תפילת האדם (2014)

סיליה טרוגר, בת להורים יהודים מהגרים מרוסיה, התייתמה מאמה בגיל 12, גדלה בתנאי עוני ומצוקה כלכלית בניו-יורק של שנות ה-30 של המאה הקודמת. במטרה להסתיר את עבודתה כדוגמנית אימצה לעצמה את השם הבדוי נולה צ'לטון. ב-1963 עולה נולה לארץ ויוצרת כאן תיאטרון תיעודי, לוחם, חסר פשרות, ובמקביל מלמדת משחק ומעמידה נבחרת של יוצרים ושחקנים וביניהם מוני מושונוב, שלמה בר-אבא, לאורה ריבלין ובחו"ל דסטין הופמן, סידני לומט, מייקל קיין ורבים אחרים.
הסרט עוקב אחרי סיפור חייה של נולה בחדרי החזרות, מאחורי הקלעים, במפגשים אינטימיים עם שחקניות ושחקנים, צעירים וותיקים, וחושף לצד סיפורה האישי המטלטל את מערכות היחסים המורכבות, המייסרות, עם אחדים מתלמידיה הידועים – מוני מושונוב, ליאורה ריבלין, סנדרה שדה, יהושע סובול ואחרים, כולם היו בניה ולכולם "חשבון פתוח" איתה.
נולה מקימה קומונות של שחקנים שמתגייסות לתפיסת עולמה החברתית, הבלתי אמצעית, ויוצרות תיאטרון חווייתי, טוטאלי שמעורב בחיי הקהילה. תמיד קולם של המודרים, חסרי האונים, הנרמסים והמושתקים הוא הנשמע ביצירותיה של נולה ושותפיה לדרך. אלמנת המלחמה, הפליט הנרדף, ניצול השואה, הפלסטינאי הנרמס, הפועל המפוטר, כל אלה אינם נושאים דרמטיים עבורה אלא מסע של שליחות, אחריות ומחויבות.
דווקא נולה צ'לטון, עולה חדשה מארצות הברית, השכילה לתת ביטוי עמוק ומשחרר למציאות הישראלית המורכבת והמסוכסכת. במהלך חמישים שנות עבודתה של נולה בארץ היא זוכה בכל פרס אפשרי והשנה, 2013, היא זוכה בחשוב מכולם- פרס ישראל לאומנות הבמה. ולמרות הצלחותיה והישגיה יוצאי הדופן נדחקת נולה לשוליים בשנים האחרונות ולא מוצאת את מקומה בתיאטרון הממוסד, הציבורי. תפיסת עולמה האתית נדחקת על ידי האסטטי, השיווקי, הראוותני של הממסד התיאטרוני.
אבל נולה לא מוותרת ובעקשנות היא ממשיכה היום, בעשור העשירי לחייה, ליצור, ללמד, לביים, להוות השראה לצעירים רבים וטובים. ובדבקות רבה היא חיה את חייה לבד, לצידה כלבתה האהובה אנני, בקיבוץ שדות ים.