יוני אפס (2022) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

1962. אדולף אייכמן מורשע בפשעים נגד האנושות במשפט אמוציונלי שמתקיים בירושלים. מדינת ישראל הצעירה עומדת לבצע את ההוצאה להורג הראשונה והאחרונה שלה באמצעות תלייה, שריפת הגופה ופיזור האפר מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. אבל לישראל אין משרפה. האירוניה לא נעלמת מעיני הרשויות - ישראל צריכה לבנות קרמטוריום.
"יוני אפס", המבוסס על אירועים אמיתיים, מציג את הימים שלקראת ההוצאה להורג דרך עיניהם של שלושה גיבורים בעל-כורחם: קצין שב"ס המתבקש לשמור על חייו של הנידון למוות, ניצול שואה החוזר לראשונה לפולין, וילד פועל, שלוקח חלק בבניית התנור. (מאת יחסי ציבור)

השחקן עמוס תמם אמור היה להופיע בסרט בתפקיד פקד חיים אמזלג, אך נאלץ להיכנס לבידוד בשל חשש למחלת הקורונה, והוחלף בסרט בידי יואב לוי.

השנה 2019. איך מדברים על השואה היום?
הבמאי קלוד לנצמן יצר את יצירת המופת שלו "שואה" בלי לשחזר את מראות הזוועה, בלי להשתמש כלל בקטעי ארכיון של הגירושים וההשמדה ההמונית של יהודי אירופה. במקום, הוא שאל שאלות והקשיב. הוא סידר את חוויות השואה. דרך הבנתו שלא יכול להיות "צדק" לפשעים כאלה, הוא יצר שיטה להפיכת העדות האנושית למנוע ההיסטוריה – ויצר יצירה תיעודית שבין אם תצפה בה היום או בעוד מאה שנה, גורמת לשואה להרגיש כמו סוגיה עכשווית.

המטרה שלי היא לייצר את אותו האפקט הרגשי בסרט עלילתי. כאשר יותר מחמישים אחוז מהעולם לא מכיר את משמעות המילה שואה ולא יודע למה היא קשורה, כאשר אנטישמיות נמצאת בעלייה בכל רחבי העולם, כאשר ישראל נמצאת בצומת דרכים, וזהותה ועתידה מאותגרים, הגיע הזמן להתבונן בעבר דרך עדשה מקורית ומבדרת, שלא מוותרת על החיפוש אחר האמיתות העמוקות.

ביהדות, רק ילדי הנפטר יכולים להגיד קדיש, התפילה לעילוי נשמתו. בעוד דור לא יישאר מי שייאמר קדיש לזכר קורבנות השואה. מה אז? נזדקק לדרכים חדשות לשימור הזיכרון, ופורומים חדשים לדיון שיהיו מכילים וקולעים למטרה. "התנור" היא עבודה שתתאים לסוג חדש כזה של פעילות.


אבל האם זה באמת "סרט שואה"?
מה שמבדיל בין הסרט הזה לבין "סרטי שואה" אחרים, הוא הבחינה של הנושא דרך ההשלכה הפיזית והפוליטית הכי ברורה של השואה: מדינת ישראל.

ישראל היא לא רק מדינה בה חיים ניצולי שואה וצאצאיהם. המגוון שבה יוצר פסיפס נדיר של תרבויות ומוצאים. משפט אייכמן היה נקודת מפנה בהבנה של המדינה הצעירה את הזוועות שביצעו הנאצים באירופה. הסרט שלנו יעסוק בהמשך בסיפור שלאחר סיום המשפט. הוא יניח את היסודות להבנת המורכבויות של ישראל, מלאחר השואה ועד היום.

זה לא סיפור ההישרדות של עם במשבר, זה סיפור משבר זהותו של עם שלאחר הישרדות. ולאורך כולו ישנו גם צחוק, יש אושר, יש עצב ודמעות, קונפליקט ודרמה… ציניות של ילדים ותמימות של מבוגרים, ולהפך…

אני מאמין שמה שייחודי לישראל בסיפור הזה יוכל לגמרי לעבור לצופים שיתעסקו בנושא בכל מקום, והם יוכלו להזדהות עם זה.

טראומה עושה את המצב האנושי אבסורדי. מאבסורד נוצרים סיפורים מעולים. סיפורים מעולים מקרבים בינינו ועוזרים ליצור הבנה עמוקה יותר של עצמנו ואחרים. הבנה עמוקה יותר מובילה להתנהגות ראויה יותר בין אדם לאדם. התנהגות ראויה יותר, יחד עם תקווה, עשויה לייצר פחות טראומה.

"התנור" מציע את כל המעגל הזה. זה אולי נשמע נאיבי, אבל זה הולם את המסורת היהודית של תיקון העולם דרך עשייה.

זו המטרה שלי כבמאי.

נשמע יומרני? לגמרי.

האם סרט בידורי קטן, שעוסק בנושא שכרוך בזהותה של מדינה, אף על פי שהמדינה הזו נמצאת כל הזמן במרכז תשומת הלב העולמית, יכול להפוך את העולם למקום טוב יותר? בואו נגלה. (מאת יחסי ציבור)

הדבר הראשון שתפס את תשומת הלב שלי בסיפור של אייכמן היה פרט המידע שקראתי בעיתון לפני כמה שנים – מג"ב, שהיו האחראים על כליאת אייכמן במהלך משפטו, החליטו כמדיניות שלא לאפשר לשוטרים ממוצא אשכנזי לשמור עליו. זאת במטרה למנוע התנקשות בחיי האסיר לפני תום משפטו ופעולות נקם. לכן היחידים שיורשו להשגיח על אדריכל השואה יהיו שומרים ממוצא מזרחי.

כשהתחלתי לחקור את העניין, ראיתי איך הפרטים מצטברים ומגיעים למקומות אירוניים וטרגיקומיים מהסוג האנושי ביותר. ביניהם עובדה ידועה למעטים – ישראל בנתה משרפה לשימוש חד פעמי לשריפת גופתו של אייכמן. זה היכה בי כמו ברק – זה סיפור הסרט.

נסעתי לישראל כדי לצלם ראיונות עם חלק מהאנשים שהשתתפו בבניית תנור לגופתו של אייכמן. ככל שהתעמקתי בראיונות המצולמים, כך גדלה הבנתי שהם מלאים ממדים היסטוריים ותרבותיים אותם קהל בינלאומי לא יוכל לחדור ללא מדריך מבפנים. נזקקתי למשתף פעולה ישראלי שיעזור לי לנסח ולכתוב את התסריט. הייתי צריך למצוא את השפה הקולנועית שתהפוך את הפרטי לאוניברסלי.

פגשתי את עמוס עוז, שאירח אותי בביתו, ובנדיבותו הסביר לי על הנוף החברתי והפוליטי של ישראל של סוף שנות ה-60. הוא הכיר לי מומחים נוספים. זה היה מסע מרגש. הייתי פוגש מישהו לארוחת בוקר, ועד שהיינו נפגשים בצהריים הוא כבר היה מחשיב אותי לחבר, ומספר לי סיפורים מרתקים וחשובים ביותר.

תום שובל התברר כמפגש האקראי החשוב מכולם. תום הוא יוצר סרטים מעולה, מורה ומענטש. הוא איש קולנוע מלא רגש ובעל רוח דומה לשלי.

שיחותינו הראשונות הובילו ליצירת המבנה הנרטיבי של הסרט, ובהמשך למפגשי כתיבה משותפים ואינטנסיביים בניו יורק. היינו נחושים ליצור משהו מההיסטוריה הזו שהרגישה כה דחופה – קליידוסקופ מודרני של הסיפורים האמיתיים והייחודיים האלו שהתרחשו לפני יותר מחמישים שנה.

אחרי חודשים רבים של עבודה, התוצאה היא "התנור". והנה אנחנו כאן. (מאת יחסי ציבור)