כבר לא ירושלמי (2009)

40 שנים אחרי הסרט "אני ירושלמי", יהורם גאון, יוצר הסרט והאיש שמזוהה יותר מכל עם העיר ירושלים, יוצא למסע אחר ירושלים שהשאיר מאחור, עיר שיש בה הרבה סימנים ויותר מידי צלקות.
מה קרה ל"ירושלים של זהב"? האם השירים הנוסטלגיים של אז מתאימים לימינו? האם יש פתרון או תקווה לסכסוך שירושלים נמצאת במרכזו? מי משלושת הדתות זכאי לשלוט בירושלים? והאם בכלל אנו זקוקים לעיר בירה כמו ירושלים? ואולי כל מה שקורה בירושלים נובע מאותו סינדרום ירושלים הגורם לאובדן חוש המציאות ושיווי המשקל הנפשי. האם גם מנהיגי ישראל והעיר ירושלים לקו בתסמונת זו? תשובות לחלק משאלות אלה מנסה הסרט לתת באמצעות דמויות מתחומים שונים בעיר ירושלים ובאמצעות אותם שירים ששרו לה, לעיר בערגה.
הסרט מציג את נופי ירושלים, ומביא את דבריהם של מספר מתושביה המוכרים פחות או יותר לצד דעתם של מומחים בתחום השינויים העוברים עליה בעשרות השנים האחרונות. למעשה, הכוונה היא לומר שירושלים היא כל כך בלתי-אפשרית, עד כי קשה להיות בה יציב ותושב של קבע – אלא אם כן אתה ערבי או יהודי חרדי, אם אתה חילוני – נגזר עליך בתוקף זהותך ועיסוקיך להעתיק ממנה את מרכז מגוריך.
הדוברים הבולטים בסרט הם אפרים סידון, ד"ר משה עמירב, הארכיאולוג מאיר בן דוב, השחקנית עליזה רוזן, המשוררת רבקה מרים, איש מחנה יהודה ירון צדקיהו (שמספיד את נפילתה של בית"ר ירושלים כמיתוס שנכחד והולך), הפרסומאי החרדי דודי זילברשלג, והעיתונאי הפלשתיני נאסר אל דין נשאשיבי.