החלל ה-74 (2022)

73 חיילים נספו באסון שזעזע את המדינה לפני 25 שנה. אלא שמתברר שהמספר הזה לא היה סופי כלל.
יום שלישי, 4 בפברואר 1997, המלחמה בלבנון בעיצומה. שני מסוקי יסעור, מלאים בחיילים שחזרו מחופשה בדרך ללבנון, מתנגשים דקות ספורות לאחר ההמראה. 73 חיילים מוצאים את מותם במה שהוגדר כאסון הגדול בתולדות צה"ל.
אחד הראשונים שהגיעו למקום היה רדי פילס, בן קיבוץ געש. הוא הוקפץ לזירה דקות ספורות אחרי התאונה, והיה אמור לטפל באלה ששרדו. אלא שלא היה במי לטפל. היו רק גופות. המראות והריחות המחרידים - כמעט אפוקליפטיים - של אותו לילה נצרבו בתודעתו, והמשיכו ללוות אותו בסיוטים מתמשכים ובחוסר יכולת לחזור ולהשתלב בחיים. יותר משני עשורים אחרי, כשלא יכול היה לשאת זאת יותר – שם קץ לחייו. אמו, חיה, מצאה אותו בחדרו הקטן בקיבוץ.
רדי לא הכיר את טל הררי, בן גילו, שגדל בהרצליה, מרחק של 5 דקות נסיעה מגעש. טל היה קצין צעיר וחדור מוטיבציה, שפיקד על מרכז הזיהוי של חיל הרפואה כאשר הגיעו שקי הגופות של החיילים מהאסון. גם בטל הותירה החוויה צריבה עמוקה ומדממת. שלא כמו רדי, הוא הצליח בשנים הראשונות שלאחר האירוע להמשיך ולתפקד, אפילו התחתן ונולדו לו שני ילדים, אך הסיוטים שבו לחבוט בו. אחרי 19 שנה של שימוש באלכוהול ובתרופות פסיכיאטריות – ליבו קרס.
בשנים שחלפו מאז האסון ניסו משפחותיהם של טל ורדי, כל אחת בדרכה, לקבל הכרה של משרד הביטחון בפוסט טראומה שמקורה בליל האסון, אבל מבחינת משרד הביטחון טל ורדי היו פשוט שניים שנפלטו מהמערכת הנורמטיבית.
אחרי שנים של מאבק, ורגע לפני שהצדדים מגיעים למשפט, קיבלו ההורים הודעה שבסופו של דבר יכירו בבנים כחללים ה-74 של האסון.
זהו סיפור על שני בחורים שחייהם נהפכו על פיהם עד שמצאו את מותם, ועל מאבק עיקש של הורים שאיבדו את היקר להם מכל, מול מערכת שמעדיפה להתכחש לתמונת המציאות.