ביקורת טלויזיה: דני הוליווד (ערוץ yes ישראלי)

אמרתם yes? אמרתם "טדי הפקות" וטמירה ירדני עם יואב צפיר? אמרתם רן דנקר? אמרתם דרמה מוסיקלית? אמרתם "השיר שלנו". אהה, אופס. אמרתם "דני הוליווד", אבל בלי נינט.

"טדי הפקות" יודעים לעשות טלויזיה. טמירה ירדני ויואב צפיר נתנו לנו לא אחת תוכניות ששבו את לב האומה. פעם "קומדי סטור" ו"שמש" ועכשיו "כוכב נולד" ו"השיר שלנו", השניים האלו יודעים לתת לכם מנה ממה שאתם צריכים עוד לפני שידעתם כמה אתם הולכים להתמכר לזה.

אבל "דני הוליווד" הוא הישג. הפעם כבר לא מדובר בתפאורה סתמית שתסתובב סביב הכוכבים. הפעם יש קצת מעבר. צריך לתת הרבה קרדיט לחבר'ה שם על התפאורה המוצלחת של שנות ה-60'. קצת מוארת מדי, קצת נקיה ומבריקה מדי, וקצת דומה יותר לסוף ה-50' תחילת ה-60', אבל עדין מוצלחת.

"דני הוליווד" (רן דנקר) הוא כוכב הבנות בשנת 1968, זמר צעיר וחתיך הורס, שבנסיבות מיסתוריות מת באותה השנה. דניאלה (גאיה טראוב) היא קולנוענית מתחילה שסרטה הראשון עוסק בדני הוליווד, ובעצם מספר על חייו אך מפספס את סיפור המוות מחוסר ראיות. סבא שלה, מעניק לה צופן למזוודת קסמים שמשמשת בתור מכונת זמן (!) לאותם הימים בהם דני היה חי. דניאלה נשאבת לעבר, ובעקבותיה שתי חברותיה הטובות ביותר, מיה (שירה קצנלבוגן) ונועה (שני כהן), והחבר שלה, עופר (שי פלד).

דניאלה ממאנת לחזור להווה, שנת 2008, על מנת לגלות את סיבת מותו המסתורית של דני ואולי אפילו להציל אותו. חשדותיו של עופר מתגלים כנכונים כשמסתבר שלדניאלה יש רגשות לחתיך העתיק. ואם משולש האהבה לא מספיק לכם, הנה צ'ופר: השלושה תקועים בעבר בגלל טעות קלה, ולא מצליחים לחזור להווה.

עוד משחקים בסדרה: גילה אלמגור בתור הדיווה של שנות ה-60', לולה באום. את בעלה המפיק החשוב, עזריאל, מגלם אריה מוסקונה. תומר שרון מגלם את סבא של דניאלה בצעירותו, כשהיה חיים האמרגן של דני הוליווד. דמות מסקרנת היא של ארתור פרי בתור רינגו, הצעיר שלא שירת בצבא (במלחמת ששת הימים, אגב) ומתגאה בזה. הוא יוצר ולא לוחם.

מותר לחשוב שדמותו של ארתור פרי מייצגת את חביבם של טמירה ירדני ויואב צפיר, נער החמדות אושרי כהן, שכידוע לא שירת בצבא ההגנה לישראל אך הרעים את העיתונים כאשר נשמע שהוא מגלם חייל קרבי במוצב בגבול לבנון, בסרט "בופור". במקרה הם גם קצת דומים, ובמקרה מיוחסות לו התכונות הנחמדות ביותר.

קצת מאכזב לראות את גאיה טראוב פורשת לטלנובלות… סליחה, דרמה מוסיקלית. אחרי "מרחק נגיעה", אחת מסדרות הדרמה הטובות ביותר שנראו על המרקע הקטן שלנו בשנים האחרונות, כואב לראות שחקנית טובה כל כך מבזבזת את כשרונה באווילות והכסילות שמאפיינת טוב כל כך את "דני הוליווד" כמו קודמתה, "השיר שלנו". עבור הסדרה האווילות והכסילות הוא הדבר הכי חיובי שיכל להיות. לא היינו רוצים עוד טלנובלה מסעירה על יחסים עכורים, רמאויות ומזימות, בלי קצת קומדיה. זה מה שהופך את "דני הוליווד" ו"השיר שלנו" למיוחדות כל כך בענן הטלנובלות הברזילאיות/ארגנטינאיות ששוצף את ערוצינו. עבור טראוב מאידך, מדובר לדעתי בירידת מדרגה. אבל מה לעשות, קשה להתפרנס ממשחק במדינת ישראל. מובן. הוגן.

רן דנקר הוא הדני הוליווד המושלם. אפשר שהתוכנית נבנתה כולה סביבו, בדיוק כשם שהשיר שלנו נבנתה כולה סביב נינט "הכפרה" לוי. יש מי שמאמינים שהפופולריות של רן דנקר התעצמה עשרות מונים על נינט בשיר שלנו, והגיוני היה שהצעד הבא יהיה תוכנית משלו. עם אלבום מצליח באמתחתו, דנקר מפציץ בשירים חדשים לצד חידושים לשנסונים קורעי לב בצרפתית.

בתור סדרת דרמה מוסיקלית, אפשר היה לצפות לשמוע ברקע לאורך כל הפרקים שירים ישראלים עתיקים ברוח התקופה. במקום זאת, אנחנו שומעים בסדרה הרבה מוסיקה לועזית ברוח התקופה, עם חיבה מיוחדת של המפיקים המוסיקלים ללהקת הביץ' בויז. לפחות גילה אלמגור מוציאה את המרשעת שבה בשירה שלה, עם שירה עברית עצובה ודיכאונית כמו שגילה אלמגור יודעת טוב מאד לעשות. לפחות זו לא זהבה בן.

"דני הוליווד" היא דרמה מוסיקלית משעשעת ומהנה, שכדי באמת להנות ממנה צריך להתעלם ולדלג על כל הטיפשות שסובבת אותה. בסך הכל, זה שורש הכסם שלה.