ביקורות קולנוע (עמוד 58)

"המפגש" – ביקורת

"המפגש". איימי אדמס.

"המפגש". איימי אדמס.

מעל הכל, "המפגש", מי שאמור להיות סרט המד"ב הגדול של השנה, הזכיר לי את סרט המדע הבדיוני הגדול של לפני שנתיים – "בין כוכבים". שני הסרטים שואבים את כוחם מרעיון אינטלקטואלי מעניין ומורכב, ויחד עם צילומים יפים מצליחים להתגבר על משחק בינוני ומוזיקה איומה, רק כדי להסתיים בקשקוש מוחלט שפוגע באווירה הכללית ומשאיר טעם חמוץ בפה. אבל אני מקדים את עצמי, אז הבה נתחיל מהתחלה.

את "המפגש" ביים הבמאי דניס וילנב, שהתפרסם כבמאי של סרטים מוערכים ומורטי עצבים הנמצאים על גבול הדרמה-מתח (בינהם "האישה ששרה", "אסירים" ו"סיקאריו"). הפעם הוא עשה סרט המבוסס על סיפורו הקצר של הסופר עטור השבחים טד צ'יאנג, "סיפור חייך", וחוקר את שאלת התקשורת עם חייזרים, שאלה קשה שרבים נוטים להתחמק ממנה. וילנב אמנם צולח את המלאכה הקשה של הפיכת תחום הלינגוויסטיקה למעניין, ומצליח להכניס לסרט את המתח המפורסם שלו, אך כושל בניסיון להפוך את מה שמתרחש על המסך למובן או הגיוני.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמריקן האני" – ביקורת

"אמריקן האני". שיה לה'בוף, סאשה ליין.

"אמריקן האני". שיה לה'בוף, סאשה ליין.

"אמריקן האני" יכל להיות ספר נהדר המשלב התבוננות עמוקה בחברה האמריקאית לצד התלהבות נעורים, אבל כסרט הוא בעיקר ארוך וחסר פואנטה. הסרט מתיימר לספר על חייהם של בני הנוער משולי החברה, כמו מעין "מישהו לרוץ איתו" אמריקאי, אבל בפועל מבזבז הרבה מאוד זמן על תפאורה ופחות על עלילה. התוצאה היא סרט חסר צורה, שמזכיר מסע ארוך ומייגע ללא יעד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דוקטור סטריינג'" – ביקורת #2

"דוקטור סטריינג'".

"דוקטור סטריינג'".

אם למישהו לא היה ברור שהיקום הקולנועי של מארוול הוא שלם הגדול מסך חלקיו, מגיע הפתיח החדש של מארוול לפני "ד"ר סטריינג'" – הסרט האחרון לעת עתה ביקום הקולנועי של מארוול (יק"מ). לא רק שהפתיח שם במרכז את הסרטים במקום איורי הקומיקס שהיו בפתיח הישן, אלא הוא גם בא במקום כותרות הפתיחה של הסרט (אם כי זה לא הסרט הראשון בו זה קורה). אולפני מארוול למעשה אומרים לנו: הסרט, היוצרים שלו – כל אלו משניים. מה שחשוב הוא האולפן והיקום שהוא יצר. עם הלך רוח כזה לא מפתיע לגלות שהסרט הנוכחי לא ניחן בייחוד כלשהו. אחרי 8 וחצי שנים, יק"מ נהיה כמו רשת מזון מהיר: לטוב ולרע אתה יודע מה תקבל. מדי פעם יש הפתעות בתפריט (מי שלא אכל 'גלידה פיצוץ' עם 'אם-אנד-אם בוטנים' לא יודע תענוג מה הוא) אבל לרוב מה שמתקבל הוא נחמד ונעים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דוקטור סטריינג'" – ביקורת #1

"דוקטור סטריינג'". בנדיקט קמברבאץ'.

"דוקטור סטריינג'". בנדיקט קמברבאץ'.

כמו לפני כל סרט חדש של מארוול עולה השאלה האם חברת הענק פיצחה את הנוסחה לסרטים טובים או שמא זה יהיה הכשלון הראשון אחרי זמן כה רב. ובכן, "ד"ר סטריינג'", שהוא סרט יפה ומגניב, מוכיח שהנוסחה אכן פוצחה ואנחנו צפויים לראות סרטי אקשן יפים וקלילים. יחד עם זאת בנוסחה יש חולשה – הסרטים לא מספיק שלמים כדי להפוך למצויינים, ונשארים "רק" טובים (שזה הרבה יותר מהישגיהם של המתחרים).

האולפן הגדול שבבעלות דיסני ניסה לעשות משהו מעט שונה בסרט ה-14 ביקום הקולנועי, כאשר בחר בסקוט דריקסון, שעד כה ביים בעיקר מותחני אימה ("רוח זדונית", "לילה מסוכן"), לביים ולכתוב את הסרט. מבחינות רבות אפשר להגיד כי דריקסון עבר בהצלחה את מבחן האש בביום סרטים בעלי תקציב של למעלה מ-100 מיליון דולר, אבל לא בהצטיינות. כי למרות שהסרט מביא חוויה ויזואלית שלא נראתה עד כה על מסך הקולנוע, התסריט של דריקסון מבולגן, לא עקבי ובינוני לכל היותר, מה שמונע מהסרט להתעלות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רואה החשבון" – ביקורת

"רואה החשבון". בן אפלק.

