שורשי הזעם (2003)

מונודרמה בהשראת סיפורו של אלוף העולם הישראלי באגרוף ניקולאי מלנדוביץ (המגלם את עצמו). דני, שהתנתק ממשפחתו ומתרבותו הרוסית עוד בילדותו ועזב לפנימיה, מתחיל לצלם סרט על אחיו הגדול ניקולאי, מתאגרף בעל פוטנציאל אדיר ומבכירי המתאגרפים בנצרת.

במהלך הצילומים נחשף דני לעבר הקשה של המשפחה בשנים בהם נעדר. אימו נישאה בשנית עם בחור ערבי כדי להתמודד עם החיים בנצרת. בעלה התעלל בה ובניקולאי שהיה אז ילד, דבר שהפך את ניקולאי לאדם גזען ואלים. תכונות אלה הן שהפכו את ניקולאי למתאגרף מצליח (הוא פורק את זעמו על המתאגרפים הערבים).

דני גורם לניקולאי לחיות מחדש את עברו, בשיחזורים ובוידויים. תוך כדי ההתעסקות בעברו מאבד ניקולאי את שורשי זעמו הוא מתדרדר מקצועית כמתאגרף ואף מצבו הבריאותי מתערער עד לאשפוזו. כל זאת למורת רוחו של מאמנו הערבי גאנם המאמן אותו בשל ההיסטוריה המשפחתית שלו (הגזענות כילתה את אביו) ואף מקריב את עתידו המקצועי למען הצלחת ניקולאי ואשר נלחם לאורך כל הדרך בתרפיה שעבר ניקולאי, מכיוון שידע את עתידו של מתאגרף המאבד את שורשי זעמו. מכאן עולה השאלה: מה עדיף להיות גזען, אלים ואלוף או בן אדם וכשלון או אולי יש דרך אחרת?