יהודה "ג'אד" נאמן ביוגרפיה

יהודה ג'אד נאמן הוא במאי ומפיק סרטים, חוקר קולנוע ופרופסור אמריטוס בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.
משפחתו מצד אביו של יהודה ג'אד נאמן הגיעה לארץ ישראל בשנת 1882 וסבא-רבא שלו היה ממקימי המושבה מזכרת בתיה. אביו, עקיבא, עבד במחלקה לעבודות ציבוריות של ממשלת המנדט והיה שותף להקמת מפעל ים המלח. אימו, לובה סניטקובסקי, היא בוגרת תואר שני בכימיה.
יהודה נאמן נולד בתל אביב בשנת 1936 וילדותו ונעוריו עברו בפתח תקוה. הכינוי "ג'אד", על שם יהודה איש קריות, דבק בו בתנועת הנוער. ג'אד למד בגימנסיה בהרצליה, ולאחריה התגייס לנח"ל והיה מדריך בבסיס טירונים בו התאבד טירון ביריה במשרד הפלוגה. הוא מאוחר יותר סיים בהצטיינות קורס קציני חי"ר, ולאחר שחרורו מהצבא למד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים (1959-1964). משהשלים את לימודיו והפך לסטאז'ר בביה"ח איכילוב (1964) בתל אביב, פגש את דן בן אמוץ שהיה מאושפז במחלקה פנימית והזה הזמין אותו לפרסם פיליטונים בעיתון הסטירי "ציפור הנפש".
בשנת 1965 השתתף בהפקת סרטו העלילתי הראשון של יצחק צפל ישורון, "אישה בחדר השני". בשנת 1966 עבד כמפיק בפועל בסרט העלילתי "סיירים" בבימויו של מיכה שגריר. את שכרו המיר בציוד ובצוות הסרטה שקיבל לשבוע צילומים ובעזרת מענק קטן של משרד המסחר והתעשייה יצר את סרטו הראשון הקצר "השמלה" עם הצלם יכין הירש והשחקנים ליאורה ריבלין, אסי דיין וג'וזי כץ. במלחמת ששת הימים שירת כרופא בגדוד צנחנים וקיבל את "אות המופת" על טיפול בפצועים בקרב אום-כתף. המשיך לשרת במילואים כרופא גדודי בצנחנים גם במלחמת ההתשה ובקרב על הגולן במלחמת כיפור, והשתחרר בדרגת רב-סרן.
בשנת 1968 השלים ג'אד עם הצלם יכין הירש שני סרטים קצרים נוספים, "המכתב" ו"תומס חוזר", עם יאיר רובין (קויה), גבי אלדור, אמיר אוריין, רינה גנור ומוטי בארכאן. שלושת הסרטים הקצרים אוחדו לסרט ארוך, "השמלה", שהוצג בפסטיבל קאן 1969 בפורום הבימאים. המבקר זאב רב-נוף הכתיר את רשימת הביקורת שלו על הסרט בכותרת "אטיודים של משורר". בשנת 1969 ג'אד מפרסם ב"קשת" רשימה ראשונה על קולנוע: "וידוי של בימאי כגיבור מערבון". בשנים אלה מביים ג'אד לערוץ הראשון סרטים דוקומנטריים "בדואים בסיני" ו"חוויית חלב ודבש" ודרמות טלוויזיה "האדם הוא המרכז" על פי י.ח. ברנר, "החצר של מומו הגדולה" על פי יהודית הנדל, ו"הרופא הקטן מרחוב החבשים" על פי דויד שחר. סרטו הדוקומנטרי "הסתכלות על עכו" (1976), שהתמקד בגטו הערבי בעכו העתיקה, היה מראשוני הסרטים שהציגו את סבך היחסים המורכב בין ערבים ליהודים בישראל.