"רואה החשבון". בן אפלק.

כל כמה שנים, לאחר הצלחה של סדרה או סרט, הוליווד מצליחה להשפיע על שוק התעסוקה העולמי. הדבר קרה בשנות השמונים בעקבות "פרקליטי אל.איי", בשנות התשעים זה היה "אי.אר" שהעלה את קרנם של הרופאים ובשנות האלפיים השתייה והסיגריות של "מד-מן" דחפו רבים לעולם הפרסום. ייתכן ובעשור הנוכחי תהיה עלייה בלימודי כימיה, אבל עוד מוקדם לדעת. לנוכח התופעה הזו, אני כבר טוען עשרים שנה שגם התסריטאי הכי מוכשר בעולם לא יצליח לגרום לאנשים לבחור במקצוע ראיית החשבון – זה מקצוע יבש מדי כדי להפוך אותו לקולנועי. והנה, אחרי שנים של המתנה, נדמה שהגיע הסרט שיוכל לגרום לקפיצה בהרשמה ללימודי ראיית החשבון. עם שם פשוט ויבש כמו המקצוע של הגיבור, "רואה החשבון" הוא הפתעה אדירה: סרט אקשן ישיר ופשוט, אבל עם מורכבות ומעט עומק. והכי חשוב, זה אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי לאחרונה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"השכנים של ג'ונס" – ביקורת

"השכנים של ג'ונס". גל גדות.

"השכנים של ג'ונס". גל גדות.

"השכנים של ג'ונס" הוא אמנם סרט טיפשי להחריד, אבל הוא גם מצחיק בצורה מפתיעה. הסרט שמתיימר להיות שילוב בין מותחן ריגול לבין קומדיה לא מצליח לדבוק בצידו הרציני, אך מרוויח את נקודות הזכות שלו כקומדיה על האנשים הרגילים. מבחינות רבות נראה כי קהל היעד של הסרט הוא זוגות בגילאים 35-50 שיוכלו להזדהות עם גיבוריו מצד אחד, אבל יידעו להנות מהשטויות המוגזמות שמתרחשות על המסך. אם זה אכן הכיוון שעליו חשבה ההפקה – היא פגעה בול.

את הסרט ביים גרג מוטולה, שביים בעבר קומדיות כמו "פול" ו"סופרבאד". גם הפעם מוטולה משלב בעלילה גיבורים לא-יוצלחים כדי להצחיק, ומוסיף גם את אלמנט הריגול ואת השעמום של הפרברים. ברם לא חיבור הנושאים הוא שפוגע בסרט כמו חיבור הסגנונות: לצד ההומור הטיפשי אך המוצלח, הסרט מנסה לשלב גם אקשן ודרמה ובשני אלה נכשל באופן מובהק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ק ריצ'ר 2: אין דרך חזרה" – ביקורת

"ג'ק ריצ'ר 2: אין דרך חזרה". טום קרוז.

"ג'ק ריצ'ר 2: אין דרך חזרה". טום קרוז.

את השם של הסרט החדש בכיכובו של טום קרוז, "ג'ק ריצ'ר: אין דרך חזרה" ניתן לפרש באופן מטא-קולנועי המתייחס לקריירה של קרוז. עד הסרט הזה ולמרות שהוא כבר בגיל של רוב חברי "הבלתי נשכחים" (ואף מבוגר מחלקם), הוא ממש לא במעמד נשכח. נכון שרוב הסרטים שהוא מופיע בהם דורשים ממנו מאמץ גופני רב (קרוז, הנמצא באמצע העשור השישי של חייו ידוע כשחקן המבצע את הפעלולים שלו בעצמו) אבל היו עם קלאסה כלשהי. אבל בסרט ההמשך של ג'ק ריצ'ר יש הרגשה של עייפות. החל מחוסר המורכבות של הדמות ועד לכמות סצנות האקשן בו. האם הגיל של קרוז נותן את אותותיו? אם לא על הפנים שלו אז לפחות על היכולות שלו. בניגוד לסרט הקודם בסדרה שהיה פשוט ומרענן, כאן נראה שכולם עובדים על אוטומאט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הבחורה על הרכבת" – ביקורת #2

"הבחורה על הרכבת". אמילי בלאנט.

"הבחורה על הרכבת". אמילי בלאנט.

"הבחורה על הרכבת" שמספר סיפור דרך נקודת מבטן של שלוש נשים שונות, לא מצליח למצות עד תום העיקרון בו בחר וכתוצאה מכך הוא מבולגן ולא תמיד ברור מה עומד מאחוריו.

