לרקוד ולהתאהב (2021) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

שאלה: הסרט מבוסס על סרט בריטי, איך עלה הרעיון לעבד את הסרט הזה לגרסה שלך?
תשובת מישל לארוק: המפיקים שלי, שהפיקו את הסרט הראשון שביימתי הסבו את תשומת ליבי לסרט הזה. אחד מהם מקסים דלוניי היה בחופשה בסקוטלנד וראה את הסרט, הוא חזר והביא איתו את הדי וי די של הסרט וחשב שיש כאן איזשהו רעיון. הוא הראה לי את הסרט ולמען האמת לא התפעלתי ממה שראיתי . יותר מדי דרמה יותר מדי קלישאות, אבל חשבתי שיש הגיון במה שמקסים חשב מתחת להכל יש כאן רעיון ובסיס מעניין. החלטתי להתחיל לעבוד עם סטפן בן לשן, איתו עבדתי על כל הסרטים שיצרתי. אנחנו מסתדרים נהדר ביחד ויש לנו שיטת עבודה מצוינת. הוא כותב את הגרסה הראשונה של התסריט ואחר כך אני מתערבת. עליה עבדנו בסגר הראשון בחורף של שנת 2020.
ש: תקופה לא פשוטה לעבודה מבחינה בריאותית אבל תקופה שאפשרה את העבודה לא?
ת: ללא ספק, עבדנו במרחק אבל בצורה מאד מאורגנת. ברגע שסיימנו שלחתי את התסריט לשחקנים שחשבתי שהם מתאימים וגם להם היה מספיק זמן כדי לקרוא. כולם אמרו לי כן מיד . הבעייה הייתה עם איזבל ננטי שחתמה לעבוד בפרויקט של ז'אן פייר ז'נה לנטפליקס ולוחות הזמנים שלנו לא התאימו. כך שהיא אמרה לי שאם אני רוצה אותה בסרט שלי אני חייבת לשנות את לוחות הזמנים וזה מה שעשינו וכולם התאימו את עצמם בשמחה. היתה לי הרגשה שכל הצוות נהנה לחזור לסט צילומים אחרי תקופה ארוכה של סגרים.
ש: זו התחושה שעוברת גם מן הסרט, הוא קייצי, חיובי, מלא חיים והרעיון של ההזדמנות השנייה של סנדרה, הדמות שאת מגלמת , מתאים מאד לזמנים שלנו
ת: אני אוהבת את הרעיון הזה "לכולנו יש את הזכות להזדמנות שנייה". זה נכון שהסרט הזה החל מתהליך ההכנות ועד לצילומים נעשה בתוך תחושה של לחץ אבל גם של שמחה. פשוט שמחנו שאפשר לארגן את הכל שוב . הדמות שגילמתי בסרט ברלינטיסימה, חשבה שלחיות בתוך סביבה יפה, שיש לך עשרות זוגות של נעליים, בעל נאה, הם מספיק כדי שיהיו לך חיים מוצלחים אבל אז היא מגלה שחסר לה הדבר הבסיס בחיים. סנדרה בנויה בדרך דומה. החלום שלה היה להיות פרימה בלרינה אבל היא לא הצליחה בכך, ואז היא הפכה "לאישה המושלמת". לצידו של בעל שמגיע מרקע כלכלי מבוסס הרבה יותר. וכשהיא מגלה שהוא בוגד בה היא מחליטה לעזוב הכל מיד ומקבלת שורת החלטות שבסופו של דבר יהפכו אותה למאושרת הרבה יותר. מה שאני אוהבת לגבי הסרט הזה הוא אולי איזה רעיון נאיבי שדברים יכולים לעשות אותנו מאושרים הם מאוד פשוטים. אתה רק צריך למצוא אותם ולמצוא את הנתיב שיוביל אותך אליהם ושיביא אותך אל האושר. זה גם מתאים לדמות של רוברטו אותו משחק פטריק תימסיט, הוא חולם לראות פריחת צבעונים בהולנד והוא מחליט לחיות על הסירה שלו כי לחיות את החלום שלו בחופשיות.
