כן (2025) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

הקולנוע עבורי הוא מרחב שבו היחיד מתמודד עם הכוח האדיר של החברה והמדינה שסביבו. תמיד עניין אותי הרגע שבו אדם נמחץ תחת המנגנונים כשהצעקה נגמרת, כשהמחאה נשחקת, כשהרצון להתנגד מפנה את מקומו לצורך עמוק לא פחות: להיות חלק מהעולם, להתקבל, לאהוב ולהיות נאהב, לשרוד.

גיבור הסרט, י. הוא מוזיקאי שנותן את גופו, נפשו, אומנותו לשירות הכוח והעושר, בתקווה לקבל מהם אהבה ותהילה. כביכול זו מערכת קלאסית של תן וקח. תן את עצמך וקבל כסף. אבל הכניעה ללא פשרות, הנתינה המוחלטת, האיבוד של עצמו, הופכים לטיבעו האמיתי של י. כוח הרצון הפך לצייתנות, תשוקה הפכה להשלמה. הריקודים שלו הם פרכוסי הגסיסה שלו כאדם, כאינדיווידואל. תנועה של חיים הפכה להתעוותות של סוף. דרך הכניעה נחשפת האמת של התקופה: אנחנו חיים בעידן שבו הדילמה המוסרית, קיומית, ביחסי היחיד מול החברה, מול העולם, הולכת ונעלמת. ליחיד אין מספיק כח לבחור. דילמה מוסרית תלויה בקיומן של אופציות. אבל הסירוב, ההתנגדות נשחקו, נחלשו. ה: "לא" הפך ללא רלבנטי. המילה היחידה היא: "כן". "כן" אישי, קטן, שהופך אותך לחלק מ- "כן" גדול, קולקטיבי, עד שאתה נבלע בתוכו. המחאה לא מסוגלת עוד לייצר שינוי. האמן הוא כבר לא האיש שעומד במעלה הגבעה, אלא זה שמנסה להדחק איכשהו לתחתית בתקווה למצוא שם פיסת מקום. בתוך עולם גס, וולגרי, שבז לעדינות, לרוח, עולם נטול קומפלקסים ואכזר.

האם טוב יכול להתקיים בתוך עולם רע? האם טוב להיות טוב במציאות רעה? הצילומים של "כן" התחילו ב-7.10.2024. סרט שנוצר בלב המלחמה. שנה אחרי הטבח ובשעה שמעשה הזוועה הישראלי בעזה הולך ומקצין. "כן" הוא סרט שמערבב בתוכו אינסוף ז'אנרים קולנועיים, מיוזיקל, סרט אהבה, סרט מלחמה, סרט פוליטי, קיומי, מדע בדיוני. הוא סרט שמנסה לנוע בין הקונקרטי ביותר לפנטסטי ביותר, להיות יצירה היפר ראליסטית אבל גם סוראליסטית, אגדתית. כהוא בוחר לחשוף את הטירוף של המציאות בעולם, בישראל, בעזרת הטירוף של הקולנוע.

בסיכומו של עניין הוא מורכב משני סרטים. סרט אהבה וסרט אימה פוליטי. האם יש מקום לאהבה? לאישי? לאינטימי? במציאות שכזו? בישראל שכזו? האם יופי יכול להתקיים לצד הכיעור? זוג מתעורר לקפה של בוקר בריקוד. אב לוקח את בנו התינוק לראות בפעם הראשונה בחייו את הים. רגעים של יופי, של רוך. אבל הזוועה של המציאות גוברת על הכל. ככל שמתקדם "כן" סרט האהבה נסוג בפני סרט הזוועה. כל מה שיפה יתכער. כל מה שפרטי, אישי, יזדהם. הנורא והדוחה יבלע את הכל ואת כולם.

אם מתקיימת בסרט איזו תקווה היא קשורה לטעמי בעיקר לקולנוע שלו, לצורה שלו. "כן" הוא סרט מרדני על כניעות. הוא סרט פאנק. הוא סרט שהמצלמה שלו צועקת: "לא". והוא סרט שמאמין בקולנוע. כיוון שברגע של שפל מוסרי ואנושי, של תהום, הוא פונה לקולנוע על סטרואידים, מגייס את כל המיזאנסצינות והשירים והצבעים ותנועות המצלמה. פה, בקולנוע שלו, יש אולי, איזו תקווה. ובשוט האחרון שלו.



הצהרה לגבי שימוש בשיר הרעות

חודש וחצי אחרי הטבח של ה- 7 באוקטובר, חבר שלח לי את הקליפ "שיר לדור הניצחון" - גרסה רצחנית ואלימה ל"שיר הרעות" שנכתב בשנת 1947 על ידי חיים גורי ז"ל, שבה שרים ילדים בקריאה לחורבן עזה, כהבטחה לניצחון מוחלט.

השיר הופק זמן קצר לאחר ה-7.10 על ידי קבוצה בשם "החזית האזרחית" ופורסם ברשתות החברתיות.

צפיתי בקליפ, ואז שבתי וצפיתי בו והרגשתי שהוא ביטוי מדויק לרוח ששררה אז, כמו היום, בחלקים נרחבים מהחברה הישראלית: כמיהה לנקמה טוטאלית, כמעט תנ"כית בעוצמתה.

בעיני לא מעט מהישראלים, עזה הפכה לסמל של רוע שיש לכלותו, סדום מודרנית. גם העובדה שמבצעים את השיר ילדים - "דור העתיד" - יוצרת תחושה של חזון. חזון נורא. הנקמה חסרת המעצורים היא התרופה לכאב. הניצחון היחיד הוא החורבן.

הבחירה לעוות דווקא את שיר הרעות של חיים גורי וסשה ארגוב, אולי השיר המזוהה ביותר עם אתוס שותפות הגורל הישראלית כדי להטעין אותו במשמעות חדשה של נקמה חורבן עוררה בי תחושה שיש פה נסיון לכוון אל לב ליבה של הישראליות, מתוך רצון לייצר מעין המנון לאומי חדש, כזה שמבקש לנסח את נפש הקולקטיב שאחרי ה־7.10.

השיר ב"גרסתו החדשה" התחבר באופן מיידי לסרט, ולעתיד הלאומי והאישי אשר מיוצג בו בדמות התינוק נח – הילד של יסמין ו-י’

הצגתי בסרט את השיר והקליפ הנלווה אליו בשלמותו, ממש כפי שפורסם על ידי החזית האזרחית. עשיתי זאת, למרות התנגדותה המפורשת של משפחת גורי, כיוון שעבורי היה בכך הכרח אמנותי ופוליטי. (מאת יחסי ציבור)