"איש הפלדה" – ביקורת #1

מאת רותם יפעת
20 ביוני 2013 בשעה 11:00
"סופרמן: איש הפלדה". איימי אדמס, הנרי קביל.

"סופרמן: איש הפלדה". הנרי קביל עם איימי אדמס.

אני יוצא בפנייה נרגשת לקורא סם ריימי: אנא ממך, אם בעוד כמה שנים יבואו אליך ויציעו לך לקחת חלק בריבוט הבא (עלינו לרעה) של סופרמן, אנא ממך, בכל לשון של בקשה – המנע מכך. כי אחרי שבריאן סינגר, הבמאי של שני סרטי ה"אקס-מן" הראשונים כשל בכך, מגיע תורו של כריסטופר נולאן, האיש שהכניס ריאליזם ואפלה לסרטי הקיץ עם טרילוגיית "האביר האפל" ליפול עם סופרמן. נכון שהוא לא ביים את הגרסה הגרסה החדשה של סופרמן – "איש הפלדה" – אלא רק הפיק אותו (והדבר מורגש בטון הרציני של הסרט), אבל אם שני אנשים שיודעים דבר או שניים על גיבורי על לא הצליחו, לא הייתי ממליץ לבמאי של "ספיידרמן" (הטרילוגיה הקודמת) לטבול ידו בקלחת. זה שלא ש"איש הפלדה" כזה נוראי, וביחס לגרסתו של סינגר זו יצירת מופת, אבל היא לא מעניינת, לא מעמיקה ולא סוחפת.

בעוד נולאן ישב על כיסא המפיק, את מלאכת הבימוי הפקידו בידיו של זאק סניידר, שגם יודע דבר או שניים על עיבודים של קומיקס (סליחה, רומן גראפי) – בעברו ניתן למצוא את "300" ו"השומרים". כשהתפרסם שסניידר יביים ונולאן יפיק, אני אמרתי שהביאו את נולאן לרסן את סניידר. נראה שהדבר אכן השפיע על התוצאה הסופית: סניידר, שלא ידוע במעודנות בבימוי שלו או במסרים אוהבי האדם של סרטיו, הוא דווקא לא הנקודה החלשה של הסרט. זאת אומרת, לא שקטעי הפעולה שהוא ביים יחרטו בזיכרון, למעשה היו רגעים שכאבו לי העיניים בגלל עודף קלוז אפים (היי, לפחות הוא ויתר על הסלואו-מואשן) אבל זה לא היה מביך או בלתי נסבל.

אבל ההשפעה של נולאן מורגשת גם במקום אחר, וזה הכיוון שהסרט הולך: גבר הולך לאיבוד בתוך מבצר בדידות. בהתאם למגמה שהחלה עם "באטמן מתחיל", גם כאן המוטיב המרכזי של הסרט הוא הנסיון להבין להבין בצורה הכי ראליסטית שאפשר מה המניע ומה דוחף את גיבור העל להיות גיבור. אבל מה שעובד לבאטמן לא עובד לסופרמן – הבחירה. סופרמן נולד עם הכוחות שלו, והשאלה היחידה שעמדה על הפרק היא איך הוא יממש אותם, לטובת איזו מטרה.

"סופרמן: איש הפלדה". קווין קוסטנר.

"סופרמן: איש הפלדה". קווין קוסטנר.

אביו המאמץ, ג'ונתן קנט (קווין קוסטנר, שהמשחק שלו הוא הכי מוצלח בסרט ומעלה את התהייה לאן הוא נעלם בשנים האחרונות) מנסה ללמד אותו שעליו לבחור איך הוא יממש את כוחותיו, וזה אכן דיון מעניין, בדומה לשאלות שמובילות את באטמן, רק שגיבוי העלילתי ללבטים והבחירות של סופרמן הן מגוחכות ומעמידות את כל הסרט באור מאד לא רציני. ושלא כמו הסדרה המקורית משנות השבעים והשמונים, כאן ניסו להיות רציניים. הדוגמה הטובה ביותר לרצינות הזו ניתן למצוא בשם סופרמן שלמעשה לא נאמר כל הסרט.

הסרט נפתח בכוכב הבית של סופרמן, קריפטון, כשאביו ג'ור-אל (ראסל קרואו) בורח מאנשיו של גנרל זוד (מייקל שאנון) שביצע זה עתה מהפכה צבאית. רגע לפני שתופסים אותו, הוא מצליח להבריח את בנו שזה עתה נולד, קאל-אל (הנרי קאביל), בחללית אל כדור הארץ שם הוא יוכל להתפתח לאדם על הודות להשפעה של השמש עליו. זוד הורג את ג'ור-אל אך נתפס ונשלח למאסר בהגליה נצחית. בנתיים קאל-אל נאסף על ידי זוג חוואים שמגדלים אותו ומנסים לעזור לו להתמודד עם כוחות העל שלו. זהו ללא ספק החלקים המעניינים בסרט: האופן בו ילד מנסה להבין מה מיוחד בו, איך הוא מתמודד עם זה ואיך הוא לא מנצל את זה לרעה (או לטובה: אם עליך להציל הרבה אנשים ושכוחותיך יתגלו  – האם זה שווה את זה?).

בבגרותו הוא יוצא למסע חיפוש ברחבי העולם במין מסע גילוי עצמי המשולב עם טיול שורשים. כחלק מהתהליך הוא מפעיל חללית שמשגרת מסר לזוד ואנשיו שהשתחררו מההגליה לאחר שקריפטון התפוצצה, והם מגיעים לכדור הארץ בדרישה לאנשי כדור הארץ (זאת אומרת, ארה"ב) שיסגירו להם את קאל-אל כדי שימסור להם את הכוח להחיות את קריפטון. בעזרתה של לואיס ליין (איימי אדמס) שיודעת על זהותו האמיתית של סופרמן הוא יוצא להציל את הבית האמיתי שלו, גם במחיר של הבית הישן שלו. למרות שהדבר יכול היה לשמש קרקע לעימותים ולקונפליקטים מעניינים, הפתרונות הם די פשוטים ומהירים, דבר המבדיל את הסרט הזה מהאופי הקודר והריאליסטי שנולאן העניק לבאטמן.

מעבר לטיפול השטחי, בעיה נוספת היא העדר החדשנות: בעוד נולאן עשה מהפכה באופן בו אנחנו מקבלים את גיבורי העל שלנו, הרי ש"איש הפלדה" ממשיך בקו הזה, אבל בלי חדשנות סגנונית או רעיונית זה מרגיש מעט לעוס וחסר מעוף. כן היה נסיון לחדש ולרענן את הז'אנר הן ברמה הנרטיבית והן בצילום: בדומה לסרטיו של נולאן, חלקים גדולים בחייו של קלארק קנט מובאים לנו בפלאש-בק, כשהמעבר מההווה לעבר הוא לא אינטואיטיבי. אבל זה לא משרת את התמה של הסרט כמו שנולאן עשה ב"יוקרה" או "ממנטו".

דבר שני המייחד את הסרט מהנהוג בז'אנר הוא הצילום. הדבר בולט בעיקר בסצנות הפלאשבק בהן הצבעים אפורים והצילום מאד אווירתי: תמונות של נוף, עצמים דוממים וכו'. נסיון להיות מהורר, דבר המתחבר לדמותו של קנט הצעיר. חבל רק שהדבר לא תפס לאורך כל הסרט, ובשלב בו זוד מגיע לכדור הארץ, הסרט חוזר למסלול הרגיל של טוב נגד רע עם הרבה אקשן מסורתי, המצולם באופן מסורתי.

אחד הפספוסים הגדולים של הסרט היא דמותו של זוד: בניגוד לרעים שאנחנו מכירים מסרטי פנטזיה ומד"ב אחרים כמו "שר הטבעות", "האביר האפל" וכו', קשה לומר עליו שהוא רשע. זוד יוצא מאותה נקודת הנחה של ג'ור-אל": חייבים להציל את קריפטון. הם רק חלוקים על האיך. זוד אינו מעוניין בכוח או שליטה (או לפחות לא בשליטה כדי להכניע אחרים) אלא רק רוצה להציל את הכוכב תוך שמירה על הגזעים העליונים יותר. אז כן, יש כאן דמיון לכמה תיאוריות ומקרים היסטוריים לא סימפטיים כל כך, אבל יש הבדל עצום בין אלו לבין זוד: ראשית, הכוכב שלו הולך להתפוצץ וחייבים לעשות משהו כדי להציל אותו. הוא בוחר בדרך שהיא אולי פחות מוסרית, אבל הוא לפחות פועל. שנית, הוא יועד להיות חייל, ולא הייתה לו בחירה, וזאת בניגוד לסופרמן שיכל לבחור איך להתוות את הדרך שלו. אולי בצפייה נוספת אוכל לעמוד על כמה הוא באמת חופשי או לא ובוחר את הדרך שלו, אבל אין ספק שהוא לא הרע הטיפוסי. אך לצערי גם הדמות שלו מפוספסת ובסוף היא נדמית כמו קריקטורה ובכך מפספסת את מייקל שאנון. אישית הייתי שמח לראות ספין-אוף רק עליו.

"סופרמן: איש הפלדה". מייקל שאנון.

"סופרמן: איש הפלדה". מייקל שאנון.

דמותו של זוד היא אולי המייצג הכי טוב של הבעיות בסרט: הרבה פוטנציאל ובחירות מעניינות, אבל ברגע שלא הולכים עם זה עד הסוף – יוצאים עם תחושת פספוס ואכזבה. ההכנסות מסופה"ש הראשון בארה"ב מבשרות שהסדרה הזו תמשיך ולא תגמור כמו זו של סינגר וכנראה ש"ליגת הצדק" – הגרסה של די.סי. קומיקס ל"הנוקמים" – תופק אי שם בעתיד הקרוב. מי יודע, אולי ריימי יקבל לידיו את "סופר-וומן".

דירוג: ★★½☆☆

סופרמן: איש הפלדה (ארה"ב, 2013)
בימוי: זאק סניידר | תסריט: דיויד ס. גוירג'ונתן נולן | משחק: הנרי קבילאיימי אדמסמייקל שאנוןכריסטופר מלונילורנס פישבורןדיאן לייןקווין קוסטנראיילת זוררראסל קרואו | מוסיקה מקורית: האנס זימר
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה-20.06.2013 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?