חדר המורים (2023) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

ש: מה הזיכרונות שלך מימי בית הספר.
ת: הזיכרונות שלי רובם טובים מאד, הייתי תלמיד טוב. הלכתי לבית ספר בגרמניה ואז במהלך הלימודים עברה המשפחה לאיסטנבול. שנות הלימודים שם היו מעצבות וזה ללא ספק קשור בהתבגרות. התעמתי עם שיטת לימודים שונה. לבשנו מדים למדנו לקשור עניבה. אבל גם הרגשתי שהיינו בתוך בועה בבית הספר הגרמני באיסטנבול. העיר היתה פרועה. היו אלה ימים די מסעירים לסיים תיכון כבן עשרה באיסטנבול עם תחילת המאה ה21.

ש: באיזה מידה החוויות שלך כתלמיד השפיעו על הסרט?, האם היה אירוע מיוחד שאתה יכול לומר שהיה נקודת ההתחלה לכתיבת התסריט?
ת: היו שני נערים בכיתה שבזמנם החופשי הלכו לכיתות של חינוך גופני ואז גנבו מהכיסים והמעילים של התלמידים בשיעור. זה נמשך במשך זמן מה. כולנו ידענו על זה אבל לא אמרנו כלום כי חששנו להיחשב מלשינים. אני זוכר היטב יום אחד, ישבנו בשיעור פיזיקה, נכנסו שלושה מורים ואמרו "כל הבנות לצאת החוצה, כל הבנים נא להניח את הארנקים על השולחנות" הזיכרון הזה עלה יום אחד כשיוהאנס ואני היינו יחד בחופשה. סיפרתי לו איך המנקה של הורי נתפסה גונבת. יוהאנס סיפר לי על אחותו שעבודת כמורה למתמטיקה. היה מקרה בבית הספר שלה שבו אירעו גניבות בחדר המורים. השיחה הזו לקחת אותנו בחזרה אל ימי בית הספר שלנו וחשבנו זה יכול להיות סיפור מעניין.
ש: איזה תחקיר עשית על מצב בתי הספר היום?
ת: קודם כל הלכתי לבית ספר הישן שלי בברלין. שם המנהל שגם אפילו זכר אותי, קיבל אותי בזרועות פתוחות. רציתי אפילו לצלם שם אבל זה לא התאפשר בגלל בעיות מימון. המנהל סייע לנו בפיתוח התסריט כמו גם אחותו של יוהאנס. היו לנו שיחות מעמיקות עם אנשים רבים מעולם החינוך. מורים, מנהלים, פסיכולוגים מורים לחינוך גופני. שהסבירו לנו דברים רבים שחלקם ניתן לראות גם בסרט.

ש: מה השתנה בהשוואה לימי בית הספר שלך?
ת: מה שחווינו אז שמורים נכנסים לכיתה ורק מעבירים את החומר, זה לא קיים היום יותר. היום היחסים שונים ומה שהשתנה זה גם צורת התקשרות יש קבוצות ווטס אפ, הורים שמחליפים דעות ואינפורמציה עם הורים אחרים. כשצצה בעיה היא צפה ומטופלת במהירות גדולה יותר. נראה לי שהורים היום פועלים בביטחון עצמי יותר גדול, במיוחד אלה ששולחים את הילדים שלהם לבתי ספר "טובים" יותר.

ש: איך היתה העבודה המשותפת על התסרטי?
ת: לשנינו היה רעיון בסיסי שנתמך על יד המפיק שלנו. הוא שלח אותנו שלוש או ארבע פעמים לבית ביער, כל פעם למשך שבוע כך שהיתה לנו סביבה בה יכולנו להתרכז בכתיבה ובחשיבה.
יצאנו לטיולים רגליים ארוכים בהם שוחחנו על איך אנחנו חושבים שהסרט ייראה, מה אנחנו רוצים לומר, מה התחושה שאנחנו רוצים להעביר ומה הנושאים החברתיים שאנחנו רוצים לטפל בהם. אחרי כמה נסיעות כאלה חזרנו הביתה עם תיקים מלאים ברעיונות והעברנו אותם למחשב הנייד שלנו. יוהאנס בביתו בקלן ואני בברלין למסמך משותף שממנו התפתח התסריט.

