רילוקיישן (2021) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

המפגש בין צ'ארה למלינה:
צ'ארה (בסוף שנות השלושים שלה) היא יועצת משאבי אנוש בחברת אדריכלות גדולה, אם מסורה לסופיה בת החמש ונשואה לאנדראס, עורך דין ממשפחה מכובדת מהמעמד הבינוני. הם חיים חיי פרברים נוחים – לפחות על פני השטח. עמוק בתוך תוכה היא מדוכאת ומבולבלת לגבי החיים. היא מעבירה את הבקרים בעבודתה בעיקר בהתבודדות, ואחר הצהריים נאבקת עם המחויבות שלה כאמא וכעקרת בית. צ'ארה מוטרדת מהעובדה שאמה נטשה את משפחתה כשהייתה ילדה קטנה ומסרבת לקיים איתה כל סוג של מערכת יחסים.

הטראומה המודחקת כתוצאה מעזיבתה של אמה עיצבה לא רק את דעתה של צ'ארה על אימהות, אלא גם גרמה לה להכחיש את עברה, ובמיוחד את הצרכים האישיים והחברתיים שלה. בעוד שהיא מתעבת את אמה על שנטשה אותה כשהייתה ילדה קטנה, היא צופה בסתר בחייה, אך אינה יכולה להביא את עצמה לדבר איתה.

צ'ארה נאבקת בסתר עם החרדה הקיומית שלה בכל הנוגע בלהיות אמא. אין ספק כי היא אוהבת את בתה ואת בעלה, אך לעתים קרובות מהרהרת על החיים בלעדיהם, רק כדי מיד להרגיש את תחושת האשמה.

כל הניסיונות לפתור את המאבק הפנימי שלה על ידי "תיקון" של מאבקים חיצוניים, גדלים ככל שמלינה, בתו המתבגרת של האדריכל הבכיר החדש של החברה, נכנסת לחייה. מלינה מראה סימנים של התנהגות עצמית הרסנית וחיי משפחה בעייתיים, מה שנותן לצ'ארה את הרושם שאמה עומדת לעזוב את משפחתה. צ'ארה מוצאת במלינה מטרה חיצונית כלשהי לבעיותיה שלה, ובתת-המודע מאמינה שמניעת מהלך חייה של מלינה המחקה את רצונותיה שלה, תביא בדרך כשלהי לקתרזיס – כי פתרון המצב הקונקרטי הזה מחוץ לעצמה יפתור איכשהו את המתח שהיא מרגישה ביום-יום.

זהו הנתיב שצ'ארה מכוונת אליו, אך כזה המסתיר את הנתיב האמיתי שלה, האופן שבה היא ניגשת לבעיות העבר שלה. כאשר צ'ארה בסופו של דבר מבינה כי מהלך חייה של מלינה המחקה את חייה שלה הוא רק הקרנה מאשר השתקפות בפועל של המציאות, היא חותרת מתחת לפני השטח ובמקום זאת מגלה את המפתח למסעה של צ'ארה כדמות, במקום לחפש קתרזיס על ידי סיוע למלינה להימנע מגורלה של צ'ארה, מזהה הסיבות מדוע היא רוצה לעשות זאת מלכתחילה, אשר מסמנת את הדרך האמיתית לפתרון הבעיה של צ'ארה כפי שהיא לבסוף מודה בטבעה של הבעיה שלה.

לכן, ברמה עמוקה יותר טמון הנושא המרכזי של התסריט, שהוא הלחץ החברתי והפנימי שמרגישות נשים לגבי נורמות האימהות, הטאבו והטראומות סביב מצבים שבהם הנורמות הצפויות הללו אינן מתקיימות. העובדה שצ'ארה מאמינה שהיא יכולה לפתור את המאבק הפנימי שלה על ידי מיקרו-ניהול אקטיבי של העולם הסובב אותה היא תוצאה של טאבו כזה, והדרך האמיתית מתחת לפני השטח היא השחרור מהאמונה הזו.

מלינה (16) היא תלמידת תיכון בודדה שמתחילה בחוסר רצון, התמחות במשרד של צ'ארה. מלינה עברה לקפריסין מישראל לאחר שאביה קיבל הצעת עבודה שם, אבל ברור שהיא לא מרוצה מההתפתחות הזו. היא מתקשה להסתגל ומתגעגעת לחייה ולחבריה בישראל. מלינה חכמה, גאה ובוגרת לגילה. לאחר שעברה מעיר גדולה שהעניקה לה תחושה של חופש ואפשרה לה לפתח זהות משלה, אין לה שום עניין כעת לעשות מאמץ להשתלב בחברה הקפריסאית הקטנה יחסית, והיא גם לא מעוניינת לרכוש חברים חדשים. הדבר היחיד שעולה בדעתה הוא איך לשכנע את הוריה לחזור הביתה בהקדם האפשרי.

בתחילה, מלינה מסרבת להיפתח בפני צ'ארה – ההתמקדות העיקרית שלה היא לצאת מקפריסין – אבל מהמעט שהיא מגלה על עצמה, מתברר שהיא כועסת במיוחד על אמה. בעוד שבתחילה, נראה שמלינה מעוניינת רק לשדל מצ'ארה פתקים לאי-נוכחות, היא בהדרגה מתחילה לבטוח בצ'ארה עם הבעיות האישיות שלה. מלינה מתקרבת לצ'ארה, הולכת על החבל הדק שבין לראות אותה כתחליף אימהי לבין "להשתמש" בה למטרותיה שלה, אך שתי המטרות הן אמיתיות ולא מחושבות.

בעוד שמלינה וצ'ארה דומות מאוד במובנים רבים, הדמיון ביניהן אינו כפי שאף אחת מהן דמיינה מלכתחילה. בעוד שהידידות ביניהם נגזרת תחילה מהרצונות האישיים שלהם לשלוט ולתחמן את הנסיבות האישיות שלהם, מתברר שזה כלי להרפות מעצם השליטה שהפגישה אותם יחד, וסללה נתיב להבנה טובה יותר של שתי האימהות שלהם ושל עצמם. כאשר צ'ארה לומדת להבין את אמה ואת עצמה דרך האינטראקציה שלה עם מלינה, מלינה – בתורה – לומדת להבין את אמה ומודה שהיא לא הגורם לבעיה כפי שחשבה. כתוצאה מכך, מערכת היחסים בין צ'ארה ומלינה הופכת להיות יותר מזככת ממה שהן אי פעם דמיינו. (מאת יחסי ציבור)

כאישה חסרת ילדים באמצע שנות הארבעים לחייה, המוקפת חברות שהם אימהות וגם כאלה שאינם, הבנתי שיש אמיתות רבות שלא נאמרות על אימהות: אותן פינות פרטיות של בושה שלעתים קרובות אנו מתקשות אפילו לספר עליהן לחברינו הקרובים ביותר, או את הרגשות הבלתי ניתנים לביטוי אך האוניברסליים שגורמים לנו להתכווצות רק עצם היזכרות בהם.
בחברה שבה האהבה האימהית נחגגת, והאדרת האימהות נמצאת בכל מקום בתקשורת, רציתי לכתוב על אותם נושאים שרק לעתים נדירות דנים בהם – נושאים כמו "נטישה" אימהית וחרטה. אישה שבוחרת שלא לחיות עם ילדה, או שאינה מסוגלת לעשות זאת – או כזו שמביעה חרטה על אימהות – מפרה טאבו שמעבר למעמד, תרבות וגיאוגרפיה. כאשר דמות כזו (לעתים נדירות) מופיעה בספרים ובסרטים, מתייחסים אליה כאל סטייה והיא נענשת בהתאם. לכן, המטרה שלי הייתה לפתח תסריט שמטפל בנושאים אלה ברגישות וללא שיפוט, רגשות שאני מקווה שבסופו של דבר יועברו לקהל.
הייתי כבר עמוק בתוך תהליך הכתיבה כשהבנתי שהתסריט הזה הוא מעין אוֹדָה אישית לאמא שלי, שהייתי עדה למאבק שלה באימהות מאז שהייתי ילדה קטנה, בעיקר בסתר ועם זאת בקול רם, כזה שלא ניתן להתעלם ממנו. רק עכשיו, כבר לקראת הבגרות שלי, אני לומדת להבין אותה (ואת עצמי). (מאת יחסי ציבור)