דניאל אויערבאך (2023) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

במסגרת מלאכת החיים המסורתית של הכרת האדם את מרכיבי תודעתו וזהותו, מתי נחשבת התפרצות מילולית מתמשכת של חפירה ונבירה של דמות קולנועית בשאלות אלו כלגיטימית ומתבקשת מבחינה דרמטית? אני מניח את התשובה הבאה: כשהיא הכרחית! כשהיא דחופה לדמות.
בנסיבות חייו המיוחדות של דניאל ואופיו, הופך הדיבור לפעולה. העניין הוא לא רמת אמיתות דבריו באוזנינו, אלא הדינמיקה הדרמתית של המדבר עם עצמו וסובביו. דינמיקה, שיותר מאשר היא אומרת אודות הדברים עצמם, היא חושפת את מצוקת המדבר ואת הטיימינג של פריצת המילים מתוך בערה קיומית, כמו אוושת נשימותיו הקצובות של הרץ במעלה ההר.
בוידיאו אישי קצר מלפני שנים שנתבקשתי לעשות לקראת צאת סרטי הראשון אמרתי נחרצות: "בקולנוע, אתה לא אומר רעיונות במובן הישיר והטקסטואלי, אלא אתה מראה את הכתמים, שנוצרו מהרעיונות, ספוגים כבר על בד החיים". היום הייתי מוסיף: "בקולנוע, אתה לא אומר רעיונות כעמדה סמכותית המופנית כהטפה לאוזן השומעת מחוץ למסך, אלא אתה מראה את רגע לידתם, את זירת התרחשותם הדחופה דרמתית."
בסרט זה ביקשתי לקחת את היות האדם יצור מדבר, ממלל, לקצה. ולא על חשבון פעולה/תגובה דרמתיים. (מאת יחסי ציבור)