העיר הזאת (2023) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

בעיר אפלה, בעולם דמיוני, הבלש ג׳ו (עמית אולמן) נקרא לעזרתה של שרה בנט (מוריה אקונס) בחקירת רצח אחותה. מהר מאוד העלילה מסתבכת וג׳ו מוצא את עצמו עומד מול הפושע הגדול של "העיר הזאת". (מאת יחסי ציבור)

השפה היא הכח החזק ביותר בעולם. היא בוראת עולמות ומחריבה והכח נמצא בידי מי שמיטיב להתנסח, לאו דווקא מי שמיטיב לעשות. ב"העיר הזאת" ביקשתי לייצר עולם שבו כוחה של השפה מודגש. כך, כוחן של הדמויות בעיר נמדד בעיקר ביכולות הורבליות שלהן, ריב בין שתי דמויות הופך לבאטל ראפ שבו אין משמעות למי צודק יותר אלא למי יש יותר יכולות ורבליות ויותר וירטואוזיות מוזיקלית. כל תושבי העיר מפחדים מפושע גדול בשם 'מנשה', למרות שאיש לא ראה אותו, רק מכיוון שיש עליו אין ספור סיפורים מפחידים. ז'אנר ההיפ הופ מתאים לקידוש השפה כמו כפפה ליד. ראפ הוא סגנון של וירטואוזיות בבחירת מילים ובדרך להגיד אותן. לכן הדמויות בעולם של העיר הזאת הם כולם ראפרים; הם שנונים, קשוחים, חצופים ויודעים להעריך את כל התכונות האלו באחרים. ההתמקדות בשפה והשימוש בראפ הם מה שהופך את היצירה לטייק אוף שלי על הז'אנר. זה מה שמבדיל את העיר הזאת מסיפורי בלשים אחרים. כך גם הבלש ג'ו, הוא הטייק אוף שלי על דמויות הבלשים. כמו רבים מהבלשים הקלאסיים, ג'ו הוא בודד, קשוח ומריר. שלא כמו בלשים אחרים ג'ו הוא בלש משורר, הוא מנסה לפענח תעלומות מתוך השפה עצמה, לאו דווקא מתוך העובדות העומדות לפניו. הוא נאחז בתפיסת עולם פואטית מתוך רצון עז שהעולם יהיה יותר פיוטי, שלשירה תהיה יותר אחיזה במציאות. אך לבסוף ג'ו נאלץ להתעמת עם המציאות העגומה, בה אהבתו לא יכולה להתממש אם הוא רוצה לעשות את הדבר הנכון. ג'ו נמצא במאבק מתמיד עם המציאות, כי המציאות שלו היא העיר, שאינה רומנטית בשום צורה. העיר היא הדמות הרעה בסיפור, בה ג'ו נלחם ולה הוא תמיד מפסיד.
על המעבר מתיאטרון לקולנוע
"העיר הזאת" התחילה כאופרת ראפ בתיאטרון, אותה יצרתי בשיתוף שני חברי –ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי, ההצגה רצה כעשור ברחבי הארץ ובעולם, וכבר מימיה הראשונים חלמתי לצלם את הגרסה הקולנועית שלה. להצגה יש את החן והיתרונות שלה אולם רק בגרסה קולנועית יכולתי לספר את הסיפור במלואו, עם כל הפרטים והעושר שאני רוצה להעביר, עם ליהוק ספציפי לכל דמות ועם יותר שליטה בעיצוב הדרמה כפי שאני רואה אותה.
מתוך ההצגה, כשחקן שעומד על הבמה וחי את הסיפור, התחלתי לדמיין רגעים שונים בסרט, איך הם יראו על מסך, על מה לתת את הדגש. כמובן שעם תחילת העבודה עצמה כל הדמיונות צריכים לפגוש את המציאות וזה החלק הקשה באמת, אך לפחות היה לי היתרון של מי שמכיר היטב את המתח, הדרמה והפוטנציאל הקומי שביצירה הזאת.
המעבר לקולנוע מביא איתו כמה אתגרים וסוגיות. למשל – איך לייצר את העיר? איך לצלם, באמצעים שיש ברשותנו, עיר שלא נראית ישראלית מודרנית, אלא לייצר עולם חדש. עולם אפל, בהשראת סרטי פילם נואר מצד אחד ובהשראת תרבות ההיפ הופ מצד שני. כך למשל בחרנו תלבושות תקופתיות ועיצוב פנים שיתכתב עם סרטי בלשים קלאסיים, אך גם לוקיישנים מלוכלכים, מלאים בגרפיטי- סממן מובהק של תרבות ההיפ הופ. גם בגרפיקות שונות שיצרנו לסרט רצינו לייצר עולם ייחודי שיש בו גם וגם- כך למשל השטרות של העיר מעוצבים בסגנון ארט דקו אך הדיוקנאות שעליהם הם של ראפרים מפורסמים מישראל ומהעולם.
עוד סוגיה היא איך ליצור שפה קולנועית שתשרת את המוזיקה ולא תלאה את הצופה. התסריט הוא בעצם שיר אחד ארוך, אך לא רציתי ליצור סרט שהוא קליפ אחד ארוך. היה ברור לי שארצה להדגיש את המהלך העלילתי והדרמטי בצילום ויחד עם זאת לא רציתי להתעלם לחלוטין מהמוזיקליות של היצירה הזאת. ביקשתי ליצור שפה בה גם הצילום והעריכה "רוקדים" על הקצב, כמו הדמויות. לא הכרתי יצירה דומה שכולה מוזיקלית ו"יושבת" על קצב ולכן זה דרש הרבה ניסוי וטעיה. עבור זה עשיתי לא מעט ניסיונות, גם בעבודה על הסרט עצמו וגם בשנים שקדמו לעשיית הסרט, ביצירות אחרות שלי.
במשך הרבה זמן שקלתי אם עלי לביים את הסרט ואני מודה שנכנסתי לעבודה עם לא מעט חששות. אחרי הכל אין לי ניסיון בלביים סרט שלם וגם לא למדתי קולנוע באופן רשמי. נוסיף לזה את העובדה שמדובר בסרט מסוגנן ואת העובדה שאני משחק בסרט בתפקיד הראשי - מדובר באתגר גדול מאוד וידעתי שאני לוקח על עצמי משימה קשה. יחד עם זאת ידעתי שיהיה לי קשה להעביר את החזון שלי ואת הניסיון שלי ביצירה הזאת לבמאי אחר, מאחר ומדובר בתסריט מאוד שונה במהותו שדורש יצירה של שפה מיוחדת עבורו. במובן זה העובדה שאני משחק בסרט דווקא הקלה עלי, שכן יכולתי להכתיב איזו רוח כללית מתוך הפריים עצמו ולא רק מאחורי המוניטור ובחדר העריכה. (מאת יחסי ציבור)