ש: מה היה הדבר החשוב בשבילך?
ת: זה עוסק במערכת ואיך היא משפיעה על החברה. בית הספר הוא מגרש משחקים טוב כיון שהוא מציג את החברה שלנו במיקרוקוסמוס. כמודל, יש את ראש המדינה, השרים, אחראי התקשורת ואז את האזרחים. אבל הסרט עוסק בכמה נושאים . הדבר החשוב עבורי הוא לגלות את האמת, המרדף אחרי האמת. או איך מישהו יכול להאמין באמת. השאלה של במה כל אחד מאמין גם היא עולה. הנער רוצה להאמין לאימו , היא רוצה להאמין בצדק, פייק ניוז מבטלים את התרבות. או לדוגמא הצורך בכל חברה למצוא את השעיר לעזאזל אלה נושאים נוספים.

ש: מי היא קלרה נובאק, הגיבורה בסרט? .
ת: היא בדיוק מה שהקהל מקבל ממנה בסרט. מה שהוא מבין או מפרש עליה. בכוונה לא התעסקנו בכל פרט על חייה הפרטיים. אנחנו אפילו לא יודעים באיזה מכונית היא נוהגת. לא היכן היא מתגוררת אפילו לא אם יש לה בן זוג. לדברים הלו אין תפקיד בסיפור. היו לנו דיונים על זה, כי אנשים התעניינו ורצו לדעת עליה יותר פרטים. אבל זה לא הזיז אותו אני משוכנע שזה ממש לא חשוב אם יש לה חיית מחמד או קירות צבעוניים. האישיות של אדם נחשפת תמיד כשהוא במצב מתוח. כשהוא צריך להתמודד עם בעיות. ועם ההחלטה הזו הפקדתי את הדמות בידיה של השחקנית לאוני בנש. לא הייתי צריך לדבר איתה על הסט. הדברים הראשונים שהיא עשתה והציעה היו תמיד טובים, כמעט ולא היה צורך לתקן.

ש: איך הצלחת להציג את חיי היום יום בבית הספר בצורה כל כך אותנטית?
ת: מדי בוקר התחלנו את יום הצילומים בשיחה של שלושת רבעי שעה עם השחקנים ועם הילדים, דברתי על כל מיני דברים, פחדים, חלומות, זהות, בושה, רציתי להסיר את הפחד שקיים מיום צילום. בינתיים הצוות שלי המתין בחוץ, הצלמת היתה חסרת סבלנות כי רצתה לנצל את אור היום שהוא די מוגבל כשאתה מצלמם בחודש נובמבר. אבל השיחות הללו היו חשובות עבורי. רציתי לקיים פגישות עם השחקנים ולשוחח על נושאים שחשובים לנו. שסייעו מאד לבניית האמון להרגיש חופשיים וכתוצאה מכך נזקקו במקרים רבים למעט מאד טייקים.

ש: איך מצאת את הילדים ואיך עבדת איתם, ואיך הסברת להם על מה הסרט ?
ת: חיפשנו ילדים בגלאים שבין 11 ל14 זה גיל שיש בו ילדים שהם מאד מפותחים אבל יש גם כאלה שהם מאד חולמניים. היה לי חשוב לראות הרבה ילדים כדי להבין את קבוצת הגיל הזו. הזמנו קבוצות של ארבעה חמישה ילדים בכל פעם לאודישן, הצבנו אותם מול מורה ואחרי שנתנו להם טקסט היה עליהם לאלתר. זה אפשר לי לראות מיד מי הם הילדים המתאימים. היו אלה שבועיים מאד אינטנסיביים כשמקביל חיפשנו את התפקיד הראשי . כשהרכבנו קבוצה של 23 ילדים, ניהלתי שיחות אישיות עם כל אחד מהם. דנו בעיקר ברוח הקבוצה. אמרתי להם "אתם לא ילדים כאן, אתם חברים לעבודה. ליצירה". הסברתי אבל לא בפרטי פרטים על הנושאים של הסרט, הסברתי איך לקרוא לוח צילומים, מה עליהם לחפש כשהם על הסט, הרעיון של אחדות, של משפחה היה חשוב מאד. ביימי הצילום היו השיחות שהזכרתי גם עם לאוני, אחריהם קיימנו חזרה ואחר כך צילומים.

ש: בימים של מתח חברתי אתה מכניס את עצמך לשדה מוקשים האם אתה מוכן למתקפות?
ת: זה לא מטריד אותי כיון שאני עומד מאחורי הסיפור. ואין לי גם מושג את מי אני עומד להרגיז. אני גם לא חושב שהסרט הוא כתב האשמה על מערכת החינוך. או מבקר את התלמידים שעורכים את עיתון בית הספר. או את ההורים. כל אחד בסרט נלחם על מה שהוא מאמין שהוא נכון. שאתה פותח טלוויזיה ומאזין לעימותים זה העתק של הדבר הזה.

ש: האם הקולנוע בשנת 2023 הוא המקום המתאים לוויכוח חברתי?
ת: כמובן, אבל הקולנוע עבורי הוא גם בריחה גם מציצנות. אני לא רוצה להפוך את הקולנוע לאיזה אג'נדה. אבל אני שמח על קיומם של סרטים המעוררים ויכוח. מעבר לכך אני מאמין שיש תקווה לקולנוע אחרי הקורונה. החוויה הכללית של לצחוק ביד ולבכות ביחד זה דבר מאד מיוחד. אף שרות סטרימניג בעולם לא יכול להעניק את זה.

ש: האם אתה מוצא שזה קל לספר סיפורים הקרובים לליבך?.
ת: הצילומים הם קלים, הבימוי הוא קל אבל הפיתוח הוא משוה שאפשר לדמות רק לייסוריי לידה. תהליך הכתיבה דורש משמעת עצומה, תהליך המלא בשאלות על עצמך ועל הרעיונות שלך. כתיבה, כתיבה מחדש, לזרוק את מה שכתבת עד שזה מגיע לרגע שאתה יודע שזה טוב, אם הייתי אומר שזה קל הייתי משקר. אבל זה לא חייב להיות קל. הכתיבה היא חלק מן הקולנוע כמו כל אלמנט אחר. מה אני רוצה לומר, מה אני רוצה לצור, לאן אני מכון ומה אני רוצה עם הסרטים האלה ? אף אחת מן השאלות הללו אינה קלה. שאלות המובילות אותי מדי פעם מייאוש אחד לשני. אבל אני יכול לעשות את העבודה זו רק אם אני עוסק במשהו שמעורר אותי. שיש לו קשר אלי, אל המציאות שאני חי בה ואל המציאות שלנו כחברה.

בכל סרט, בכל תסריט חייב להיות משהו ששווה לקום בשבילו בבוקר. אתה נחשף עירום כולך עם כל תסריט, נותן אותו לאנשים ומקווה שהם יאהבו אותו. אלה תהליכים המלווים בחשש. לא ניתן ללמדו דרמטורגיה בתוך יום. לוקח שנים כדי לחשוב בצורה חדשה, לא לכתוב את מה שכבר ראית אלפי פעמים בעבר. אני רק מקווה שככל שאני מתבגר התהליך הזה יהיה לי יותר קל. אני מקנא בגאונים שבייננו, עבורי זה פשוט עבודה קשה. (מאת יחסי ציבור)