"משחקי הכס". קית הרינגטון, אמיליה קלארק.
העונה השביעית של "משחקי הכס" לוותה במהלכי עלילה מוזרים ולחלוטין בלתי מתוחכמים, שרק בזכות האקשן וההפתעות שנמצאו כמעט בכל פרק נשאר טעם טוב מהעונה (ומכל פרק). התסריט המרושל הוא פרי מוחם של תסריטאי הסדרה שנאלצו לכתוב אותו בעצמם, משכבר בעונה שעברה נגמרו להם הספרים של ג'ורג' ר. ר. מרטין להתבסס עליהם. אם העונה הקודמת היתה הטובה ביותר בזכות ההתרחקות מהספרים המפותלים (כפי שהכתרתי אותה), עונה זו נפגעה מכך קשות. בעונה שעברה (וגם בזו), כמעט אם לא כל פרק הציג שיא או הפתעה מצוינת בעלילה, בזכות הכוונה להתקדם לעבר הסוף. אלא שבעונה הזו הדרך לשיאים היתה מקורית של תסריטאי הסדרה והם עשו זאת בצורה הבלתי הגיונית ביותר שניתן היה להגות.
השיא המרהיב ביותר של העונה היה הדרקון הזומבי שהתיך את החומה בדקות האחרונות של פרק הסיום. כזה זומבי עוד לא ראינו, ואין שניה לאפִּיות של התכת החומה. זו סצינה הרבה יותר מעניינת ומקורית מאשר הקרב בהארדהום בפרק השמיני של העונה החמישית, שהיה מוצלח בזכות שימוש נכון בכל יכולות המדיום (מוסיקה, צילום וכדומה). מי שצופה רק בטלויזיה, או עד "משחקי הכס" לא צפה בטלויזיה ולא בקולנוע, כנראה באמת נדהם מהפרק ההוא. אבל מי שלא מתלהב מרעיון ה'עושים קולנוע בטלויזיה' וכבר ראה סרטי זומבים בחייו, לא יכל שלא לקחת את 'הארדהום' בפרופורציות נמוכות בהרבה מהשאר. ובפרק הסיום של העונה השביעית היה באמת משהו חדש ומגניב.
"משחקי הכס".
הדרך לשיא הזה היתה די מגוחכת, במיוחד במבט לאחור. ג'ון שלג, שתמיד לא חושב על דברים עד הסוף, הגיע אל דאינריז ורצה שהיא תעזור לו מול המהלכים הלבנים ומלך הלילה. למה לה לעשות זאת? כי הוא ביקש (והאמת שטיריון עזר לרכך את הגיחוך היטב). כך וכך קרה, וג'ון מחליט שהוא יפיל שתי ציפורים במכה אחת (עזרתן של דאינריז וסרסיי) אם הוא פשוט יביא הוכחה שמתים מהלכים קיימים. איזו הוכחה? ילך עם עוד שישה לוחמים אל מאות אלפי הזומבים שנמצאים מעבר לחומה, ומהם בקושי הצליח לחמוק בהארדהום, ויקח שבוי מקרבם.
התכנית ההזויה כמובן משתבשת, ודאינריז שמבינה שהיא מאוהבת בג'ון ולא יכולה לאבד אותו (לא יכלת להבין את זה קודם ופשוט לעוף בעצמך מעבר לחומה לראות שיש המון זומבים?), אכן מצליחה להציל אותו אך מלך הלילה הורג את אחד הדרקונים שלה ולאחר מכן מקים אותו לתחיה. כך קיבלנו דרקון זומבי, וחבל שהתסריטאים לא הצליחו למצוא דרך יותר אלגנטית להגיע ליעד ההכרחי. אל חוסר ההיגיון הזה מצטרפים כיפופי הזמן המוזרים שבזכותם הצליח ג'יימי להיחלץ מטביעתו לאחר הקרב מול דאינריז, אחרי שכל הקרב שכח; וריצת הבזק של גנדרי להודיע שג'ון עומד למות. היו גם סתם אירועים משונים כמו שבראן מחליט לפתע לשטוח בפני סאם ורק בפני סאם את מוצאו של ג'ון (עוד דרך לא אלגנטית להגיע לאירוע מכונן, שבו בראן יבין שג'ון אינו ממזר וששמו הוא אאיגון טארגריאן המי-יודע-כמה), היריבות המשמימה בין אריה לסאנסה שעלתה מן האוב בצורה מתסכלת (שמטרתה להרוג סוף סוף את ליטל פינגר) או שאריה נעצרה בדרכה הבודדה כדי לשמוע את שירו של אד שירן (לחלוטין הדבר הכי נורא בעונה).
עם כל מורדותיו של התסריט הלקוי, כאמור השיאים של הפרקים היו באמת נהדרים מספיק כדי לחפות על הכל. העונה היתה מלהיבה, והקרבה לסיום בעונה הבאה בהחלט מעלה את ההתרגשות. העונה השתדלה להתמקד באפיות ולא להתפזר לאיזורים פילוסופים, ויש לכך חשיבות והנאה, גם אם אלו לא "משחקי הכס" הנבונים של הסופר.
דירוג: 
