"זוגות נשואים".
"בני דודים" (בתרגום המקורי: "זוגות נשואים") הוא סרט צרפתי (מאוד) שבקלות היה יכול להתרחש בימינו, כשהדבר היחיד ש"חסר" הוא טכנולוגי: טלפונים ניידים והאינטרנט. הסרט, שהיה מועמד לאוסקר לסרט הזר, היה מועמד גם לשחקנית ראשית ולתסריט מקורי; שתי המועמדויות הנוספות לסרט שאינו באנגלית לא היו ואינן דבר נפוץ. הסרט הצליח כל כך שב-1989 נעשתה גרסה אמריקאית בכיכובם של טד דנסון ואיזבלה רוסליני.
בהתחלת הסרט מרתה ופסקל ובנם נוסעים לחתונה משפחתית. זה הראשון בשורה של מפגשים וחגיגות עם ילדים, הורים, מכרים וקרובי משפחה; כמעט ארבע חתונות ולוויה אחת. מרתה (מארי-כריסטין ברו, "הלילה שלי עם מוד" של אריק רוהמר, "אבק כוכבים" של וודי אלן) היא דמות יוצאת מן הכלל. היא לא אדישה למה שמתרחש בחייה, אבל יש בה מעין השלמה וקבלה ושובבות.
לבעלה פסקל (גיא מרשנד, "אהבה ממבט ראשון" המוצלח עם איזבל הופר ומיו מיו, שגם היה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר) יש שלל מאהבות, הרבה מאהבות, וכל הסימנים מראים שאחת מהן נשואה ללודוויק (ויקטור לאנו), אורחים בחתונה המשפחתית. מרתה ולודוויק מתחילים להיפגש, הולכים לשחות יחד בבריכה ציבורית, ונהנים להתראות, אך האם גבר ואישה יכולים להיות חברים מבלי לשכב יחד? ואם כולם חושבים שהם מנהלים רומן אז אולי…?
לקראת הסוף הסרט מאבד מהתנופה שבו, אך הוא רק בן 95 דקות, הוא כתוב היטב ומשעשע.
דירוג: 
"עיר בלי יהודים".
"עיר בלי יהודים" הוא סרט אוסטרי אילם מ-1924 שמבוסס על הספר, שיצא לאור גם בארץ, "עיר בלי יהודים: רומן על היום שאחרי מחר" מאת הוגו בטאואר, סופר יהודי שמת מפצעיו כמה ימים אחרי שנאצי ירה בו ב-1925. בספרו יש מקום שנקרא "אוטופיה", ובסרט זוהי וינה. העם סובל מאבטלה ומעוני ומאשים -ניחשתם- את היהודים. ראשי מועצת העיר הוגים רעיון: לסלק את כל היהודים מהעיר (וגם מי שהוריו יהודים והמיר את דתו).
"הם בנקאים, תעשיינים ומחזאים." אומר מישהו על יהודי העיר.
"גם אנחנו כותבים מחזות!" מוחה אוסטרי גאה.
"נכון, רק שאת שלכם לא מציגים."
לבתו של אחד ממנהיגי המועצה יש חבר יהודי, שגם עליו לעזוב, והיא מתקשה להתמודד עם הבשורה הזאת. אך בסרט אין ממש דמויות ראשיות אלא יותר מתאר התרחשות בדיונית, מה שהוביל לכך ואת השינוי במדינה בעקבות זאת.
הגרסה ששוחזרה מעותקים שונים מרגישה כמו פאזל שמשתדל להיות נאמן למקור (מספר פעמים יש כמה שניות שחוזרות ביותר ממקום אחד). כתוביות הדיאלוגים אינן המקוריות ומפעם לפעם יש ענייני צבע. הסרט מעניין בשל הרעיון שבמרכזו, הרבה לפני מה שכולנו יודעים שהתרחש באירופה לאחר מכן.
דירוג:
"הרובה הישן". ז'אן בויס, רומי שניידר.
"הרובה הישן" (1975) הוא הסרט הצרפתי הראשון שזכה בפרס הסזאר לסרט הטוב ביותר.
פיליפ נוארה ("הדוור" האיטלקי בקריירה ארוכה ומגוונת מאוד) הוא ג'וליאן, מנתח בצרפת בשלהי מלחמת העולם השנייה. הרופא עובד במרפאה עם מצוקת ציוד חריפה, הפלישה של כוחות הברית לנורמנדי כבר התרחשה וגם הכוחות הגרמניים ברחבי צרפת מרגישים שסוף המלחמה קרב. למרות זאת, הסכנה עדיין מוחשית, לכן הוא שולח את אשתו ובתו לבית המשפחתי בכפר (בית שהוא ארמון, כולל חפיר). את אשתו מגלמת רומי שניידר היפה.
הדבר הבא שקורה בסרט הפתיע אותי מאוד (להפסיק לקרוא עכשיו אם לא רוצים לדעת): אשתו ובתו מחוסלות ויחידה של גרמני משתלטים על הארמון המשפחתי, אחרי חיסול בכנסייה קטנה את תושבי הכפר. ג'וליאן מחליט לחסל את כל היחידה. הוא משתמש ברובה (ישן) שהיה מוחבא בבית, שהוא מכיר כל מעבר סודי וגומחה בו, כדי לנקום בכל אחד מהגרמנים. יש גם פלאשבקים לא מעטים כדי להראות שג'וליאן לא מפסיק לחשוב על אשתו, והיא הסיבה שהוא פועל כמו שהוא פועל על אף שהוא רחוק מלהיות או להיראות כמו ברוס ויליס, ג'ייסון סטאת'ם (או צ'רלס ברונסון אם נחשוב על שנות ה-70).
דירוג:
"בחסדי האל". מלוויל פופו.
"בחסדי האל" מ-2019 הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של הבמאי-תסריטאי פרנסואה אוזון ("שמונה נשים", "כשקיץ הופך לסתיו"). אי אפשר שלא לחשוב על "ספוטלייט" שעסק בנושא דומה: סיפור אמיתי על כומר שפגע מינית בנערים צעירים שהיו תחת חסותו בכנסייה או בפעילות מטעם הכנסייה, בידיעת הממונים עליו, אך בעוד הסרט האמריקאי עסק בתחקיר עיתונאי שחשף סיפור נרחב, ב"בחסדי האל" מתמקדים בכומר אחד מסוים דרך האנשים המבוגרים שהכומר פגע בהם בנערותם. כולם משחקים מצוין, גם בתפקידים הקטנים ביותר.
אלכסנדר (מלוויל פופו), שעובד בבנק ונמצא הרבה על הקו ליאון-פריז, אב לחמישה, מוביל את הסיפור. פופו נהדר, כמו תמיד. הוא עדיין איש מאמין ובדרך די מנומסת מתקשר ושולח מכתבים לנציגי הכנסייה, לאפיפיור, ועיקר דאגתו היא העובדה שהכומר שפגע בו עדיין בתפקידו ובחברת בני נוער. המאמץ שלו מוביל, כמובן, לאנשים נוספים שאותו כומר פגע בהם. פרנסואה (דניס מנושה), אחד מהם, נחוש להביא את הסיפור לתקשורת. מכאן ממשיך הסיפור לעוד נפגעים, כיצד הפגיעה השפיעה ומשפיעה עליהם, והרצון לחשוף את האמת, להדיח אותו מתפקידו ושגם הממונים עליו, שידעו על כך במשך עשרות שנים, יבואו בחשבון על פעולותיהם.
הסרט, שהופק לפני שהסתיים משפטו של הכומר הנאשם, מרגש, מראה את כוחה של התקשורת, של נחישות לחשיפת האמת, הקושי של התמודדות עם מוסד מבוסס בעל כוח רב.
דירוג: