדש בכיכובו של טום קרוז, "ג'ק ריצ'ר: אין דרך חזרה" ניתן לפרש באופן מטא-קולנועי המתייחס לקריירה של קרוז. עד הסרט הזה ולמרות שהוא כבר בגיל של רוב חברי "הבלתי נשכחים" (ואף מבוגר מחלקם), הוא ממש לא במעמד נשכח. נכון שרוב הסרטים שהוא מופיע בהם דורשים ממנו מאמץ גופני רב (קרוז, הנמצא באמצע העשור השישי של חייו ידוע כשחקן המבצע את הפעלולים שלו בעצמו) אבל היו עם קלאסה כלשהי. אבל בסרט ההמשך של ג'ק ריצ'ר יש הרגשה של עייפות. החל מחוסר המורכבות של הדמות ועד לכמות סצנות האקשן בו. האם הגיל של קרוז נותן את אותותיו? אם לא על הפנים שלו אז לפחות על היכולות שלו. בניגוד לסרט הקודם בסדרה שהיה פשוט ומרענן, כאן נראה שכולם עובדים על אוטומאט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הבחורה על הרכבת" – ביקורת #2

"הבחורה על הרכבת". אמילי בלאנט.

"הבחורה על הרכבת" שמספר סיפור דרך נקודת מבטן של שלוש נשים שונות, לא מצליח למצות עד תום העיקרון בו בחר וכתוצאה מכך הוא מבולגן ולא תמיד ברור מה עומד מאחוריו.

הסרט מבוסס על רב מכר באותו שם שכתבה פולה הוקינס. אולי אין קשר בין הדברים אבל ייתכן וסרט שנכתב על ידי אישה ורוב הדמויות בו הן נשים, גם עדיף היה שיבוים על ידי אישה. הדבר אולי היה תורם לחדד רגישויות מסוימות שגבר, לא משנה כמה רגיש הוא, כנראה לא יצליח להזדהות איתן ולתרגם לעשייה קולנועית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הבחורה על הרכבת" – ביקורת #1

"הבחורה על הרכבת". אמילי בלאנט.

"הבחורה על הרכבת" הוא מותחן על פי רב מכר, שבעוד יש במרכזו תעלומה מותחת, היה יכול להיות הרבה-הרבה יותר טוב בידיים של במאי טוב, עם קצב מהיר יותר, מעט יותר תחכום, פחות הנגשה לקהל ועריכה מהודקת יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" – ביקורת

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים".

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" כולל מאפיינים רבים של הבמאי טים ברטון. העבודה המשמעותית הראשונה שכתבתי בזמן לימודי הקולנוע שלי היתה על יצירותיו של טים ברטון, והשורה התחתונה היתה שהוא אוהב לעסוק בחריג בחברה. זה יכול להיות חריגוּת ברורה כמו ב"המספריים של אדווארד" או חריגות שדורשת הכרות מעמיקה כדי להיחשף אליה כמו ב"אד ווד". למרות שעבר יותר מעשור מאז כתבתי את העבודה, הרבה לא השתנה. יחד עם זאת, בעקבות "אליס בארץ הפלאות" הפסקתי לראות את סרטיו מפני שהם הרגישו יותר כמו פרודיה על סרטים של טים ברטון ופחות הדבר האמיתי.

משהו בטריילר של "המעון של מיס פרגרין" עשה לי חשק לתת לברטון צ'אנס. התוצאה הסופית היא איפשהו באמצע: בין ברטון האדיר לבין הפרודיה. מין גרסה דהויה עם ניצוצות של גאונות. נתוני הקופות מסופה"ש הראשון מחזקים את התחושה שלי: לראשונה מאז 2010 שסרט של ברטון ניצב בראש רשימת שוברי הקופות בארה"ב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אסון בלב ים" – ביקורת

"אסון בלב ים". מארק וולברג.

בדרך כלל, סרטי אסונות מציגים את היריבות בין האדם ואיתני הטבע. אבל בניגוד לנבלים אליהם אנחנו רגילים, הטבע הוא יריב משונה: נטול מניע וכזה שלא ניתן לכופף או לשכנע אותן לחדול ממעשיו – המאבק  מולו הוא הישרדות נטו. גם אם יש מעורבות אנושית שהובילה לאסון, זה בדרך כלל בגלל אי מניעתו או העדר הגנה מספקת – תום לב או חמדנות סמויה. ב"אסון בלב ים" המקור לאסון ברור, וכביכול גם מי האחראי האמיתי להתפוצצות של הספינה שהובילה לאסון האקולוגי החמור ביותר בארה"ב: מנהלי חברת הנפט שהפעילה אותה. מצד אחד זה הופך את הסרט ליותר מעניין ומורכב, מצד שני הוא כושל בלפתח את המורכבות הזו עד הסוף.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שבעת המופלאים" – ביקורת

"שבעת המופלאים". דנזל וושינגטון.

אם היו מחלקים ציונים לסרטים על פי ההלימה בין הציפייה לחוויה עצמה, "שבעת המופלאים" היה זוכה לציון 5 מושלם. ציפיתי לסרט מהנה, שלא ישעמם, עם אקשן שנראה הגיוני, ואם אפשר, מעט הומור. "שבעת המופלאים" עמד בכך: למרות שהוא נמשך שעתיים ורבע הוא ממלא כל רגע במשהו בעל עניין – לא משימה פשוטה לאף סרט.

ודאי שזהו אינו סרט מושלם, שכן חסר לסרט דבר אחד שמבדיל בין בידור לאמנות: עומק. ברם זה לגיטימי, לא כל סרט צריך להעשיר אותנו ולהרחיב את המחשבות שלנו (ומבחינתי סרטים המבוססים על קומיקס הם עמוקים ומשמעותיים כמו סרטים של קופולה, פליני, אלן ושאר יוצרים שעולים בראשנו כשמדברים על 'איכות'). לפעמים לשבת מול מסך ולבהות באנשים זה כל מה שאנחנו צריכים. קולנוע (והחיים) צריכים גם את הניתוק הזה. ואם זו הטריטוריה שבה פועל סרט – אשריו. זו אינה משימה פשוטה להצליח להיות סרט מהסוג הזה, וכל סרט נמצא בסכנה להיות מייגע או יומרני. הגדולה של "שבעת המופלאים" הוא שהוא מדויק מאד במה שהוא עושה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ברידג'ט ג'ונס בייבי" – ביקורת

"ברידג'ט ג'ונס בייבי". פטריק דמפסי, רנה זלווגר, קולין פירת'.

"ברידג'ט ג'ונס בייבי" הוא סרט מביך, מביש, ילדותי, מיושן. צפוי, תגידו? לא ציפיתי ליצירת מופת, רק קיוויתי לראות משהו מבדר, מצחיק ורומנטי. האם אפשר לכתוב "מתחת לכל ביקורת" בביקורת? אין פה שום דבר מקורי או מרענן; זה לא מהנה, לא מבדר, מיותר וגרוע.

אתחיל דווקא במה שעושים לקראת סוף תהליך של סרט: בשירים. כמו מתרגם שמוציא תרגום ישיר קלוקל באמצעות Google Translate עבד העורך המוזיקלי של הסרט. בשני קטעים סביב מסעדה איטלקית ובעליה יש את השירים That's Amore ו-Mambo Italiano, שירים נפלאים אך שחוקים להפליא. כשמניפים את ברידג'ט וסוחבים אותה יש ברקע את Up Where We Belong הלקוח מתוך "קצין וג'נטלמן" שמסתיים בהנפה דומה. בסרט יש גם להיטים עכשוויים יותר כמו "גנגם סטייל" ושירים של של לילי אלן. אני משער שאם היה קטע שלישי עם האיטלקי היו קונים את הזכויות של Volare. זה חסר השראה, לא מקורי, מעורר שעמום ועצלני, ובכך מתאים בעצם לסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לא לנשום" – ביקורת

"לא לנשום". סטיבן לאנג, דילן מינט.

בתור ילד ובהמשך גם בתור מתבגר לא נמשכתי יותר מדי לסרטי אימה. חיבבתי את סדרת "סיוט ברחוב אלם" אבל בעיקר בגלל שפרדי קרוגר הוא דמות קומית אדירה – רק חשבו עליו ב"סיינפלד". אני חושב שהסיבה לכך הייתה שלא היה שם משהו מעבר להפחדות וגועל ויזואלי. ככל שהתבגרתי הבנתי שבניגוד לסרטי אקשן או מד"ב – העובדה שזה לא אמיתי הפריעה לי. הפער בין המציאות לעולם המדומיין שהקולנוע יכול להציע פעל כנגד הסרטים. מנגד סרטי אימה בהם הרוע הוא אנושי כמו "דרך קלוברפילד 10" או "הביקור" הם בעלי הציון הגבוהים ביותר שחילקתי באתר זה. כי ברגע שזה שהגורם המאיים הוא אמיתי גם ההתמודדות איתו אמיתית ומורכבת. "לא לנשום" פועל על אותו עקרון ומזכיר את "דרך קלוברפילד 10": צעירים שמנסים להיחלץ מביתו של אדם מבוגר יותר שהכוונות שלו לא ברורות. אבל ב"לא לנשום" יש רק גורמים אנושיים והמורכבות האנושית שלהם היא מה שהופכת את הסרט למעניין כל כך.

נקודת דמיון נוספת בין השניים היא הבוסריות של הבמאי: במקרה הזה זהו סרטו השני של פדה אלוורז, שלפני כן ביים את הרימייק "מוות רצחני" (Evil Dead). היעדר הניסיון מורגש לפרקים, אבל ללא ספק הוא יודע מה הוא עושה. נכון שהתסריט (שלכתיבתו הוא היה שותף) אינו מושלם. ברם החורים בו לא עצומים, ויותר מכך, הם באים לשרת אמירה קוהרנטית ועלילה הגיונית. אלוורז מפגין וירטואוזיות ומקוריות ויזואלית, שגם אם לעיתים היא מגושמת, תמיד היא נסלחת משום שאינה הורסת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משפחת פאנג" – ביקורת

"משפחת פאנג". ג'ייסון בייטמן, מרין אירלנד.

