ביקורת: עץ החיים
"עץ החיים". בראד פיט.
חיכיתי וציפיתי לסרט "עץ החיים" גם בשל המסתורין שאפף את ההפקה וסיפור העלילה שלו, שעריכתו התארכה והקרנת הבכורה שלו נדחתה ביותר משנה; בחודשים האחרונים הוסיפו לסקרנות שתי הכרזות האמריקאיות הראשונות (מרובת התמונות וזו עם כף הרגל של התינוק- מקורית ומשגעת, או לחלופין: משגעת ומקורית), קדימון מהפנט (ראו למטה) ואתר אינטרנט ייחודי. השתדלתי להנמיך ציפיות כי זה בסך הכול סרט, ובעצם לא אהבתי את שני הסרטים הקודמים של הבמאי-תסריטאי טרנס מאליק!
ובכן, זהו סרט חובה לכל אוהבי הקולנוע, שצריך לראות בקולנוע. ב"עץ החיים", זוכה פרס דקל הזהב של פסטיבל קאן, יש חלקים שהם יצירת מופת. גם אם לא תאהבו את כל 138 הדקות שלו, תתרשמו ותתפעמו מלא-מעט מהשפע שיש לסרט הזה להציע. אז על מה הסרט שנרמז שעוסק ביחסי אב נוקשה ובנו בשנות החמישים של המאה העשרים ושיש בו גם דינוזאורים? משפחה בעיירה בארצות הברית בשנות החמישים: אבא (בראד פיט), אמא (ג'סיקה צ'סטיין, שעליה כתבתי אתמול במאמר על כוכבי השנה הקרובה בקולנוע) ושלושה בנים, כשאת הבכור מגלם בבגרותו שון פן.
