12 בינואר 2013 בשעה 9:30

"ענן אטלס" – ביקורת

"ענן אטלס". טום הנקס, האלי ברי.

סיימתי את הצפיה בסרט "ענן אטלס" בתחושה של חוסר התרצות. מצד אחד, האחים אנדי ולאנה וושבסקי ושותפם טום טיקוור, הצליחו ליצור סרט ארוך במיוחד שהצליח לשמור אותי בכיסא. ומצד שני, לא נהנתי במיוחד מהצפיה בשש העלילות המרכיבות את הסרט, והדבר המלהיב ביותר בסרט הוא החזותיות וחוסר השגרתיות שלו (מחמאה קטנה אך בעיה גדולה במסגרת הכללית).

האחים וושבסקי מגישים לנו את "ענן אטלס" ארבע שנים אחרי הפארסה הצבעונית-עד-כאב-עיניים שהיתה העיבוד הקולנועי "ספיד רייסר". הסרט ההוא אולי הביא ל"ענן אטלס" את סוזן סרנדון, אבל את תהילתם קנו הוושבסקים עם טרילוגית ה"מטריקס" המצליחה – סרטים שהגדירו מחדש את מצג אמנויות הלחימה, אופי הצילום וההילוך האיטי בקולנוע, ומעל הכל הביאו רעיון תסריטאי מקורי למדי למסך הגדול. הם המשיכו לתסריט של "ונדטה" חביב-פושעי-הסייבר אבל לא ביימו אותו; ועתה שובם אינו מבשר על תסריט יחודי, אבל בהחלט על יצירה קולנועית מרשימה בהיקפה (לא סתם נדרש לדגל במאי שלישי – טיקוור, במאי "Run לולה Run").

"ענן אטלס" מדלג בלי חשבון בין זמנים, מקומות ובין סיפורים של אנשים שונים-לכאורה. הסיפור הרחוק ביותר מתרחש אי שם בשנות ה-2300, שם רועה צאן מתקיים עם שבטו באיזור פרא, כשלאיזור פולשים ברברים הדומים לאלו ב"אפוקליפטו", וגזע אנושי עליון באמצעות משלחת של אדם אחד. עוד, מסופר גם על רובוטית בשנת 2144 שמתחילה להרגיש; מוציא לאור בימינו שהופך את סיטואצית הכליאה שלו לקומדית זקנים; עיתונאית בשנות ה-1970 שנאבקת לחשוף קונספירציה; מלחין מוכשר בסמוך לפתיחת מלחמת העולם השניה שמנסה לעזור למלחין ידוע להשיב לעצמו את ההשראה ובדרך מבין כי הוא מסוגל להתעלות על מושא הערצתו; ועורך דין שמנסה להציל עבד שחור נמלט באמריקה האפרטהיידית של שנת 1849.

"ענן אטלס". בן ווישו, ג'יימס דארסי.

קומץ שחקנים קטן יחסית משתתף בסרט, ולמעשה מופיע כמעט בכל אחד מן הסיפורים כשעבודת איפור מעולה מקשה לעיתים קרובות על הזיהוי. את טום הנקס הכי קל לזהות בכל המקרים, ואחריו את הוגו וויבינג ואת ג'ים ברודבנט, אבל מכאן המשימה הולכת והופכת קשה יותר ויותר. נסו לשחק במשחק הזיהוי, ותוכלו 'להשוות תשובות' קצת אחרי תחילת הקרדיטים בסוף הסרט – שם הציבו היוצרים תמונות של כל שחקן עם כל המראות שלו.

יכולתם של היוצרים לשמור על קצב חביב, בשילוב הדילוגים חסרי הפשרות בין הסיפורים, הם מה שמקל על הצפיה ב-164 הדקות של הסרט. זהו יתרון גדול יחסית עבור סרט שמשווק אגרסיבית בתור יצירת אמנות, בעיקר בזכות היוצרים השאפתניים מאחוריו. לא סביר שאילולא יוצרי ה"מטריקס" ו"ונדטה" עמדו מאחוריו, ועוד כשאחד האחים-הגברים (לארי) דאז הפך פתאום לאישה (לאנה), היו מתיחסים לסרט הזה בכובד ראש שכזה כבר מיומו הראשון. סרטים מן אלו נוהגים לצבור את קהל המעריצים שלהם בצפיה ביתית, ואילו במקרה זה הוא כבר מגיע עם עדתו מהפסטיבלים ומ-66 מיליון דולרים בקופות ברחבי העולם. בסופו של דבר, "ענן אטלס" הוא סרט שממליצים עליו למי שמאס בסרטים השגרתיים בבתי הקולנוע, ומחפשים סוף סוף משהו קצת (ממש קצת, כי כל סיפור בנפרד כבר ראינו) אחר.

דירוג: