ביקורת: לקחת את וודסטוק

מאת
29 בספטמבר 2009 בשעה 11:00
דמיטרי מרטין. מתוך לקחת את וודסטוק.

דמיטרי מרטין. מתוך לקחת את וודסטוק.

שִחזרו את וודסטוק 1969. ארבעים שנה אחרי פסטיבל וודסטוק הנודע מובא סיפור מאחורי הקלעים: כיצד בא לעולם אחד מאירועי המוסיקה הגדולים של המאה העשרים (שהתקיים בעיירה בת'ל כשבעים ק"מ מוודסטוק). "לקחת את וודסטוק" אינו סרט מוזיקלי, יש התעלמות כמעט מוחלטת מהאמנים המופיעים – לא רואים זמר או זמרת מפורסמים – והמוסיקה על הבמה נשמעת רק חלושות ברקע.

שחזור המצוין מכניס אותך לאווירה של סוף שנות השישים, שואב אותך לתוך הסרט המעניין והמשעשע שעל אף הקצב הנינוח שלו, אינו משעמם. כך הם סרטיו של אנג לי, הבמאי הטאיווני המגוון והמצוין, גם בסרטיו הלא-טובים הבימוי מוקפד, מהודק, שקול, רגוע, לא מתלהם מתלהב או מתאמץ. בדרך כלל אני לא אוהב סרטים חסרי עלילה, אולם הסרט הזה מצליח להיות מעניין בלי שיתרחשו בו דברים רבים.

במהלך הסרט נעשה שימוש במסך מפוצל, שבו שניים או שלושה דברים קורים במקביל, לעתים אותו סצנה משתי זוויות שונות, הומאז' לסרט התעודה "וודסטוק" שיצא ב-1970. גם אם לא כל הדברים התרחשו במציאות כפי שהם מוצגים בסרט, תחושה אותנטית ואמינה יוצאת מתוך הסרט, שמבוסס על ספרו של אליוט טיבר ואותו עיבד ג'יימס שיימוס, המפיק הקבוע של אנג לי, שזה התסריט התשיעי שהוא כותב ללי.

דמיטרי מרטין מגלם את אליוט טיבר, שיזם את הפקת פסטיבל המוסיקה המתחיל כאירוע שולי וקטן אשר נועד, בסך הכול, למשוך לקוחות לעיירה המנומנמת שבה יש להוריו מלון דרכים רעוע. במהלך הקיץ האירוע תופח למימדים שיהפכו למיתולוגיים: שלושה ימים באוגוסט 1969 ששינו את חייו של טיבר, של ההורים שלו, של העיירה והיו לאירוע מכונן במוסיקה. לסרט הצליחו לשלב את כל האלמנטים המצופים – היפים, עירום, הבוץ, וייטנאם והנזירות – מבלי להתעכב עליהם או לנפנף בהם.

בוב דילן, בבקשה תגיע. מתוך לקחת את וודסטוק.

"בוב דילן בבקשה!! תגיע". מתוך לקחת את וודסטוק.

הסרט אינו חף מפגמים: מובן מה עמד מאחורי ההחלטה שלא להתמקד במוזיקה ובאמנים המופיעים, אך ההתעלמות מהרכב האמנים שהגיעו לפסטיבל מוגזמת ומעט צורמת, כשבמקביל איננו נחשפים מספיק לחייהם של האנשים מאחורי הקלעים, לא נכנסים לעומק היחסים בין אליוט והוריו (ויש שם הרבה חומר). מרגע שמתחיל המופע, הסרט סובל מנפילת מתח ומה שקורה כבר פחות מעניין. כמו כן, דמויות מסוימות נעלמות אחרי שהן משרתות את המטרה שלהן והן מעט חסרות, ביניהם הדמויות שמגלמים יוג'ין לוי (סרטי "אמריקן פאי") וג'פרי דין מורגן ("האנטומיה של גריי").

עוד דבר שניתן לצפות מסרטים בבימוי אנג לי הוא משחק טוב וכאן ישנו צוות שחקנים מעולה. בעיקר בולטים אימלדה סטאונטון ("וירה דרייק") כאמא של אליוט שאחראית לרוב ההומור בסרט (יחד עם חבורת התאטרון שמתגוררת ומופיעה באסם של המשפחה) וג'ונת'ן גרוֹף כמייקל לאנג, האחראי על הצד העסקי והלוגיסטי של האירוע. זהו סרטו הראשון של גרוף מלא החן, שחקן תאטרון אמריקאי, שדמותו נותרת מסתורית מדי בסרט. בסרט משתתפת גם מיימי גאמר, בתה של מריל סטריפ, שחובשת כובע ורוב הזמן מחזיקה כלב, בתפקיד קטן ושולי.

זהו סרט מהנה למדי, שיחלק את הצופים בין משועממים לנכבשים, ואני בהחלט נכבשתי בקסמו, על אף שטחיות-מה בהתפתחות הדמויות וחלקו האחרון של הסרט.

דירוג: ★★★½☆

לקחת את וודסטוק
ארה"ב, 2009
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-01.08.09 בבתי הקולנוע.
בימוי:
אנג לי
תסריט:
ג'יימס שיימוס
שחקנים:
דמיטרי מרטין
הנרי גודמן
אימלדה סטאונטון
אמיל הירש

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?