בשנים 1974-1976, עם התסריטאי דני הורוביץ והצלם חנניה בר, ג'אד יוצר את "מסע אלונקות", סרטו העלילתי הראשון, שעוסק בטירון צנחנים שעובר טרטורים קשים עד להתאבדותו. צה"ל ניסה למנוע את ההסרטה ודרש שינויים בתסריט בתמורה להענקת הציוד הצבאי שנדרש להפקת הסרט. בין השאר, נדרש ג'אד לצייר בסרטו "התאבדות חיובית" שבה הטירון אמור להגן בגופו על חיי חבריו לאחר שהרימון נשמט מידו. ג'אד סירב ואיים בפנייה לבג"ץ ולבסוף הציוד ניתן על ידי משמר-הגבול ומשרד הביטחון. לימים הסרט שימש כלי הדרכה בקורס קצינים כדי ללמד צוערים כיצד למנוע התאבדות טירונים. גידי גוב שגילם את המ"פ, מוני מושונוב הטירון, דליק ווליניץ המ"מ, דובל'ה גליקמן הסמ"פ, שלמה בר-אבא קצין מצ"ח ועזרא כפרי בתפקיד המח"ט הופיעו לראשונה על בד הקולנוע בסרט זה. "מסע אלונקות" הוצג בפסטיבלים והיה מושא למחקרים קולנועיים.
בשנת 1979 חובר ג'אד ליעוד לבנון, רנן שור, מילק קנבל ונחמן אינגבר במאבק ציבורי להקמת קרן קולנוע. בעזרת לובי מוצלח בכנסת מתרצה האוצר להקצות כספים לנושא זה וכך מוקמת "קרן הקולנוע הישראלי" שפעילותה תחולל שינוי דרמטי בקולנוע הישראלי.
בשנת 1978 מוזמן ג'אד להצטרף לסגל ההוראה בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. אחד הקורסים הראשונים שלו היה סמינר על סרטי בורקס, ובמאמר חלוצי בשם "קולנוע דרגה אפס" הוא הגדיר מחדש את הקולנוע הפופולארי. בהמשך נבחר ג'אד לכהן במשך שתי תקופות כראש החוג, יזם וביצע שינויים מרחיקי לכת בתוכנית הלימודים ובאירגון החוג, והביא להפיכתו מחוג מקצועי לחוג משולב, מעשי ועיוני. בתוכנית הלימודים הוא שיבץ קורסי יסוד ממדעי הרוח והחברה, פיתח את לימודי ההיסטוריה והתיאוריה בקולנוע, ובאמצע שנות השמונים יצר הקבץ קורסים ייחודי להוראת הקולנוע הישראלי. בין השאר, הוא כותב על הגל החדש של הקולנוע הישראלי של שנות השישים ומכתיר סרטים אלה בתואר "סרטי הרגישות החדשה".
בעקבות מלחמת לבנון, הוא משתתף יחד עם רם לוי, יגאל בורשטיין ושמעון דותן בסרט מחאה קבוצתי "83". סרטו הקצר באסופה זו, "הלילה בו נולד המלך" מוקיע את שוד הקרקעות האלים המתבצע בגדה.
לאחר שסיים את סרטו הבא, "מגש הכסף", סרט שהוצג בפסטיבל ברלין 1984 וחומריו שאובים מפרשת אודי אדיב, יוצא ג'אד לשבתון באוניברסיטת אוקספורד. שם הוא זוכה במענק של ערוץ 4 הבריטי היוקרתי וכותב את התסריט של "רחובות האתמול". הסרט הוזמן כהפקה של ערוץ 4 וצולם בשנת 1988 בירושלים ובמערב ברלין. "רחובות האתמול" הוא מותחן פוליטי השואב השראה מספרו של ג'וזף קונראד "מנגד לעיניים מערביות", ומציג רצח פוליטי בישראל. בדיעבד, הסרט הקדים את זמנו, והוא מנבא בדיוק מעורר חלחלה את רצח רבין שבע שנים לפני שאירע. בעת שהוצג בסינמטק תל אביב, מבקר הקולנוע של "מעריב" כתב על הסרט רשימה שכותרתה "תועבה וטימטום". הוא התקומם על עלילת "הזדון" בסרט – מתנקש יהודי רוצח שר חוץ ישראלי בגלל שיחות על הסכם שלום עם נציגי אש"ף הפלסטינים.
בשנים הבאות מתמקד ג'אד במחקר הקולנוע ובשנת 1991 זוכה במענק מחקר של האקדמיה הישראלית, מענק ראשון שמוענק בתחום הקולנוע. המחקר, "מימד האוטופיה בקולנוע הישראלי", מוליד שורה של מאמרים באנגלית ובעברית המשרטטים את דמות הקולנוע הישראלי כמיתו-היסטוריה של הלאום. בתקופה זו ג'אד נאמן, מיכל פרידמן ונורית גרץ מייסדים כנס עיוני, "קולוקוויום תל אביב לחקר הקולנוע", שמארח, אחת לשנתיים, באוניברסיטת תל אביב חוקרי קולנוע נודעים בעולם.
