"ג'אנגו ללא מעצורים" – ביקורת

מאת אופיר איל
18 בינואר 2013 בשעה 21:00
"ג'אנגו ללא מעצורים". ג'יימי פוקס.

"ג'אנגו ללא מעצורים". ג'יימי פוקס.

"ג'אנגו ללא מעצורים" הוא, יותר מהכל, פשוט סרט של טרנטינו: קצב מהיר, דיאלוגים שנונים, אלימות ללא סוף ומחוות על מחוות לפנינות קולנועיות ישנות. האם זה טוב? הדעות חלוקות. טרנטינו הוא יוצר ייחודי ומוכשר כשד, שהנאתו מעמדת היוצר ניכרת בכל עבודותיו. הקושי מתחיל כיוון שבסרט הנוכחי, אותה הנאה מבורכת בולטת כל כך עד שמרוב כיף נעלם קצת היער. אין ספק שעל הסט של הסרט היה כיף גדול, שטרנטינו נהנה מכל שוט ושאף הומאז' לא נתקל בסירוב. המחיר- עומס, אורך ועלילה שמניעה את עצמה. אם זה לא היה טרנטינו, המילים היו קשות יותר. מצד שני, אין במאי אחר שמסוגל להפקה, בכל זאת מרשימה, שכזו.

ב"ג'אנגו", הקולנוען קווינטין טרנטינו עורך מחווה למערבוני ספגטי המחזירה את הצופה לאמריקה של המאה ה-19, אבל מאחורי הסרט לא עומד טרנטינו של "כלבי אשמורת" וגם לא זה של "ג'קי בראון". שלוש שנים לאחר "ממזרים חסרי כבוד", טרנטינו ממשיך את החגיגה ההיסטורית שהחל שם, שמרכזה הוא ההיפוך – מתן הזדמנות למדוכאים לנקום, למושפלים להשפיל. כפי שב"ממזרים" נתן טרנטינו להיסטוריה אינטרפטציה משכתבת בה הנאצים הם המפסידים, כעת הוא חוזר לשנות העבדות הכעורות ונותן לעבד שחור את ההזדמנות לנקום באדם הלבן והיהיר.

כמעריץ של סרג'יו קורבוצ'י, מציע פה טרנטינו מחווה לבמאי המערבונים האיטלקי על ידי חזרה לסרט הקאלט שלו מ- 1966. סרטו של קורבוצ'י נקרא על שם הדמות הראשית המככבת בו, הלא היא ג'אנגו (המגולם על ידי פרנקו נרו, שמפציע בתפקיד אורח בסרט הנוכחי), אקדוחן מסתורי הנע במערב הפרוע בעודו נושא ארון מתים שבתוכו מכונת ירייה. במהלך מסעו מותיר אחריו ג'אנגו שובל גוויות – חומר פורה ליוצר כטרנטינו, שמשכיל לקחת את הרעיון ולהמיר את דמותו של ג'אנגו לדמות עבד שחור היוצא למסע חיפוש אחר אשתו, מסע מדמם שכולו נקמה.

"ג'אנגו ללא מעצורים". ג'יימי פוקס, כריסטוף וולץ.

"ג'אנגו ללא מעצורים". ג'יימי פוקס, כריסטוף וולץ.

"ג'אנגו ללא מעצורים" מחזיר את הצופה למיסיסיפי של 1858, ונפתח כאשר ד"ר שולץ (כריסטוף וולץ הנהדר, שוב בגילום הדמות שקנתה את תהילתו), רופא שיניים גרמני, שעשה הסבה לצייד גולגלות, פודה את חירותו של עבד שחור בשם ג'אנגו (ג'יימי פוקס, שמגלם את הדמות הגברית הפחות מוצלחת או מעניינת בסרט).

אם בתחילת הסיפור זקוק שולץ לעזרתו של ג'אנגו באיתור שלושה אחים אחריהם הוא רודף, בהמשך, הרופא שלמעשה סולד מתופעת העבדות, מפתח עם ג'אנגו שותפות ואף מסייע לו למצוא את אשתו שנמכרה. כצפוי, דרכם של השניים רצופה הרבה דם אך חשוב יותר, דיאלוגים ארוכים ומעניינים ומחוות קולנועיות ללא סוף.

כמו ב'ממזרים חסרי כבוד' (וב"להרוג את ביל'), גם הפעם מחולקת העלילה לשלוש מערכות: בראשונה, והמוצלחת מבין השלוש, שולץ וג'אנגו עושים את דרכם במערב כציידי גולגלות. בשניה, יוצא הצמד בחיפוש אחר ברונהילדה (קרי וושינגטון), אשתו של ג'אנגו, ובשלישית, העקובה מדם, ג'אנגו מקבל את הנקמה המושלמת ובדרך מעניק לטרנטינו את פרצי הדם האהובים עליו כל כך.

למען האמת, אותם פרצי דם מאירים נקודה מעניינת בסרט. טרנטינו ידוע כחובב ברוטליות, המצטיין בהצגת אלימות בוטה אך כזו שהיא גם פלסטית למדי. עם זאת, ב'ג'אנגו', לראשונה מזה זמן רב, הוא מציג אלימות אמיתית וכואבת שלרגעים ארוכים אינה קלה לצפייה.

מהלך זה אינו מובן מאליו מאחר וב'ממזרים חסרי כבוד' נמנע טרנטינו מלגעת בנקודות הכאב המרכזיות ולא הציג את זוועות הנאצים ביהודים. לעומת זאת, הפעם הוא אינו בוחל מהצגה כנה וישירה של האלימות הבוטה שהייתה מנת חלקם של העבדים ונשאלת השאלה מדוע? אפשרות אחת היא שטרנטינו הרגיש נוח יותר להיות בוטה במגרש הביתי מאשר בפיסת היסטוריה שאינו שלו.

לצד זאת, אפשרות אחרת טמונה בביקורות הקשות שספג הבמאי על כך שבכלל העיז לגעת בנושא העבדות, או לשלב את המילה 'כושי' בתסריט שלו כל כך הרבה פעמים. תגובות נזעקות מסוג זה מגלות שארה"ב של 2013, עם נשיא שחור בראשה, עדיין איננה מוכנה להתעמת עם ההיסטוריה המלוכלכת שלה. מבחינה זו, בניגוד ל'לינקולן', סרט נוסף שיצא השנה, עוסק באותו נושא וגם כן מועמד לאוסקר, הבחירה של טרנטינו לגעת בנושא העבדות שלא באופן הירואי או מהצד הנעלה מוסרית, נראית כקריאה רלוונטית ודרושה.

"ג'אנגו ללא מעצורים". ג'יימי פוקס.

"ג'אנגו ללא מעצורים". ג'יימי פוקס.

אולי האמירה הברורה ביותר של טרנטינו בנושא מתגלה מבחירתו לתת לוולץ לפתוח את הסרט בדמות שנראית כהמשך ישיר לזו שגילם ב'ממזרים חסרי כבוד'. הקצין הנאצי האופורטוניסט "חוזר" בדמות רופא שיניים גרמני המתחלחל מן העבדות. באופן זה, את האנושיות מפקיד טרנטינו בידיו של זר ועוד נאצי לשעבר המזכיר את הצדקנות האמריקאית, שיודעת להתערב בשדות זרים ולטפוח לעצמה על השכם, אך מתקשה להביט פנימה לתוכה. הגרמני הרע הופך לגרמני הטוב ומכאן דינם של האמריקאים כמוסריים להפליא כבר לא כל כך בטוחה.

גם ההפרדה שעושה הרופא בין הקלילות בה הוא הורג אזרחים לבנים מבוקשים תמורת כסף, לבין סלידתו וכאבו לנוכח הרג עבדים, מעלה שאלה מעניינת לבין תפיסת האלימות הכלכלית האמריקאית. טרנטינו לא מתבייש ושולח חץ חד המכריח להסיר מהמשעבדים את תווית 'האנשים הלא נאורים שאינם אנחנו יותר' ומכריז שאז, כמו היום, רמיסת זכותו של האחר היא עסק כלכלי.

אך אלה כמעט שתי המחשבות המגובשות הקלות ביותר להשגה ב'ג'אנגו'. כל יתר הסרט משובץ בעשרות סצינות מוקפדות המניעות את זו שבאה אחריהן, כמעט כמו אוסף מייצגים שכל אחד מהם לבדו הוא מחווה לז'אנר קולנועי כלשהו. לתחושת עצמאות ועומס תוכני זה של הסצנות יש, מלבד טרנטינו, אחראי נוסף, נכבד ומכובד, והוא הצלם רוברט ריצ'רדסון.

ריצ'רדסון, שותף וותיק של טרנטינו ומבכירי הצלמים בהוליווד כיום, מספק אנקדוטות ויזואליות מרתקות לצד שוטים רחבים של נופים עוצרי נשימה. לא פלא שהוא מועמד לאוסקר על עבודתו זו ועם זאת, העבודה המצויינת שלו לא בהכרח תורמת לעלילה ואולי אף עוזרת לה להתפרע ולהתפרס. בנקודה זו ייתכן שהיעדרה של סאלי מנק, העורכת האהובה על טרנטינו שנפטרה לאחרונה, מורגש יותר מכל.

