טרופיקנה (2024) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

"'טרופיקנה' נולד מתוך צורך עמוק לחקור חוויית קיום אנושית דרך תמות של קִרבה, אינטימיות ומיניות. זהו סרט שמבקש להציב את התשוקה במקום בו נדמה שאין לה קיום – בלב שגרה אפורה, בפריפריה מדברית זנוחה, בתוך יום-יום של אישה שהפכה כבר מזמן לשקופה. אורלי, גיבורת הסרט, נסחפת אל תוך אודיסאה אירוטית אשר משמשת תגובת נגד לשגרת חייה הסיזיפית. דרך עיניה, אני מבקש לחשוף את המחיר הרגשי של מחיקה עצמית ואת הצורך האנושי – להיות נאהב, להרגיש, ולהיראות.

טרופיקנה הוא קרנבל קרוס ז׳אנרי – דרמת פועלות ששואב רמיזות מעולמות של סרטי רוחות, אימה, קולנוע קווירי, ומותחנים אירוטיים מהאייטיז. בתוך הנוף השחוק של הדרום, הסרט מעלה שאלות על דיכוי מיני פנים-משפחתי, על העברת בושה בין-דורית, ועל האפשרות לשבור את מעגל ההדחקה המוחזק בידי המטריארכית של הבית. הסרט נע בין ריאליזם יומיומי לבין מימד חלימה, המבקש התמסרות אל האבסטרקט שהוא מציע, ואקטיביות מן הצופה, דרך המתח שבין ההזייה הקולנועית ושגרת החיים האיטית המוגשת דרך הקצב הפנימי של הסרט. הסרט מורכב מטלאי מציאות, פרגמנטיים שמוגשים כמעין חומר גלם, דרך סצנות שאינן ערוכות, מורכבות משוט אחד שמבקש ללכוד רגע של מציאות ושואף להכניס את הצופים כמעין זבובים על קיר בחיים שמלאים בחרא אך גם ביופי פוטנציאלי.

כמי שגדל בפריפריה מדברית, בער בי לברר את הקשר שבין הגיאוגרפיה החברתית-תרבותית לבין עיצוב הזהות המינית. 'טרופיקנה' מבקש להציע מבט רגשי ופוליטי כאחד על המרחב הזה – לבחון כיצד שמרנות ומחסור בשיח פתוח מייצרים דיכוי, אך גם איך בתוך אותו מרחב עשוי להיווצר סדק, הזמנה לרוך. הסרט מבקש להשיב את התשוקה, הסקס, הבשר והתאווה אל הקולנוע הישראלי – לא כמחווה פרובוקטיבית ריקה, אלא כמרחב של חופש, אמת ויופי. זהו מסע מינימליסטי ופנטסטי אל תוך הבירוקרטיה של החום האנושי – ואל האפשרות לחסד וגאולה". (מאת יחסי ציבור)