"אובססיה". מייקל ג'ונסטון.
במהלך חמש השנים שאני כותב ביקורות לאתר, היו הרבה סרטים שאהבתי והרבה סרטים שלא אהבתי, אבל טרם יצא לי לכתוב על סרט שנכשל בכל פרמטר ובכל קטגוריה כמו "אובססיה": שחקנים נטולי יכולת וכריזמה; תסריט לא מקורי ובוודאי שלא אמין, אפילו ברמה בסיסית מינימלית; סאונד מיקס גנרי לסרטי אימה הוליוודים, כולל כל הג'אמפ-סקרז הטיפוסיים לסרטים, שאינם מספיק אפקטיביים בפני עצמם – וכל אלה הופכים את הסרט למגוחך ומשעמם.
עלילת הסרט עוסקת בברון ביילי (מייקל ג'ונסטון האלמוני ונטול הכריזמה) שמאוהב בניקי פרימן (אינדה נאוורטה האלמונית למחצה, אך גרועה אף יותר), אבל היא אינה מאוהבת בו, ולכן ברון מתפתה לקנות צעצוע נובלטי – מקל קסם, שאמור להגשים משאלה למי ששובר אותו. ברון מבקש שניקי תתאהב בו בזמן שהוא שובר את המקל, ובאופן מיידי מגלה שבקשתו התגשמה כשניקי מבקשת לבוא ולישון אצלו. בתחילה, ברון מרוצה מכל העניין, אולם ככל שההתנהגות של ניקי הופכת להיות הזויה ואובססיבית, ברון מבין שהוא נמצא בבעיה הולכת וגדלה.
"אובססיה". מייקל ג'ונסטון, אינדי נוורט.
אובססיה, שבויים, נכתב ונערך על ידי קארי בארקר, האלמוני בן ה-26. זהו לא סרט מקורי במיוחד: ישנם הרבה מקורות ספרותיים, טלוויזיוניים וקולנועיים שעוסקים בנושא דומה, ושגם בהם הגיבור רוצה להשיג משהו ונעזר בשיקוי כלשהוא או ברכה כדי להשיג מטרה בלתי מושגת ואז נענש והגורל שלו מתהפך. לדוגמה, אפשר להביא את פרק 31 של סדרת המופת "אזור הדמדומים" ששודר בשנת 1960 ועסק בבחור שנכנס לחנות שיקויים וקונה בדולר אחד שיקוי שיגרום לבחורה שהוא חושק, להתאהב בו בחזרה. הבעיה שהאהבה הופכת לאובססיבית וביאושו הוא חוזר לחנות על מנת לרכוש שיקוי שיהפוך את הפעולה, רק כדי לגלות שהשיקוי הנגדי יעלה לו 1000 דולר…
ההבדל נעוץ בכך שהפרק ההוא היה קומי למדי ואילו הסרט של בארקר רציני לחלוטין ונטול קריצה או רמז למודעות עצמית מינימלית. זוהי הבעיה הראשית שלו, כבר בשלב התכנון – סרט רציני לגמרי שעוסק בתכנים מופרכים עד כדי גיחוך.
זה היה יכול לעבוד סביר אם לפחות השחקנים היו ברמה מספקת, אבל הם חובבנים למדי ונטולי כריזמה מינימלית. לא הם יצליחו להציל את הסרט. זה היה יכול להיות קצת פחות גרוע, אם הכתיבה הייתה אמינה. אבל היא ממש לא, ולמען מתעבי הספויילרים, אכניס כאן אזהרה בטרם אציג דוגמאות, ועכשיו אציג את הדוגמאות:
[ספוילרים]בתחילת הסרט, החתול של ברון מת לאחר שלעס קופסה שלמה של אופיאטים – משהו שלא יכול באמת לקרות במציאות. חתולים, בניגוד לכלבים, לא לועסים דברים שהם אינם מזהים כמזון. שאלתי את ג'מיני.
בהמשך, כשניקי מתחילה להתחרפן, היא מכינה לברון סנדביץ' לעבודה מהשאריות של גופת החתול. בתחילה הוא אוכל את הכריך בלי להרגיש בשום דבר מיוחד, ורק כשמעירים לו שהסנדביץ' מסריח, הוא מסתכל ורואה בפנים את שאריות החתול ואז הוא נגעל והולך להקיא. לאחר מכן הוא ממשיך לחיות עם ניקי כרגיל, כאילו לא קרה כלום: לא קורא למשטרה, לא מאשפז אותה במוסד סגור, לא בורח, לא מנסה להיפטר ממנה.
בהמשך, במסיבה משותפת, ניקי מתחילה לדפוק לעצמה דברים בראש עד שעור הפנים שלה מחורר לגמרי ואז ברון לוקח אותה לבית חולים, אבל בסצינה שלאחר מכן, רואים את שניהם בחזרה בבית, הראש של ניקי פתוח לגמרי, בלי תפרים או תחבושות על פניה.
בסוף הסרט, כשניקי מחורפנת לגמרי, היא יורה במישהו ברובה, נטול משתיק קול, בפתח הדירה שלה. הירי גורם לרעש חזק, אבל ביקום של הסרט אין משטרה ואף אחד לא מגיע או מתקשר לברר מה קרה. [סוף הספוילרים]
"אובססיה". מייקל ג'ונסטון.
מכיוון שהסרט לא כתוב מספיק טוב ולא עשוי מספיק טוב, מחלקת הסאונד גויסה לעזרה, על מנת לגרום לצופים לקפוץ במקומות שבהם הם היו אמורים לקפוץ אם הסרט היה מטריד או מותח באמת, אבל כשקופצים רק בגלל שהמיקס של הסאונד מזנק מאפס למאה תוך עשירית שניה ולא בגלל שהסרט מותח באופן אורגני, זה מעצבן ומיותר.
צריך לציין שגם אם מתעלמים מכל הבעיות הנ"ל, עדיין מדובר בסרט שלא באמת מתקדם מנקודה לנקודה. הוא רפטטיבי וחוזר על עצמו, כשהדמויות לא באמת עוברות תהליך כלשהו. ברון הוא טיפוס פאסיבי שחוץ מלשבור את המקל, לא יוזם ולא מתפתח לאורך הסרט. הוא ממשיך לחיות עם ניקי, גם כשברור לגמרי שהיא משוגעת לגמרי ומסכנת אותו. וניקי גם לא מתפתחת ונעה כל הזמן בין ספק שפיות לשיגעון, וכסרט לא מתפתח לשום מקום, הוא גם נוטה לשעמם.
דירוג: 
אובססיה (ארה"ב, 2025)
בימוי: קארי בארקר | תסריט: קארי בארקר | משחק: מייקל ג'ונסטון, אינדה נאוורטה, קופר טומלינסון, מייגן לוולס, אנדי ריכטר, היילי פיצג'רלד | מוסיקה מקורית: רוק בורוול | צילום: טיילור קלמונס
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-28.05.2026 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: