שתפו את גולשי אידיבי בדעתכם על סרט התעודה, כתבו ביקורת, שאלו שאלות, ודונו ברעיונות שראיתם על המסך.
מציג 2 תגובות
ד. (ב-11.04.2011)
http://www.nrg.co.il/online/5/ART/797/414.html
/מאיר שניצר.
רישומי אמן מהחיים בשכונה יפואית
גם "ימי צילום", ששודר במוצ"ש בערוץ 8, איננו סרט דוקומנטרי. הוא שיר, הוא פיוט, הוא רגע זך ויפהפיה של שפה צלולה ומנומקת, שגם לה מותר להיקרא טלוויזיה.
"ימי צילום", שביימו במשותף מיכל קפרא ודווה מלמן (שאף צילם), מביא רישומי אמן מהחיים בשכונה יפואית. פסל בזמן אמנותו; צבע בעת עבודתו; פועל בניין, מליץ יושר לאמונתו הדתית; אב שכול, המבכה את בנו; בעל בית קפה, קורבן טרור; קשיש חולה בריאותיו; בני זוג המתקלסים זו בזה ועוד חלונות הצצה אנושיים מהסוג הזה.
יופיו הרב של "ימי צילום" הוא יופי של ציור, שיר או סונטה לפסנתר. לא הסיפור הוא שקובע, כי אם האווירה, הקומפוזיציה, המשמעות ההומנית והעובדה שקפרא ומלמן היו שם בדיוק בזמן כדי להנציח את הרגעים הקטנים ומלאי החסד.
בתחילת שנות השישים יצר דוד פרלוב את "בירושלים", שעם השנים הפך לאבן יסוד בעשייה הפילמאית בארץ. "ימי צילום", תלמיד נאמן למורשת הפרלובית, הוא לא רק תלמיד טוב של מורה דגול, הוא בהחלט מצוי ברמתו של המורה הנערץ.
N.B (ב-11.04.2011)
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtSR.jhtml?itemNo=486670&objNo=60056&returnParam=Y
ימים ברקיע
מאת אהוד אשרי
"ימי צילום", 21: 40, ערוץ 8
"ימי צילום". רגעים אנושיים קטנים, גם נוקבים וגם סוריאליסטיים
בצירוף מקרים מוזר הוקרנו אתמול באותה שעה שלושה סרטים תיעודיים על החיים בצל הטרור: "אחד אלמנה פעמיים שכול", על הפיגוע במסעדת "מצה" בחיפה (ערוץ 2), "מגע של טרור", על הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים (סי-אן-אן) ו"ימי צילום", על חיי היומיום ביפו (ערוץ 8). במה הייתם בוחרים? גם אני. בסרט עם הכי פחות דם. ולא הצטערתי לרגע.
פעם בשבוע, בין 2001 ל-2003, יצאו מיכל קפרא ודווה מלמן לרחובות יפו לתעד רגעים אנושיים קטנים. כעבור עוד שנה של עבודה הוציאו מתחת ידם את אחד הסרטים המרגשים, העדינים והעצובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות. הוא מציג קולאז' של דמויות פיוטיות ונוגעות ללב, יהודים וערבים ללא שם והיסטוריה, שהמצלמה והמיקרופון מבודדים קטע קטן אך מייצג בעולמן. כולן נטועות בתפאורה קסומה, שקשה להאמין שהמציאות היפואית זימנה אותה סתם כך, ללא התערבותו של אשף ארט (כל הקרדיט לעין האמנותית הנדירה של הצלם דווה מלמן). כולן פועלות על רקע פסקול חודר כליות ולב (כל הקרדיט לאוזן האמנותית המעודנת של אלכס קלוד).
התוצאה מרתקת במתח הפנימי שלה: מצד אחד זה סרט ריאליסטי נוקב על מצבו של האדם הישראלי והאוניוורסלי כאן ועכשיו; מצד שני זה סרט סוריאליסטי, לעתים סהרורי, שמקנה לגיבוריו איכות לירית מן האגדות (תמונה למזכרת: זוג מבוגר רוקד ריקוד לטיני אינטימי בדירה שאחד מרהיטיה הוא ארון מתים). קשה להבין איך פסטיבל חיפה דחה את הסרט היפהפה הזה, שראוי להקרנות נוספות ומוכיח מחדש שערוץ 8 מביא את הטלוויזיה התיעודית הכי איכותית בישראל
שתפו את גולשי אידיבי בדעתכם על סרט התעודה, כתבו ביקורת, שאלו שאלות, ודונו ברעיונות שראיתם על המסך.
מציג 2 תגובות
/מאיר שניצר.
רישומי אמן מהחיים בשכונה יפואית
גם "ימי צילום", ששודר במוצ"ש בערוץ 8, איננו סרט דוקומנטרי. הוא שיר, הוא פיוט, הוא רגע זך ויפהפיה של שפה צלולה ומנומקת, שגם לה מותר להיקרא טלוויזיה.
"ימי צילום", שביימו במשותף מיכל קפרא ודווה מלמן (שאף צילם), מביא רישומי אמן מהחיים בשכונה יפואית. פסל בזמן אמנותו; צבע בעת עבודתו; פועל בניין, מליץ יושר לאמונתו הדתית; אב שכול, המבכה את בנו; בעל בית קפה, קורבן טרור; קשיש חולה בריאותיו; בני זוג המתקלסים זו בזה ועוד חלונות הצצה אנושיים מהסוג הזה.
יופיו הרב של "ימי צילום" הוא יופי של ציור, שיר או סונטה לפסנתר. לא הסיפור הוא שקובע, כי אם האווירה, הקומפוזיציה, המשמעות ההומנית והעובדה שקפרא ומלמן היו שם בדיוק בזמן כדי להנציח את הרגעים הקטנים ומלאי החסד.
בתחילת שנות השישים יצר דוד פרלוב את "בירושלים", שעם השנים הפך לאבן יסוד בעשייה הפילמאית בארץ. "ימי צילום", תלמיד נאמן למורשת הפרלובית, הוא לא רק תלמיד טוב של מורה דגול, הוא בהחלט מצוי ברמתו של המורה הנערץ.
ימים ברקיע
מאת אהוד אשרי
"ימי צילום", 21: 40, ערוץ 8
"ימי צילום". רגעים אנושיים קטנים, גם נוקבים וגם סוריאליסטיים
בצירוף מקרים מוזר הוקרנו אתמול באותה שעה שלושה סרטים תיעודיים על החיים בצל הטרור: "אחד אלמנה פעמיים שכול", על הפיגוע במסעדת "מצה" בחיפה (ערוץ 2), "מגע של טרור", על הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים (סי-אן-אן) ו"ימי צילום", על חיי היומיום ביפו (ערוץ 8). במה הייתם בוחרים? גם אני. בסרט עם הכי פחות דם. ולא הצטערתי לרגע.
פעם בשבוע, בין 2001 ל-2003, יצאו מיכל קפרא ודווה מלמן לרחובות יפו לתעד רגעים אנושיים קטנים. כעבור עוד שנה של עבודה הוציאו מתחת ידם את אחד הסרטים המרגשים, העדינים והעצובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות. הוא מציג קולאז' של דמויות פיוטיות ונוגעות ללב, יהודים וערבים ללא שם והיסטוריה, שהמצלמה והמיקרופון מבודדים קטע קטן אך מייצג בעולמן. כולן נטועות בתפאורה קסומה, שקשה להאמין שהמציאות היפואית זימנה אותה סתם כך, ללא התערבותו של אשף ארט (כל הקרדיט לעין האמנותית הנדירה של הצלם דווה מלמן). כולן פועלות על רקע פסקול חודר כליות ולב (כל הקרדיט לאוזן האמנותית המעודנת של אלכס קלוד).
התוצאה מרתקת במתח הפנימי שלה: מצד אחד זה סרט ריאליסטי נוקב על מצבו של האדם הישראלי והאוניוורסלי כאן ועכשיו; מצד שני זה סרט סוריאליסטי, לעתים סהרורי, שמקנה לגיבוריו איכות לירית מן האגדות (תמונה למזכרת: זוג מבוגר רוקד ריקוד לטיני אינטימי בדירה שאחד מרהיטיה הוא ארון מתים). קשה להבין איך פסטיבל חיפה דחה את הסרט היפהפה הזה, שראוי להקרנות נוספות ומוכיח מחדש שערוץ 8 מביא את הטלוויזיה התיעודית הכי איכותית בישראל