"ג'ון וויק: פרק 2" – ביקורת
"ג'ון וויק 2". קיאנו ריבס.
כשיצא ב-2014, "ג'ון וויק" היה הפתעה גמורה. כשמאחוריו עומד תסריטאי שכתב סרט אקשן סוג ג', ושני במאים שהיו בעברם פעלולנים, אי אפשר היה לצפות להרבה. וזאת למרות שהכוכב הראשי הוא קיאנו ריבס, כי אם למדנו משהו מהקריירה של ניקולס קייג' זה שיש שלב שבו כוכבים הוליוודיים יעשו הכול כדי להמשיך להופיע. אבל הסרט היה מרענן ומלהיב בעיקר הודות ליצירת עולם הרוצחים השכירים והאקשן. אז עכשיו הצוות חזר עם "ג'ון וויק 2", ולא רק שגורם ההפתעה לא לצידם, אלא עול הסיקוול מונח על כתפם.
איך הם התמודדו עם אלה? קצת כמו הבדיחה ב"רחוב ג'אמפ 22" – על ידי כך שעשו בדיוק את מה שעבד פעם שעברה. הדבר בא לידי ביטוי בשני דברים: גם הצצה נרחבת יותר לעולם הרוצחים: הסניף הרומאי של מלון הקונטיננטל, שיטת הזמנת העבודות, שטרות חוב, ספקי שירות איתם עובדים הרוצחים ועוד. דבר שני הוא אופי האקשן: לא מתחנף אבל גם לא מגעיל לשם ההגעלה; מצולם באופן ברור, ויותר מכך, נשמע חד ומדויק גם בדברים הקטנים. זהו אחד מהמקרים בהם ההמשך הוא אמנם לא החלק המוצלח ביותר בסדרה ("האביר האפל", "האימפריה מכה שנית") אבל גם לא כישלון שרחוק שנות אור מהראשון ("מטריקס רילודד"). הוא פשוט ואריאציה של המקור.
