ביקורות קולנוע (עמוד 58)

"החיים הטובים" – ביקורת

"החיים הטובים". ריי מילנד, ג'ין ארת'ור, אדוורד ארנולד.

זוהי ביקורת על "החיים הטובים" (Easy Living), סרט בן 80 שראיתי לאחרונה בפעם השנייה. ראיתי אותו מתישהו במאה ה-20 במסגרת "הצגה שנייה", רצועת הסרטים הישנים והקלאסיים ששודרה פעם בערוץ הילדים, כשהצופים המקוריים של הערוץ כבר הלכו לישון. מעבר לסרטים המפורסמים שודרו גם סרטים פחות ידועים, ושם התגלו לי סרטים נפלאים. היום אפשר למצוא סרטים רבים באינטרנט אבל צריך לדעת מה לחפש. חבל מאוד שעם כל הערוצים שיש היום אין מספיק במה לסרטים זרים ולסרטים ישנים.

את "החיים הטובים" (1937) כתב פרסטון סטרג'ס (במסגרת אותה רצועה גם נהניתי מ"הפייה הטובה" שהוא כתב; אולי גם אחזור לצפות בו בהזדמנות), שבשנות ה-40 כתב וביים 11 סרטים(!), ביניהם "ליידי איב" עם הנרי פונדה וברברה סטנוויק, "סיפור פאלם ביץ'" עם קלודט קלובר ו"מסעות סאליבן" המומלץ (שמתוכו לקוח שם הסרט של האחים כהן "אחי, איפה אתה?"). סטרג'ס התמחה בקומדיות שנונות, בדרך כלל על החברה הגבוהה, שהיה בהן גם תוכן, אמירה על החברה האנושית ורגישות אנושית.

עשרים הדקות הראשונות של "החיים הטובים" מצוינות. מיד מבינים מי הדמויות, המניעים שלהן, באיזה עולם אנחנו נמצאים, ומקבלים תחושה של העלילה המורכבת אך לא מסובכת, שמוצגת בצורה פשוטה ומובנת ובקצב מהיר עם דיאלוגים מושחזים ומצחיקים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יצורים ליליים" – ביקורת

"יצורים ליליים". איימי אדמס.

יש המשווים בין "יצורים ליליים", סרטו החדש של טום פורד, ל"מולהלנד דרייב", סרטו של דיויד לינץ' מתחילת שנות האלפיים. אחת הסיבות היא סצנת הפתיחה של שני הסרטים: מין מופע ריקוד משונה. אני דווקא מצאתי את הדמיון בגלל קטע מבהיל שמופיע יש מאין ואינו דומה לשאר הדברים המתרחשים בסרט (סצנת הדיינר ב"מולהלנד דרייב"). אבל הדמיון בניהם מתקיים במשהו יותר עמוק מסצנות בודדות. בשניהם יש ניסיון להבין דמויות נשיות תוך שימוש בטכניקות נרטיביות וירטואוזיות: אצל לינץ' זה היה באמצעות מבנה עלילתי כמו חלום. אצל פורד זה על ידי סיפור בתוך סיפור. בעיני שניהם כושלים בשימוש בכלים אלו, והתוצאה היא מאולצת ומלאכותית. הם יוצרים עולם עמוס דימויים מהפנטים אבל אלו דימויים ללא תכלית. בשני הסרטים היה רגע בו הבנתי שאני רואה מעטפה חלולה: אצל לינץ' זה היה לקראת סוף הסרט, כששני הזקנים מופיעים כדמויות מיניאטוריות (דבר שגרם לי לפרצי צחוק אדירים בזמנו). אצל פורד זה מגיע יחסית בחלק מוקדם של הסרט, והדבר הפך את הצפייה למעיקה. ההרגשה היא שאני צופה בסרט שצועק לי בפנים תוך כדי התעללות בדמויות שלו וכל זה בשביל מטרה מאד פשטנית.

זהו סרטו השני של פורד, שעדיין ידוע יותר כמעצב אופנה מאשר במאי. אין ספק שפורד מבין בעיצוב  והדבר ניכר בכל סצנה וסצנה. פורד שגם כתב את התסריט (עיבוד לספר "טוני וסוזן" של אוסטין רייט) מצליח לשלב היטב את הסיפור בתוך סיפור ויודע לבנות מתח ואימה בצורה שלא ראיתי הרבה זמן. הבעיה היא שהכול מרגיש לריק. קצת כמו תצוגת אופנה: הדמויות הולכות עם העלילה עליהן, מציגות אותה ותו לא. התחכום הוא קישוט ולא משהו מהותי ביצירה עצמה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" – ביקורת #2

"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים". פליסיטי ג'ונס.

"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" הוא סרט "מלחמת הכוכבים" שעומד כביכול בפני עצמו, אבל הוא בעצם מוביל לסרט הראשון מ-1977 ומופיעים בו אזכורים ודמויות מהטרילוגיה המקורית וגם מהחדשה (הרבה פחות, אל דאגה).

בסרט הראשון פוצצו את כוכב המוות של האימפריה הרעה בזכות תכניות חשאיות שנגנבו. ב"רוג אחת" אנחנו סוף סוף מגלים איך הן הגיעו לידי המורדים ולמה כל כך פשוט לחסל את כלי הנשק האימתני של האימפריה (עדיין לא ברור למה גם את כוכב המוות השני בנו עם אותו מנגנון אבל נניח לזה עכשיו). עם זאת, התסריט לוקה בחסר, והעלילה מאכזבת. אין מספיק תחושה של איום וקושי ולא עצוב לנו כשדמות כלשהי מתה. רצו בצדק ליצור משהו שונה, סרט אחר מהסרטים המוכרים (בין השאר אין שימוש במעבר ב-wipe), אבל יצא להם יצור כלאיים לא מוצלח. הסרט לא גרוע, הוא פשוט לא סרט "מלחמת הכוכבים" טוב. ואני עדיין לא יודע מה התפקיד של הבות'אנים בסיפור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" – ביקורת #1

"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים". פליסיטי ג'ונס.

כאשר יצא בשנה שעברה "הכח מתעורר", נפתח ויכוח גדול בין מעריצי מלחמת הכוכבים: האם, לאור העובדה שמרבית העלילה של סרט התבססה על הסרטים הקודמים בסדרה, מדובר בסרט טוב? עבור אותם המעריצים, "רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" אולי יעורר ויכוחים אבל אלה יהיו ויכוחים אחרים, בגלל שמדובר ביצירה מקורית, לטוב או לרע. נהנתי מהסרט החדש, אבל אין לי ספק כי הבדלי הסגנון הבולטים מאוד בינו לבין שאר הסרטים בסדרה (ובדגש על הטרילוגיה המקורית) הולכים להכעיס את המעריצים השמרנים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לה לה לנד" – ביקורת

"לה לה לנד". ריאן גוסלינג, אמה סטון.

"לה לה לנד" הוא סרט שמנסה להיות הרבה מאוד דברים בו זמנית. האם הוא מצליח? זה כבר תלוי מה אתם מחפשים בו. מצד אחד הסרט מתחיל כמיוזיקל, עם כל הקלישאות הכרוכות בכך כגון אין ספור אנשים בבגדים צבעוניים שפתאום באמצע החיים מתחילים לרקוד בתיאום מושלם. מצד שני הסרט ממשיך כדרמה רצינית המבקרת את מות המקוריות והקושי בטיפוס אל פסגת עולם הבידור. בין לבין הוא גם מנסה לשלב סיפור רומנטי שלא יהיה סטנדרטי מדי. הנושאים האלה רבים מדי, ואמנם כל אחד מהם מטופל בצורה טובה למדי כשלעצמו, היה עדיף לו הסרט היה מתמקד בנושא אחד לכל אורכו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בעלי ברית" – ביקורת

"בעלי ברית". בראד פיט, מריון קוטיאר.

לכאורה קל לסווג את "בעלי ברית" כמעין "מר וגברת סמית'" המתרחש במלחמת העולם השנייה, אבל בפועל קשה יהיה למצוא שני סרטים בעלי אופי כל כך שונה. במקום האקשן הקליל וחסר המח שמציע סרט המרגלים מ-2005, "בעלי ברית" אינו סרט אקשן, כי אם מותחן רציני ודרמטי המבוצע בצורה מצויינת, כזאת שתשאיר אתכם על קצה הכסא למשך כל אורכו.

את הסרט ביים רוברט זמקיס, שכבר זכה למקום של כבוד בספרי ההיסטוריה עם יצירות מופת כמו "להתחיל מחדש", "פורסט גאמפ" וטרילוגיית "בחזרה לעתיד". הפעם הוא מאחד כוחות עם סטיבן נייט, אחד הכותבים המוערכים בהוליווד היום, על אף שתסריטיו, בניגוד לסרטיו של זמקיס, לא זכו להצלחה רבה ("משחק באש", "לוק"). השילוב בין זמקיס לנייט עובד מצויין. מצד אחד הכתיבה של נייט בונה סיפור מפותל ורב תהפוכות בעוד שזמקיס מצליח להעביר את המתח הנבנה בעזרת כמה וכמה רגעי מפתח שמשאירים את הצופה עם נשימה עצורה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חיות הפלא והיכן למצוא אותן" – ביקורת

"חיות הפלא והיכן למצוא אותן". קתרין ווטרסטון, אדי רדמיין.

באופן עקרוני אני מתנגד להשוואה בין סרט לחומר המקור עליו הוא מבוסס. כל סרט נבחן לגופו, ומה שלא ניבט מן המסך כעת לא אמור להשפיע על החוויה של זה הנוכחי. לגישה זו יש יתרון בכך שאני לא מתרגז על הרס ילדותי בכל פעם שיוצא סרט שקשור לסרט או לסדרה שפעם אהבתי – כי אין קשר בין הדברים. ולהפך, אני לא נהנה רק מעצם הקשר הנוסטלגי עם היצירה המקורית. לכן מבחינתי "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" (שאמור להיות ההתחלה של סדרה בת חמישה סרטים) המתרחש בעולם של הארי פוטר, 70 שנה לפני הספרים והסרטים, הוא בסך הכל סרט בו אדי רדמיין לא מגלם דמות היסטורית. ייתכן ואם הייתי מעריץ של הארי פוטר הרגש היה גובר על השכל (מודה לא קראתי אף ספר בסדרת "הארי פוטר" ואין לי חיבה יתרה לסרטים) אבל בסופו של דבר אני שופט את הסרט כיצירה קולנועית ותו לא.

וכשמתייחסים אליה ככזו היא לא מוצלחת בכלל: ישנם יותר מדי קווי עלילה שנראים כאילו נכפו זה על זה, דמויות לא מעניינות מספיק והכל מאד צפוי. למרות זאת, אני משער שעבור מעריצי פוטר, הגילוי של דברים חדשים על העולם שהם אוהבים יכול להיות חוויה מהנה. מאחר ואין קשר ישיר מדי לדמויות של סדרת המקור, אני חושב שבניגוד למשל לטרילוגיית הפריקוולים של "מלחמת הכוכבים" אין סכנה להרס הזיכרון – אלא להפך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המפגש" – ביקורת

"המפגש". איימי אדמס.

מעל הכל, "המפגש", מי שאמור להיות סרט המד"ב הגדול של השנה, הזכיר לי את סרט המדע הבדיוני הגדול של לפני שנתיים – "בין כוכבים". שני הסרטים שואבים את כוחם מרעיון אינטלקטואלי מעניין ומורכב, ויחד עם צילומים יפים מצליחים להתגבר על משחק בינוני ומוזיקה איומה, רק כדי להסתיים בקשקוש מוחלט שפוגע באווירה הכללית ומשאיר טעם חמוץ בפה. אבל אני מקדים את עצמי, אז הבה נתחיל מהתחלה.

את "המפגש" ביים הבמאי דניס וילנב, שהתפרסם כבמאי של סרטים מוערכים ומורטי עצבים הנמצאים על גבול הדרמה-מתח (בינהם "האישה ששרה", "אסירים" ו"סיקאריו"). הפעם הוא עשה סרט המבוסס על סיפורו הקצר של הסופר עטור השבחים טד צ'יאנג, "סיפור חייך", וחוקר את שאלת התקשורת עם חייזרים, שאלה קשה שרבים נוטים להתחמק ממנה. וילנב אמנם צולח את המלאכה הקשה של הפיכת תחום הלינגוויסטיקה למעניין, ומצליח להכניס לסרט את המתח המפורסם שלו, אך כושל בניסיון להפוך את מה שמתרחש על המסך למובן או הגיוני.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמריקן האני" – ביקורת

"אמריקן האני". שיה לה'בוף, סאשה ליין.

"אמריקן האני" יכל להיות ספר נהדר המשלב התבוננות עמוקה בחברה האמריקאית לצד התלהבות נעורים, אבל כסרט הוא בעיקר ארוך וחסר פואנטה. הסרט מתיימר לספר על חייהם של בני הנוער משולי החברה, כמו מעין "מישהו לרוץ איתו" אמריקאי, אבל בפועל מבזבז הרבה מאוד זמן על תפאורה ופחות על עלילה. התוצאה היא סרט חסר צורה, שמזכיר מסע ארוך ומייגע ללא יעד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דוקטור סטריינג'" – ביקורת #2

"דוקטור סטריינג'".

אם למישהו לא היה ברור שהיקום הקולנועי של מארוול הוא שלם הגדול מסך חלקיו, מגיע הפתיח החדש של מארוול לפני "ד"ר סטריינג'" – הסרט האחרון לעת עתה ביקום הקולנועי של מארוול (יק"מ). לא רק שהפתיח שם במרכז את הסרטים במקום איורי הקומיקס שהיו בפתיח הישן, אלא הוא גם בא במקום כותרות הפתיחה של הסרט (אם כי זה לא הסרט הראשון בו זה קורה). אולפני מארוול למעשה אומרים לנו: הסרט, היוצרים שלו – כל אלו משניים. מה שחשוב הוא האולפן והיקום שהוא יצר. עם הלך רוח כזה לא מפתיע לגלות שהסרט הנוכחי לא ניחן בייחוד כלשהו. אחרי 8 וחצי שנים, יק"מ נהיה כמו רשת מזון מהיר: לטוב ולרע אתה יודע מה תקבל. מדי פעם יש הפתעות בתפריט (מי שלא אכל 'גלידה פיצוץ' עם 'אם-אנד-אם בוטנים' לא יודע תענוג מה הוא) אבל לרוב מה שמתקבל הוא נחמד ונעים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דוקטור סטריינג'" – ביקורת #1

"דוקטור סטריינג'". בנדיקט קמברבאץ'.

כמו לפני כל סרט חדש של מארוול עולה השאלה האם חברת הענק פיצחה את הנוסחה לסרטים טובים או שמא זה יהיה הכשלון הראשון אחרי זמן כה רב. ובכן, "ד"ר סטריינג'", שהוא סרט יפה ומגניב, מוכיח שהנוסחה אכן פוצחה ואנחנו צפויים לראות סרטי אקשן יפים וקלילים. יחד עם זאת בנוסחה יש חולשה – הסרטים לא מספיק שלמים כדי להפוך למצויינים, ונשארים "רק" טובים (שזה הרבה יותר מהישגיהם של המתחרים).

האולפן הגדול שבבעלות דיסני ניסה לעשות משהו מעט שונה בסרט ה-14 ביקום הקולנועי, כאשר בחר בסקוט דריקסון, שעד כה ביים בעיקר מותחני אימה ("רוח זדונית", "לילה מסוכן"), לביים ולכתוב את הסרט. מבחינות רבות אפשר להגיד כי דריקסון עבר בהצלחה את מבחן האש בביום סרטים בעלי תקציב של למעלה מ-100 מיליון דולר, אבל לא בהצטיינות. כי למרות שהסרט מביא חוויה ויזואלית שלא נראתה עד כה על מסך הקולנוע, התסריט של דריקסון מבולגן, לא עקבי ובינוני לכל היותר, מה שמונע מהסרט להתעלות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רואה החשבון" – ביקורת

"רואה החשבון". בן אפלק.

כל כמה שנים, לאחר הצלחה של סדרה או סרט, הוליווד מצליחה להשפיע על שוק התעסוקה העולמי. הדבר קרה בשנות השמונים בעקבות "פרקליטי אל.איי", בשנות התשעים זה היה "אי.אר" שהעלה את קרנם של הרופאים ובשנות האלפיים השתייה והסיגריות של "מד-מן" דחפו רבים לעולם הפרסום. ייתכן ובעשור הנוכחי תהיה עלייה בלימודי כימיה, אבל עוד מוקדם לדעת. לנוכח התופעה הזו, אני כבר טוען עשרים שנה שגם התסריטאי הכי מוכשר בעולם לא יצליח לגרום לאנשים לבחור במקצוע ראיית החשבון – זה מקצוע יבש מדי כדי להפוך אותו לקולנועי. והנה, אחרי שנים של המתנה, נדמה שהגיע הסרט שיוכל לגרום לקפיצה בהרשמה ללימודי ראיית החשבון. עם שם פשוט ויבש כמו המקצוע של הגיבור, "רואה החשבון" הוא הפתעה אדירה: סרט אקשן ישיר ופשוט, אבל עם מורכבות ומעט עומק. והכי חשוב, זה אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי לאחרונה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »