רומן צרפתי (2022) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

מה שעניין אותי בפרויקט הוא שאנחנו כצופים מעוניינים רק ברגעים שבני הזוג נפגשים. כשהסרט מתחיל אנחנו רואים את הדייט הראשון שלהם. הם מניחים את היסוד לדרך הפעולה שלהם, הם רוצים מערכת יחסי המבוססת רק על הנאה, יחסים ללא מחויבות, ללא אהבה מבלי לחשוב על העתיד. שניהם מחליטים להתייחס רק לרגע עצמו, לא להתבונן מעבר למה שקורה כאן ועכשיו. הציפיה של הקהל היא לראות אם הם יכבדו את החוזה ביניהם או לא. אנו רואים שזה מסתדר להם לא רע בכלל ויש להם הרבה הנאה מן המפגשים שלהם.
אבל לפתע אנחנו יכולים להבחין בלידתו של איזה שהוא רגש אותו הם לא מסוגלים להגדיר . עד מתי מערכת היחסים הקלילה הזו תמשך? האם אנחנו יכולים לבסס מערכת יחסים על תענוג בלבד? האם מישהו מסוגל לאהוב מבלי לחשוף את עצמו?
אלו השאלות שמתעוררות, שמצאתי שמעניין לדון בהן ולפתח אותן. במהלך הפגישות, הייתה לי תחושה שזה כמו סרט מתח על דמויות שחשות גלי אהבה שעליהם להחביא ולהסתיר אותם.
אני אוהב את הרעיון שהדמויות שלי אוהבות לדבר ממש כמו לעשות אהבה, לדבר משמעותו לספר על עצמך, לחפש את עצמך, ולגלות את עצמך בעינו של האחר. כשאנחנו אוהבים אנחנו רוצים לגלות את הצד השני ולחשוף את עצמנו. אבל בעצם אנחנו לא מצליחים לחשוף את עצמנו לגמרי, אנחנו רוצים לרצות לשמח, לא רוצים לומר דברים פוגעים וכיון שהם נמנעים מלומר אחד לשני שהם אוהבים אחד את השנייה, הם מדלגים מעל למה שהם רוצים לומר בעצם, הם תמיד נזהרים לא לומר את הדבר ההכרחי ואלו דברי אהבה.

עניין אותי לצור סרט על דמויות היכולות לומר כל העולה על רוחן והם יורים לכל הכיוונים וזה מעניק להם סוג של הנאה שמפתיעה אותם בעצמם.

חלק מן הטקסטים כתבתי עם פייר ג'ירו, אותו הכרתי בסדנת כתיבה שהנחתי והוא השתתף בה. הוא כתב סיפור על מערכת יחסים בין גבר בשנות ה 50 שלו לאישה בת שלושים ורצה לעשות מזה סרט קצר, אני ראיתי בזה סרט ארוך וביקשתי ממנו לעבד את זה כך שאני אוכל לביים. שינינו את הגיל של הדמויות. אהבתי את הרעיון שיש לאישה ילדים, אחד אפילו קטן אבל היא רוצה לעשות דברים אחרים, מיוחדים, מטורפים, כמו לטפס על עצים ועוד.

דבר נוסף שהיה לי חשוב הוא שהדמויות לא יהיו מרושעות אחד כלפי השנייה ולא יצעקו אחת על השנייה. הן מתאמצות לא לצור דרמה אבל הסיטואציה יוצרת דרמה. יש הרבה רמזים לחושניות כי אני לא אוהב שהחושניות היא בולטת ובועטת ובקולנוע מובעת בצורה יותר מרומזת, נראה לי שככל שזה מאופק נוצרת יותר חושניות.

הקושי הגדול בסרט כזה הוא שהוא נשען על שני שחקנים הנמצאים בכל סצנה כל הזמן ולא הייתי יכול לעשות את זה ללא שחקנים מנוסים ומיומנים. זמן רב לקח לי למצוא את הזוג הנכון. שני השחקנים שבחרתי מביאים טון שהוא גם קומי וגם רציני. קל, סנטימנטלי, כן ועמוק. ואהבתי את ההבדל בטמפרמנט שלהם. לסנדרין יש טמפרמנט יותר רענן מלא חיים עם קצב מסוים בעוד שונסן הוא יותר עגול ויותר רך, זה עבד ביניהם מן הקריאה הראשונה.

הבחירות המוסיקליות המלוות את הסרט הן מקריות. להוציא את הקטע של ראבי שנקר שפייר גירו כתב בתסריט המקורי ואני אהבתי את זה, כי גדלתי להורים ששמעו את המוסיקה שלו.
לה ג'באנז של סרג' גנסבורג שמופיע כמו מקהלה נבחר על ידי העורך של הסרט ואנחנו אוהבים את השיר הזה. לגבי מוצרט, התעוררתי יום אחד בזמן הצילומים לצלילי מוצרט וחשתי שזה מתכתב עם הסרט. (מאת יחסי ציבור)