בבה (2016)

בֶּבֶּה התקיימה שנים בגופו של חיים גולדברג. עד ששינה את מינו וקיווה לשחרר את נפשו ולהציל את חייו, הם חייה.
הטרנסג'נדריות, נשים שנולדו בגוף לא להן, הגשימו את משאת נפשן ושינו את מינן. אך למרות המעשה האמיץ-המשחרר, הן ממשיכות להסתיר בתוכן משהו שאי אפשר להסיר בניתוח: הן נושאות איתן לעד את הפצע והכאב. כאב על שנים בהן הנפש חיה בגוף שאינו שלה. כאב על היחס של בני האדם שהרגישו את השוני ופעם-אחר-פעם לעגו, התעללו, לא הושיטו יד ולא הסכימו לקבל את "האחר". והקולות הכואבים הללו - מושתקים. מוסתרים. מודחקים. חלקם דומם לנצח.
סיפור חייה המטלטל של בֶּבֶּה, עובר דרך כל תלאות המאה ה-20: ניצולת שואה שהוסתרה כילד מחופש לילדה במנזר בפולין ונאנסה ע״י אחד מהנזירים במלחה״ע השנייה; הגירה לישראל; עבודה בזנות לצרכי פרנסה; הדרה מעולמות התיאטרון; שוב הגירה לאירופה, חזרה לישראל; שכול במלחמת יום הכיפורים הנוראה; הגירה לארה״ב ומוות מאיידס.
כל מי שהכיר את בֶּבֶּה יודע לספר על תשוקתה לחיים, ליצירה, לאהבה, על הכמיהה שלה לשחק בתיאטרון.
הניסיונות הרבים להתקבל לתפקידים שרק סטרייטים מקבלים, הכישלונות ותעצומות הנפש שהרימו אותה מעפר והביאו אותה ליצור קברט שמשפיע עד היום על יוצרי אוונגרד בפולין.
בבה היתה אישה חזקה, נדירה, מעוררת השראה. ולמרות כוחה האדיר - בבה איננה. היא נעלמה מדפי ההיסטוריה של היצירה.
האם בבה היתה?
החברות המרתקות של בבה, נשים בלתי נשכחות שהיו שם לצידה, קמות כיום ובצעד אמיץ מספרות את הסיפור שלה, שהוא גם הסיפור שלהן. סיפור על נשים נעלמות.