"משפחת פאנג" הוא סרט בעל שאיפות אמנותיות שעוסק בין השאר במהות האמנות. ברם הדיון האמנותי הזה הינו אמנותי מדי. סרט קולנוע, כמו כל יצירה אחרת, צריך בראש ובראשונה לגעת ולעורר רגש, והסרט הזה – על אף הרעיונות המעניינים שבו – לא נגע בי, ופרט לרוגז בחלקים מסוימים גם לא עורר בי שום רגש פרט לשעמום.

את "משפחת פאנג", המבוסס על ספר בעל שם זהה מאת קווין ווילסון, ביים השחקן ג'ייסון בייטמן ("איך להיפטר מהבוס", "משפחה בהפרעה"). זהו אמנם לא סרטו הראשון של בייטמן כבמאי ("בגסות"), אבל הבימוי שלו כאן הוא לכל היותר "פרווה". נכון, הוא אמנם מצליח להוליך אותנו לאורך העלילה מבלי שנאבד את הדרך, אך לא מצליח להביא שום ערך מוסף למדיה הקולנועית שלא יכל להמצא בגרסה הכתובה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"באש ובמים" – ביקורת

"באש ובמים". בן פוסטר, כריס פיין.

הצורה שבה "באש ובמים" מצליח לתפוס את האווירה האנושית של מערב טקסס היא ראויה להערצה. אותו אזור, שהיה פעם המערב הפרוע, הוא כעת ארץ אכולת יושביה הנמצאת אי שם בסוף העולם שמאלה. המקום, שמייצר אנשים קשים כמו האדמה בה הם גדלו, והתקופה, בה הקאובוים נלחמים כבר בבנקים ולא באינדיאנים, הם סט נהדר לסיפור עם רבדים אנושיים רבים.

בכתוביות הסיום הסרט מוקדש אורסולה ודיויד ג'ון מקנזי, הוריו של במאי הסרט דיויד מקנזי שנפטרו בשנה שעברה, וניכר כי הבמאי הסקוטי המוכשר השקיע את נשמתו בסרט. לאחר שזכה בפרסים על דרמת כלא ("מועד לפורענות") וסרט מד"ב ("חוש מושלם"), מקנזי שוב משנה כיוון וחובר לתסריטאי טיילור שרידאן ("סיקאריו"). שיתוף הפעולה הזה עובד בצורה יוצאת מן הכלל ושרידאן, מוכיח גם בסרטו השני, שהתסריטים שלו יודעים לשלב מותחן אקשן קצבי עם דרמה אנושית שבסופה לא ברור מי צודק בכל הסיפור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סטארטרק 3: אל האינסוף" – ביקורת

"סטארטרק 3: אל האינסוף". סיימון פג, זאקרי קווינטו, כריס פיין, קארל אורבן.

ישנה סברה עממית (או שמא חנונית-קולנועית) שבכל טרילוגיה הסרט השני הוא המוצלח ביותר. לא זה המקום לדון בנכונותה של טענה זו, אבל מה שבטוח הוא שבכל הנוגע לשלושת הסרטים הנוכחיים ב"מסע בין כוכבים" – זה אינו המצב. הסרט השני היה חלש ומאכזב מכל בחינה. לאור זאת, הסרט השלישי בסדרה "סטארטרק: אל האינסוף" לא היה צריך לעשות הרבה כדי להיות מוצלח יותר ואכן הוא עמד במשימה: מצד אחד זהו סרט מוצלח יותר מהשני, ומנגד הוא לא מנסה להיות משהו מיוחד או בלתי נשכח. הוא סרט הרפתקאות-התבגרות-מד"ב שפועל על פי כל הנוסחאות, בהן קופסה מסתורית שתופיע במערכה הראשונה תהיה בעלת משמעות במערכה השלישית.

ייתכן וחלק מהשינוי קשור לשינוי שנעשה בכיסא הבמאי. לאחר שג'יי.ג'יי. אברמס חצה את הכביש לביים את "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", הושב בכיסא הבמאי ג'סטין לין, שביים 4 מסרטי "מהיר ועצבני". זהו ללא ספק שינוי מרענן ולו רק כי ככמות חריכת האור במסך ירדה למינימום הכרחי. לין מוכיח שמבחינתו אין הבדל גדול מדי בין מרדף בין מכוניות על הכביש לבין מרדף בין חלליות. יותר מכך, ברגע שהמרדפים הם חלק מקונטקסט של מד"ב, הכול גם נתפס כיותר הגיוני ומשתלב בעולם של הסרט. לין לא מביא בשורה קולנועית מרעישה, אבל יודע לייצר סרט קיץ שעובד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »