ביקורת: לקחת את וודסטוק
דמיטרי מרטין. מתוך לקחת את וודסטוק.
שִחזרו את וודסטוק 1969. ארבעים שנה אחרי פסטיבל וודסטוק הנודע מובא סיפור מאחורי הקלעים: כיצד בא לעולם אחד מאירועי המוסיקה הגדולים של המאה העשרים (שהתקיים בעיירה בת'ל כשבעים ק"מ מוודסטוק). "לקחת את וודסטוק" אינו סרט מוזיקלי, יש התעלמות כמעט מוחלטת מהאמנים המופיעים – לא רואים זמר או זמרת מפורסמים – והמוסיקה על הבמה נשמעת רק חלושות ברקע.
שחזור המצוין מכניס אותך לאווירה של סוף שנות השישים, שואב אותך לתוך הסרט המעניין והמשעשע שעל אף הקצב הנינוח שלו, אינו משעמם. כך הם סרטיו של אנג לי, הבמאי הטאיווני המגוון והמצוין, גם בסרטיו הלא-טובים הבימוי מוקפד, מהודק, שקול, רגוע, לא מתלהם מתלהב או מתאמץ. בדרך כלל אני לא אוהב סרטים חסרי עלילה, אולם הסרט הזה מצליח להיות מעניין בלי שיתרחשו בו דברים רבים.
הקומיקאי