אוטו פרנק - אבא של אנה (2010)

סיפורו של אוטו פרנק, אביה של אנה, שכאשר שב מאושוויץ, המתין לו יומנה של בתו המתה.
אוטו פרנק, בן 55, בילה את חודשי החורף המקפיאים של 1944-45 באושוויץ. הוא היה חולה, מופרד ממשפחתו, ונאבק למצוא את תעצומות הנפש כדי לשרוד.
סאל דה ליימה, אחד האסירים, שהיה אז בן 29, זוכר איך אוטו ביקש ממנו בקשה יוצאת דופן. "אוטו התגעגע לילדיו כל-כך שהוא ביקש שאקרא לו 'אבא'". בהתחלה סאל סירב, אך אוטו הסביר לו: "אני אדם שזקוק לזה. אני חייב להיות אבא של מישהו". סאל לא היה אפילו קרוב רחוק שלו. "בסוף הסכמתי".
פרנק שרד את אושוויץ ואחרי מסע ארוך של חודשים רבים שב לאמסטרדם. אז גילה שמשפחתו נרצחה, והיומנים של אנה הגיעו לידיו. הוא הניח אותם בצד ובמשך חודשים ארוכים לא קרא בהם. "אין לי את הכוחות לקרוא בהם". לבסוף החל לקרוא, "רק כמה עמודים בכל יום, זה מה שאני יכול. וזו התגלות. העמודים הכתובים הללו חושפים אנה שונה לגמרי מהילדה שאיבדתי." הוא כתב לאמו: "מה שאני קורא מרגש בצורה בלתי-רגילה....היא כותבת על ההתבגרות שלה עם ביקורת עצמית שלא תיאמן." מרוגש כולו, הוא מקריא מִספּר עמודים מהיומן לחבריו והם מפצירים בו לפרסם את היומן.
אבל אוטו פרנק הרגיש אחריות אדירה – האם אתה יכול לפרסם את היומן של בתך? ומה לגבי החלקים שאנה לא התכוונה שיראו אור? עד כמה צריך לכבד את הפרטיות של הדמויות העיקריות? ומה לגבי סצנות מיניות מפורשות? ומה לגבי הוויכוח בין אנה לבין אמה?
הסרט מביא לראשונה את סיפורו של אוטו פרנק המנוח, שמצא חיבור מחודש עם בתו המתה דרך יומניה, ושתפקידו בחיים הפך עד מהרה להנצחת מורשתה: על ההחלטות הקשות שקיבל ועל ההקרבה שדרשו; על הנחמה שמצא בכך שיומנה הפך לאחד הספרים הנקראים ביותר בעולם, ושביתו הפך לאחת ממצבות הזיכרון המפורסמות ביותר לשואה.