"ג'אנגו ללא מעצורים".

"ג'אנגו ללא מעצורים".

למעשה, כוחו של הסרט נובע בעיקר ממערכתו הראשונה. אורכה כ- 50 דקות ובה המפגש עם העושר הקולנועי של טרנטינו עוד מצליח להיתפס כפלא משעשע ואפשרי להכלה. ג'יימי פוקס עוד שומר בה על כוחו כעבד שמגשש בחופש החדש, וכריסטופר וולץ מוביל את השניים דרך התסריט המשובח של טרנטינו.

במערכה זו הביקורת המוסרית של הבמאי על תופעת העבדות עוברת באופן החזק ביותר, דווקא מאחר וג'אנגו עדיין אינו מאמץ לחיקו את החופש והכוח שניתנו לו (לעומת דמותו שהופכת אמיצה בהמשך ובאופן אירוני, די מאבדת מכוחה כדמות מעניינת). במערכה זו מופיעות גם רוב הסצנות המנצחות, בהן המשעשע פוגש את האלים באופן מופלא ממש.

הסצנה בה אנשי העיירה יוצאים לנקום בצמד השותפים היא דוגמא נהדרת לכך. האספסוף, מובל על ידי ביג דדי (דון ג'ונסון בתפקיד שתפור עליו), נקלע לשיח קבוצתי המדגים את כל הנמוך, הבזוי והמגוחך שבסיטואציה. השילוב בין הדמויות לסצנות הטובות גורמות לכך שבמערכה זו עומס הפרטים והמחוות, שטרנטינו אינו עומד בפיתויין, מתקבל כעושר ויזואלי ותוכני ראוי ומרתק. מאוחר יותר, במערכה השניה והשלישית, אלה יתגברו עד הצפה מצופה בדם והצופה יוותר מעט מאחור.

אחד ממוקדי העניין שכן שמורים ומתגלים במערכה השניה הוא המפגש עם ליאונרדו דה קפריו, המגלם את קלווין קנדי, האדון המחזיק בברונהילדה האבודה, ועם סמואל ל. ג'קסון, המגלם את סטיבן, משרת הבית החתרני. המפגש בין דה קפריו "הנקי" לטרנטינו אינו מובן מאליו ובו טמון עיקר העניין- דה קפריו, שחקן מצויין לכל הדעות, הלך עד היום בדרך הוליוודית נקיה למדי. טרנטינו לעומתו, שוחט פרות קדושות לפרנסתו ומעדיף קולנוע החוקר את עצמו על פני מסר בהיר וקל לעיכול. התוצאה טובה למדי. דה קפריו מעניין בדמות האדון המגונדר ואמנם מצטיין פחות בחלקיו הפסיכוטיים אך בגדול עומד באתגר.

ג'קסון לעומת זאת, זה סיפור אחר. השחקן, שתפקידו המשובח ביותר עד היום היה זה שהעניק לו טרנטינו ב"ספרות זולה", חוזר מארץ הסרטים הבינוניים והדמויות המשוכפלות לעייפה, ומספק משרת אפל ומלא שנאת שחורים. הוא אינו מועמד על אוסקר על תפקיד זה וייתכן כי האשם בכך הוא הכפילות, הלא מאוד ברורה, הטמונה בדמות עצמה- סטיבן הוא ברובו משרת זקן ומוכה שיגרון ובחלק זה ג'קסון עושה עבודה מדהימה. עם זאת, צידה הנסתר של הדמות, שלרגעים מתגלה כערמומית, מפוקסת וקרה להבהיל, הוא כזה שממנו מציץ ג'קסון המוכר וחבל להודות שברגעים אלה הוא גם מעניין פחות.

"ג'אנגו ללא מעצורים".

"ג'אנגו ללא מעצורים". מימין: סמואל ל. ג'קסון, כריסטוף וולץ וליאונרדו די'קפריו.

אפשר להבין הרבה על 'ג'אנג'ו ללא מעצורים' אם מביטים על ביקורת זו שעל אף אורכה הלא מבוטל, נראה שאין בה כדי לכסות ולו רבע מעושרו של הסרט. הדבר הכי פשוט להודות בו הוא שהסרט ארוך מדי ואפילו מעייף, אך לגבי איכותו? קשה לתת תשובה חד משמעית, בעיקר כי יותר מהכל זו יצירה המבטאת את החופש האומנותי של טרנטינו לצייר קולנוע המחויב רק לעצמו וליוצרו. במובן זה נראה שהאמת טמונה במידת החיבה שרוכש כל צופה לבמאי ובמידת חיבתו למחוות קולנועיות.

דירוג: ★★★½☆