"הסיפור של יוסי" – ביקורת

מאת אופיר איל
17 במאי 2012 בשעה 11:00
"הסיפור של יוסי". אוהד קנולר, עוז זהבי.

"הסיפור של יוסי". אוהד קנולר, עוז זהבי.

10 שנים לאחר "יוסי וג'אגר", חוזר הבמאי איתן פוקס לאחד מגיבורי הסיפור ההוא בדרמה חדשה הקרויה בפשטות על שמו- "הסיפור של יוסי". עלילת ההמשך חושפת מה עלה בגורלו של המפקד שאיבד את אהובו בלבנון ולמעשה את האדם היחיד שידע על נטיותיו המיניות. תוך בדיקה של מחיר אותו אובדן, הסרט ברובו מציע חווית צפייה עצורה שלא מצליחה להתעלות ולהיפתח, אם כי בסופה כן מצליחה לרגש.

פוקס, במאי ישראלי מוכר ומוערך, עוסק ברבות בסרטיו והסדרות בהם הוא מעורב בנושא ההומוסקסואליות ("הבועה", "תמיד אותו חלום", "ללכת על המים"). הפעם, כהמשך ל"יוסי וג'אגר", נושא זה שוב מטופל אך בשונה ממקרים קודמים הוא לא נבדק לצד או אל מול רעיונות אחרים כגון תפיסת הגבריות הצבאית או בחינת הזהות הישראלית. ב"סיפורו של יוסי" מבקש פוקס להתמקד בפן האישי ולתאר סיפור קטן שבמרכזו הקשיים הפרטיים והחברתיים הכרוכים בתהליך היציאה מהארון.

עשור לאחר שמת ג'אגר בלבנון, מוצא עצמו יוסי (אוהד קנולר), כעת רופא שסיים את לימודיו ועדיין בארון, ממלא את חייו בעבודה ולא מצליח להתגבר על מותו של אהובו. מוות זה לקח מיוסי לא רק בן זוג אהוב אלא גם העלים מחייו את העדות היחידה שהייתה בהם לנטייתו המינית ובהתאמה, הפתח הבודד שאפשר לו ביטוי של חלק מהותי מהעצמי האמיתי שלו. ניסיונות חבריו לעבודה לפענח את דמותו ולהעיר את חייו אינם צולחים ויוסי נותר אבוד ועצוב לסביבה ולעצמו. רק פגישה מקרית המתרחשת בינו לבין אימו של ג'אגר מזעזעת אותו ולראשונה בחייו מניעה אותו לפעולה.

מכאן יוצא יוסי לדרך של וידוי וחיפוש שבמהלכה הוא פוגש בתום (עוז זהבי), בחור צעיר, שהוא לא רק הומוסקסואל מוחצן אלא גם חייל. דמותו של זהבי מאפשרת ליוסי לבחון שאלות של יציאה מהארון וקבלה עצמית ובעיקר להרגיש שוב.

"הסיפור של יוסי". אוהד קנולר, עוז זהבי.

"הסיפור של יוסי". אוהד קנולר, עוז זהבי.

אוהד קנולר, שעל גילום הדמות זו ב"יוסי וג'אגר" קטף את פרס השחקן המצטיין של פסטיבל טרייבקה היוקרתי, מציע כאן משחק המתמקד בהבעות עצורות וקפוצות. עם זאת, לא בטוח שהאשַם בו, כמו בתסריט המוביל את הסרט לתהליך אישי שאין בו נחמה או שינוי משמעותי. כמעט עד לסופו של הסרט דמותו של יוסי אינה רואה מוצא ממצבה ומבטאה תחושת מחנק ותקיעות, הנתמכים על ידי מרחב צילום מצומצם.

כדי להדגיש את הפן האישי בסרט בחר פוקס להרכיב כמעט כל סצנה מדיאלוג בין שתי דמויות בלבד ולאפשר למצלמה להראות רק את המרחב המינימלי הדרוש להכלתן. הדבר יוצר תחושה של תקיעות וריקנות, שמחד מעבירה מצוין את עולמו הפנימי של יוסי אך מאידך, מאחר וזווית צילום זו כמעט ואינה משתנה עם התקדמות הסרט – מה שמתחיל כדרך להעביר את תחושת הדמות הראשית הופך למגבלה של הסרט והדגשה של עלילה שכמעט אינה מצליחה להעביר את גיבורה תהליך משמעותי.

את רגעי החסד של הסרט אנחנו מקבלים בזכות הפסקול הנהדר, עליו אחראיות בעיקר יצירותיה של קרן אן, והוא מביא עמו הזדמנות לרגש מורכב יותר מרגשותיו ותנועותיו המוגבלות של יוסי. כמו כן, סצנת האיחוד בין יוסי לתום שחושפת עירום גברי אך בעיקר חושפת רגש והקלה שביצירת קשר, מצילה את הסרט מהגשת חוויה שהיא בעיקרה חד גונית.

"הסיפור של יוסי". ליאור אשכנזי, אוהד קנולר.

"הסיפור של יוסי". ליאור אשכנזי, אוהד קנולר.

הסרט גולש לעיתים בצורה לא כל כך ברורה מעיסוק בחוסר שלמות של יוסי עם מיניותו לחוסר שלמות שלו עם תווי גופו וכך לא ברור אם הוא מבקש לעסוק בקבלה עצמית בכלל או להתמקד בהומוסקסואליות והקושי שבתהליך היציאה מהארון. כמו כן, המסר אותו מבקש הסרט להעביר אינו ברור לגמרי מאחר ובעוד תום החייל מציע ליוסי לצאת לאור, הוא בעצמו מסתיר את זהותו המינית מהוריו. מה שבטוח, הסוף הפתוח של הסרט מאפשר למסר חשוב אחד לעבור- כמו ששרה ריטה בשיר "בוא", שהיה שיר הנושא של "יוסי וג'אגר" בביצועו של עברי לידר – הלא ידוע תמיד איתנו ואולי הוא תמיד מפחיד אך בהחלט "קל יותר לפחד ביחד".

דירוג: ★★★½☆

הסיפור של יוסי
ישראל, 2012
הפצה: החל מה-17.05.2012 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.
קדימון:


בימוי:
איתן פוקס
תסריט:
איתי סגל
משחק:
אוהד קנולר
אורלי זילברשץ
עוז זהבי
ליאור אשכנזי