ש: ההחלטה של סנדרה לעוזב את בעלה היא מאד רדיקלית
ת: נכון, אבל היא גם מאד עצובה כשהיא מגלה שהפילגש של בעלה מגיעה מאותו רקע שלו. היא מבינה שלמרות כל הניסיונות שלה היא לא הצליחה להתאים את עצמה לחברה שלו. היא באה ממשפחה ממעמד הפועלים. והיא לא יכולה להילחם נגד זה. ומצד שני היא מאד לא שמחה לגלות שאחותה עדיין מתגוררת בבית ההורים, בבית הקטן , שהיא מתלוננת כל הזמן, שונאת בורגנים, אין לה הרבה כסף והיא אוספת פסלים של גמדי גינה. אבל היא בקשר עם העולם שסנדרה ניסתה לשכוח אותו אבל סנדרה תפגוש אנשים נהדרים ונשמות נפלאות וככה תצליח לבנות את חייה מחדש.
ש: בואי נדבר על הריקוד שהוא אחד הנושאים של הסרט זה סוג של תרגול שאת מכירה היטב?
ת: רקדתי הרבה מאז שהייתי בת 3 וזה היה סוג של הנאה גדולה לחזור לרקוד. נעזרתי מאוד בסופיאן חלאל, רקדן וכוריאוגרף, סגן אלוף העולם בהיפ הופ. המפיק מקסים דלוני חשף אותי לעבודה שלו. דרך וידיואים שונים. כשנפגשנו ידעתי מיד שהוא יהיה ממש מושלם לתפקיד של ריאד. גם אם הוא מעולם לא שיחק מול מצלמה. הוא מבריק, בחור נחמד איתו חלקתי רעיונות רבים. שוב לא משנה מה המוצא שלנו, מה הסיפור שלנו, המסע שלנו בחיים, כשזה מתחבר בין שני אנשים זה כאילו הכרנו אחד את השני מאז ומעולם. סופיאן יצר את הכוריאוגרפיות והוא הצליח לכלול את כל השחקנים בעבודה שלו. כולל תיירי לרמיט, שהוא ממש לא חובב ריקוד, אם לומר את זה בצורה עדינה.
ש: חבורת הרקדנים החובבים הללו נאלצת להיאבק נגד סגירת המרכז, בטח היה כאן איזשהו מסר באמצעות המתנדבים והרקדנים החובבים ?
ת: זה קרה בעקבות המעורבות שלי במפעל "רסטוס של הלב", הכסף שנאסף מההופעות שלנו והקלטות שלנו מצליח לממן ארוחות בשווי של 20 מיליון אירו למעוטי יכולת זה כבוד גדול להיות חלק ממפעל כזה ואנו גאים בו מאוד. ומרגישים זכות גדולה לעשות את זה. אנחנו רוצים להמשיך ולעשות את זה כי זה דבר ייחודי בכל העולם ואנחנו יודעים ומבינים שזה גם נכון. בסרט זה דבר שונה לגמרי אלה רקדנים חובבים ההולכים לבתי חולים ובתי אבות כדי לשמח חולים וקהל מבוגר. והם יעשו הכל כדי שיוכלו להמשיך את המפעל הקטן שלהם. ויפעלו לעבוד ביחד כדי להמשיך את זה. אני מאוד אוהבת את הרגע בו הם מוחים באמצעות ריקוד. הם עושים בלגן קטן בבית העיריה אבל זה עדיין מחאה באמצעות האמנות. והאנשים מסביב שמוחאים להם כפיים, הם אולי לא מסכימים עם מה שהם עושים אבל לא יכולים להתעלם מזה. העיניים שלי התמלאו דמעות כשצילמנו את הסצנות האלה והייתה תחושה של אנרגיה עצומה. ראיתי עיניים ופנים מלאות שמחה ואושר אצל הנציבים ואצל השחקנים גם יחד. (מאת יחסי ציבור)