בשנת 1999 ג'אד נאמן עם אסנת טרבלסי, ג'ורג' ח'לייפי ודאוד כותאב יוזמים את "פסטיבל הסרטים לזכויות אדם", פסטיבל ראשון ויחיד שהתקיים בסינמטק תל אביב ובמרכז תרבות ברמאללה ונעשה תוך שיתוף פלסטיני-ישראלי. בשנים אלה, על רקע הייאוש הכללי מתהליך השלום, ג'אד פונה למחקר סרטי מלחמה. הוא מנחה סמינרים, מרצה בכנסים ומפרסם מאמרים על פדגוגיה צבאית, ועל תרבות הפצע בקולנוע ובחברה הישראלית.
בשנת 2006 חוזר ג'אד לעשיית סרטים עם סרט תיעודי על אירינה ג'מאל, כוריאוגרפית ילידת קייב שנישאה לערבי מחיפה והקימה בגליל את להקת "שחרזאדה", להקת מחול עממית של ערבים ויהודים. "אם אפשר לרקוד יחד אפשר גם לחיות יחד", אומרת אירינה לרקדניה. הסרט "דמעת שחרזאדה" מוצג בפסטיבלים וזוכה בפרסים. בשנים 2004-2005 ג'אד מוזמן ללמד קולנוע באוניברסיטת ניו-יורק, שם הוא משתף פעולה עם הסופר האמריקני וויין קארלין, שלחם במלחמת וייטנאם, בכתיבת תסריט לסרט עלילתי על פוסט-טראומה של וטרן אמריקני וצעירה וייטנאמית שהיא בתו המאומצת.
בשובו לארץ הוא משלים כתיבת תסריט אחר, עם התסריטאיות שירלי רם-עמית ודניאל אביצור, לסרטו העלילתי "נוזהת אל-פואד". הסרט הדובר עברית וערבית מספר סיפור אלף לילה ולילה שמתרחש בו זמנית בתל אביב של היום ובבגדד של הרון אל-ראשיד. הצלם חנניה בר, המוזיקאי שלמה גרוניך, והשחקנים מוחמד בכרי, יעל הדר והזמרת אפרת גוש יוצרים עולם בדייה צבעוני והזוי שעליו כותב מבקר הקולנוע טום פרידמן בפסטיבל סירקוז (2008) בו זכה הסרט בפרס על "חדשנות קולנועית": "הסרט 'נוזהת אל פואד' משלב את האמנות הגבוהה של הפילוסוף עם האמנות הנמוכה של המלודרמה לחווייה סוחפת ועוצרת נשימה". אורי קליין מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ" כותב: "סרט שדווקא הצלילות היא אחד ממאפייניו הבולטים ביותר. הצלילות הזאת היא בעיקר רגשית, [...] ואם נענים לרגש הפועם בו, ופשוט נסחפים אתו, מגלים יצירה שיש בה תעוזה לא מעטה ואף יופי לא מבוטל; יצירה שמעניקה חוויה מעניינת יותר מסרטים ישראליים שלמים יותר וזהירים יותר."
בשנים 2007-2008 ג'אד יוצר את הסרט התיעודי "זיטרה" ("מחר" בצ'כית) המתעד הצגה תיאטרון של תלמידי תיכון עירוני א' שהעלו את המחזה של אליענה שכטר על ניצולת טרזין מאנקה אלטר. בימים אלה ג'אד עוסק בפיתוח תסריט לסרט על מלחמת יום-כיפור ובבימוי סרט דוקומנטרי על המדבר, ובה בעת משמש מנחה לעבודות מאסטר ודוקטורט בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בנוסף על כך, הוא שוקד על כינוס מאמריו לכרך על הקולנוע הישראלי בהוצאת אופקים של עם-עובד, ובעקבות מבצע "עופרת יצוקה" יוזם עם עמיתים כנס אקדמי באוניברסיטת תל אביב שכותרתו ?Why War.
עד מותו בספטמבר 2021 התגורר בתל אביב עם אישתו, ד"ר תלמה הנדלר, ושתי בנותיהם.