הסרט מבוסס על רב מכר באותו שם שכתבה פולה הוקינס. אולי אין קשר בין הדברים אבל ייתכן וסרט שנכתב על ידי אישה ורוב הדמויות בו הן נשים, גם עדיף היה שיבוים על ידי אישה. הדבר אולי היה תורם לחדד רגישויות מסוימות שגבר, לא משנה כמה רגיש הוא, כנראה לא יצליח להזדהות איתן ולתרגם לעשייה קולנועית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הבחורה על הרכבת" – ביקורת #1

"הבחורה על הרכבת". אמילי בלאנט.

"הבחורה על הרכבת". אמילי בלאנט.

"הבחורה על הרכבת" הוא מותחן על פי רב מכר, שבעוד יש במרכזו תעלומה מותחת, היה יכול להיות הרבה-הרבה יותר טוב בידיים של במאי טוב, עם קצב מהיר יותר, מעט יותר תחכום, פחות הנגשה לקהל ועריכה מהודקת יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" – ביקורת

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים".

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים".

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" כולל מאפיינים רבים של הבמאי טים ברטון. העבודה המשמעותית הראשונה שכתבתי בזמן לימודי הקולנוע שלי היתה על יצירותיו של טים ברטון, והשורה התחתונה היתה שהוא אוהב לעסוק בחריג בחברה. זה יכול להיות חריגוּת ברורה כמו ב"המספריים של אדווארד" או חריגות שדורשת הכרות מעמיקה כדי להיחשף אליה כמו ב"אד ווד". למרות שעבר יותר מעשור מאז כתבתי את העבודה, הרבה לא השתנה. יחד עם זאת, בעקבות "אליס בארץ הפלאות" הפסקתי לראות את סרטיו מפני שהם הרגישו יותר כמו פרודיה על סרטים של טים ברטון ופחות הדבר האמיתי.

משהו בטריילר של "המעון של מיס פרגרין" עשה לי חשק לתת לברטון צ'אנס. התוצאה הסופית היא איפשהו באמצע: בין ברטון האדיר לבין הפרודיה. מין גרסה דהויה עם ניצוצות של גאונות. נתוני הקופות מסופה"ש הראשון מחזקים את התחושה שלי: לראשונה מאז 2010 שסרט של ברטון ניצב בראש רשימת שוברי הקופות בארה"ב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אסון בלב ים" – ביקורת

"אסון בלב ים". מארק וולברג.

"אסון בלב ים". מארק וולברג.

בדרך כלל, סרטי אסונות מציגים את היריבות בין האדם ואיתני הטבע. אבל בניגוד לנבלים אליהם אנחנו רגילים, הטבע הוא יריב משונה: נטול מניע וכזה שלא ניתן לכופף או לשכנע אותן לחדול ממעשיו – המאבק  מולו הוא הישרדות נטו. גם אם יש מעורבות אנושית שהובילה לאסון, זה בדרך כלל בגלל אי מניעתו או העדר הגנה מספקת – תום לב או חמדנות סמויה. ב"אסון בלב ים" המקור לאסון ברור, וכביכול גם מי האחראי האמיתי להתפוצצות של הספינה שהובילה לאסון האקולוגי החמור ביותר בארה"ב: מנהלי חברת הנפט שהפעילה אותה. מצד אחד זה הופך את הסרט ליותר מעניין ומורכב, מצד שני הוא כושל בלפתח את המורכבות הזו עד הסוף.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שבעת המופלאים" – ביקורת

"שבעת המופלאים". דנזל וושינגטון.

"שבעת המופלאים". דנזל וושינגטון.

אם היו מחלקים ציונים לסרטים על פי ההלימה בין הציפייה לחוויה עצמה, "שבעת המופלאים" היה זוכה לציון 5 מושלם. ציפיתי לסרט מהנה, שלא ישעמם, עם אקשן שנראה הגיוני, ואם אפשר, מעט הומור. "שבעת המופלאים" עמד בכך: למרות שהוא נמשך שעתיים ורבע הוא ממלא כל רגע במשהו בעל עניין – לא משימה פשוטה לאף סרט.

ודאי שזהו אינו סרט מושלם, שכן חסר לסרט דבר אחד שמבדיל בין בידור לאמנות: עומק. ברם זה לגיטימי, לא כל סרט צריך להעשיר אותנו ולהרחיב את המחשבות שלנו (ומבחינתי סרטים המבוססים על קומיקס הם עמוקים ומשמעותיים כמו סרטים של קופולה, פליני, אלן ושאר יוצרים שעולים בראשנו כשמדברים על 'איכות'). לפעמים לשבת מול מסך ולבהות באנשים זה כל מה שאנחנו צריכים. קולנוע (והחיים) צריכים גם את הניתוק הזה. ואם זו הטריטוריה שבה פועל סרט – אשריו. זו אינה משימה פשוטה להצליח להיות סרט מהסוג הזה, וכל סרט נמצא בסכנה להיות מייגע או יומרני. הגדולה של "שבעת המופלאים" הוא שהוא מדויק מאד במה שהוא עושה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »