"כוננות עם שחר" – ביקורת

מאת אופיר איל
30 בינואר 2013 בשעה 11:00
"כוננות עם שחר". ג'סיקה צ'סטיין.

"כוננות עם שחר". ג'סיקה צ'סטיין.

"כוננות עם שחר" מציג את אחד המרדפים המפורסמים בהיסטוריית העולם המערבי – המרדף אחר אוסמה בן לאדן לאחר פיגועי האחד עשר בספטמבר. המרדף, שנמשך עשור, מוצג כדרמת מתח היסטורית עשויה כהלכה ומאפשר הצצה מרתקת לדרכי הטיפול האמריקאי בטרור. אופן עשיית הסרט מאפשרת לצופה לקבל את התחושה כי לפנינו סרט כמעט תיעודי ובאופן זה, העומק והמורכבות המוצעים בו כמעט ונשכחים. עם זאת, אותה יכולת להשכיח מהצופה את הפער בין הסיפור הקולנועי לזה התיעודי, היא גדולתו של הסרט ובזכותה מועמדותו לאוסקר ראויה.

את הסרט ביימה קתרין ביגלו, האישה הראשונה שזכתה בפרס האוסקר ובפרס גילדת הבמאים האמריקאיים. הסרט "מטען הכאב" שביימה וזיכה אותה בפרסים אלו ואחרים, עסק גם כן בקשר בין ההגדרה 'פעילות צבאית' לבין אלימות ומחירה הממשי והנפשי. ביגלו נחשבת לייחודית מבחינת אופן עיסוקה בפעילות הצבאית האמריקאית מאחר והיא מסרבת להוסיף לעיסוק זה קונטקסט פוליטי מובחן. כפי שב"מטען הכאב" עמדתה הערכית של ביגלו התבטאה דרך הפרדתה בין התוצר בשטח לבין יוצריו, כך היא עושה גם בסרט הנוכחי.

כאמור, "כוננות עם שחר" (באנגלית נקרא הסרט Zero Dark Thirty, ביטוי שבשפת לוחמים משמעו חצי שעה לאחר חצות, שהוא זמן מותו המדווח של בן לאדן), מתמקד במצוד אחר האיש שפגע אנושות בארה"ב. בפתיחתו בוחרת ביגלו להביא דגימה משיחות הנפגעים שהוקלטו מאותו יום נורא, רגע לפני מותם. השיחות נשמעות על רקע מסך שחור באופן שהוא תמציתי אך מספק על מנת למקם את הצופה ולהזכיר לו את סיבת המרדף. מבחינה זו מכניסה הבמאית לצופה מיקום ערכי שלא סופק לו ב"מטען הכאב".

"כוננות עם שחר". ג'סיקה צ'סטיין.

"כוננות עם שחר". ג'סיקה צ'סטיין.

לצד זאת וחרף הפתיחה החזקה, גם כאן מחליטה ביגלו, ולצידה שוב התסריטאי מארק בואל, להביא את המרדף אחר בן לאדן באופן נקי ביותר. המרדף מפורק לרצף החלטות ופעולות שמנותקות כמעט לחלוטין ממשמעות לאומית או רגשית. מהלך זה קובע את אופיו הייחודי של הסרט וזו הסטייה ממנו לקראת סוף העלילה, שהופכת לנקודת התורפה המשמעותית בו.

הצופה מלווה את שלבי המרדף על ידי התלוותו למאיה (ג'סיקה צ'סטיין המוכשרת, "העזרה", "עץ החיים"), סוכנת צעירה המגיעה לאפגניסטן ונסחפת לתוך הניסיון לאתר את בן לאדן. העלילה עוקבת אחר ההתמדה של מאיה ועקשנותה, שהולכת וגוברת על אף שאופי המרדף שהיא מובילה שקול למציאת מחט בערמת שחת של מחבלים.

מרבית הסרט מתמקד בצורה חד משמעית, כרונולוגית ופרוצדורלית, בדרך האיטית והמייגעת של חיפוש קצה חוט למקום הימצאו של בן לאדן. אמנם לצדה של מאיה מופיעות דמויות נוספות, של מנהלי סוכנות הביון ושל עמיתים, אך נוכחות רובם נבלעת ואין בה התמקדות. תפקידן המרכזי הוא להמחיש את אורך המרדף, ואת הייאוש וחוסר היציבות הנלווים אליו.

שתי קולגות בהן כן יש התמקדות גדולה יותר יחסית, מוצגות גם כן באופן צר ותפקידן לספק הצצה חטופה למחיר האישי של העיסוק באלימות. שתי קולגות אלה הן גם הפתח היחיד של הצופה למסעה הנפשי של מאיה שמובא בצמצום בולט. ביגלו מנקה את המסך מאלמנטים אישיים כמעט לחלוטין ומותירה את מרכז הבמה לתהליך איתור איטי ומסורבל. הצלחת ביגלו לדבוק במאפיינים אלה אך להעבירם באופן מותח ומסקרן, מעידה על כישרונה ונותנת לסרט את מקור איכותו.

אלמנט מרתק נוסף בסרט נובע מדמותה של מאיה עצמה. לכאורה מאיה היא דמות שתפקידה להציע עוגן לחיפוש הנפרס על שנים רבות וכולל פרסונות מרובות. כאמור, היא מוצגת באופן צר והצופה יודע מעט מאוד על חייה. אין התמקדות במערכות יחסים שוודאי מלוות את חייה (מערכות יחסים שרק אובדנם מבהיר שכנראה הייתה בהן משמעות), ואין נגיעה ברקע האישי שלה. עם זאת, מאחר ודמותה העקשנית והאנטגוניסטית היא הכוח המניע את העלילה, אין ספק שבצמצום טמון המסר. חד הממדיות שבמאיה מאפשרת לסרט שני דברים: (1) להציג תמונה שהיא כמעט תיעודית- מדעית; הצצה נדירה ועניינית אל אופן המעקב אחר חשודי טרור במזרח התיכון הרוחש; (2) להותיר את הצופה בבלבול האם הוא חוזה בסרט המבקר את המרדף והלחימה או מצדד בו. להיוותר בצמא אחר נקיטת עמדה ערכית כלשהי.

האם אי נקיטת העמדה טובה או תורמת? כנראה שיש בה בקשה להדגיש את חוסר התוכלת שבמלחמה או באלימות- מאות מחבלים, מאות פנים, סיבובים מעגליים אחר נקודה חמקמקה, מרדפי צדק שטעם הנקמה אינו בהכרח מרפא אותם. כאשר אחת הסצנות מתמקדת לרגע חטוף בחייל שירה במבוקש מספר אחת על ידי האומה האמריקאית, ביגלו מדגישה את חוסר היכולת שלו לחבר בין המעשה שעשה לבין ההירואיות או הקטרזיס המצופה להתלוות אליו. באופן זה מודגש הפער האדיר בין הרעיון המלחמתי למציאות, בין הרצון לנקום את פציעתה של אומה שלמה לבין רגע הנקם.

כישרונה של ביגלו מודגש כמעט לאורך כל הסרט. יכולתה לנטוע תחושת חידלון במרדף החשוב ביותר לאומה האמריקאית הוא מהלך אמיץ ומורכב. ביגלו אינה מנסה להציע אהדה לצד הנרדף וייתכן שבחירתה לפתוח את הסרט בדגימת קולות הנרצחים ממחישה זאת. עם זאת, בחירתה להציג דמות ראשית חד ממדית, חסרה ורדופה, מדגישה כי היא אינה מוכנה לעשות מהלך דומה עבור המרדף עצמו- היצמדותה למהלכים הטקטיים שבמרדף בהחלט יוצרת תחושה של היעדר אך זה לא המרדף שנחווה ככזה אלא זו דמותה של מאיה. בדרך זו שומרת ביגלו על אמירתה כיוצרת ומונעת מסיפור המרדף את חסד חד הממדיות הערכית שמוצמדת לו לרוב.

"כוננות עם שחר". ג'סיקה צ'סטיין, קייל צ'נדלר.

"כוננות עם שחר". ג'סיקה צ'סטיין, קייל צ'נדלר.

יצירתה של ביגלו (וספציפית, סצינת הסיום שבה), הייתה מרשימה הרבה יותר אם ביגלו עצמה הייתה דובקת בניטרליות היחסית עד סופה, אך לא כך הדבר. בחלקו האחרון של המרדף מוצגים דמויות חיילים, שדמותן ופועלן  חורגת מחוקי התסריט שהוצגו עד אז. כל הניקוי המוקפד שמאפיין את רוב העלילה, מתעמעם כאשר חיילי צבא מופיעים כדמויות יחסית עגולות וללא ספק אמריקאיות, וכך לראשונה נוצרת בצופה תחושה כי לפניו "סרט" מלחמה.

מהלך תסריטאי זה אינו ברור והוא מעודן מעט על ידי האלמוניות היחסית בה מותירים את בן לאדן עצמו לאחר מציאתו. באופן זה חוזר הדגש בסרט אל המרדף עצמו ולא אל הדמות הנרדפת. מאחר וביגלו משיגה את האמירה שלה בדיוק על ידי הימנעות מכניעה לנרטיב אמריקאי מוכר, בחירה תסריטאית זו חלשה וייתכן שמחירה אוסקר. לצד זאת, מול רשימת מועמדים המציעים כמעט כולם עיסוק במהלך אמריקאי לאומי (ארגו, ג'אנגו חסר מעצורים, לינקולן), ביגלו בכל זאת בולטת בנקודת מבט ייחודית וחתימה בימאית מובחנת לטובה.

דירוג: ★★★★☆

כוננות עם שחר (ארה"ב, 2012)
בימוי: קתרין ביגלו | תסריט: מארק בול | משחק: ג'סיקה צ'סטיין, ג'ואל אדגרטון, ג'ייסון קלארק, סקוט אדקינס, קייל צ'נדלר, ג'ניפר אילי
הפצה: החל מה-31.01.2013 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: