"הזאב מוול סטריט" – ביקורת

"הזאב מוול סטריט". ליאונרדו די'קפריו.

"הזאב מוול סטריט". ליאונרדו די'קפריו.

"הזאב מוול סטריט" הוא עיבוד סיפורו האמיתי של ג'ורדן בלפורט, ברוקר צעיר הכובש בסערה את וול סטריט המתפתחת. בדומה לאותו זאב רע מהאגדות, בלפורט התמחה בפיתוי עובדיו ולקוחותיו ברהב ועושר מהולים בכל סם אפשרי ועוד נשאר בחיים לכתוב על כך ספר. כעת מגיע העיבוד לקולנוע ועל מלאכת הבימוי אמון מרטין סקורסזה המציע סאגה שאורכה לא פחות מ-3 שעות, ונראה שלא בצדק. הסרט מלא סצינות שחוזרות על עצמן, מדגישות נקודות שכבר הודגשו, מציגות סיטואציות שפשרן העלילתי לא ברור ואורכן מעיק. תוסיפו לכך את הצעקות הבלתי פוסקות של כלל השחקנים, בהובלת ליאונרדו דיקפריו, ותקבלו תוצר שיש בו מעט רענון והרבה כאב ראש.

לא מפתיע לפגוש בסרט את ליאונרדו דיקפריו ולא רק כי בינו לבין סקורסזה יש מערכת יחסים מקצועית ארוכה מאוד ("כנופיות ניו יורק", "הטייס", "שאטר איילנד"). מבט ארוך על הפילמוגרפיה שלו מגלה כי לדיקפריו העדפה ברורה לסרטים העוסקים בסיפורים אמריקאים מיתיים כגון "טיטאניק" או "תפוס אותי אם תוכל", וגילום דמויות אמיתיות כגון ג'יי אדגר הובר או הווארד יוז. בנוסף, ניכר כי השחקן השאיר את ימי "מה עובר על גילברט" מאחור ועבר לסרטים רחבי יריעה וקצב הרבה יותר. מבחינה זו, "הזאב מוול סטריט" מושלם עבורו בכך שמתאפשר לו לגלם דמות מיתית מימי הפריחה של וול סטריט, ועוד באופן פיסי ואינטנסיבי ביותר. נהדר עבור דיקפריו, קצת פחות עבור הצופה.

למעט רגעים ספורים בהם הוא מחדש ומרגש, "הזאב מוול סטריט" מציע דיקפריו שבעיקר מזכיר את עצמו בסרטים אחרים. חזותו התפוחה והמתוחה מסמלת באופן פיסי ממש את העובדה כי הגרעין האיכותי והאטקרטיבי שבו נמתח למקסימום אך כלוא בגבולות המוכרים. כאשר הבעיה מכפילה את עצמה וכפני דיקפריו כך פני הסרט כולו – תמצית של משהו עם פוטנציאל שחוזרת על עצמה כל כך הרבה עד שכבר אין בה עניין- מתקבל סרט בעיקר מפוספס.

לצד דיקפריו, בדרכו להוכיח שהוא יותר משחקן שמנמן עם הומור מקובע, מופיע ג'ונה היל שהטרגדיה הרפטטיבית לא פוסחת גם עליו. מה שהיל נותן בשפת גוף מצויינת הוא לא מחזיק כמעט מאף בחינה אחרת והטייפ קאסט המוכר שלו מ"סופרבאד" מציץ כל כמה דקות. אין בכך לומר שהיל לא התפתח כשחקן, אך כמו לדיקפריו, הקרדיט המוצע לו בעקבות הופעתו בסרט מוגבל באותה נשימה ונוצר הרושם העצוב שזה המקסימום שהיל מסוגל לו.

ישנה סצינה אחת בסרט בו דיקפריו במיטבו, מנצח על שלל עובדיו, הוללים ומתחנזרים עד בחילה, תזמורת וחשפניות נכנסים לאולם וברקע אחת העובדות מגלחת את שיערה תמורת כסף. סקורסזה מצליח לערב בסצינה הזו תמהיל מדויק של הומור וזחיחות המעבירים בצורה נהדרת מסר של חסר נוחות, ריקנות ועצבות. סצינה מצויינת ומרגשת אודות הזוהר הקפיטליסטי המזויף שבלפורט השכיל כל כך לשכלל. חבל רק שסצינה זו, לא רק שהיא לא האחרונה בה יופיעו כל מרכיבי השובע המוגזם הללו, אלא היא רק הראשונה מיני רבות והסרט ילך ויתמלא בהן ובעיקר בדיקפריו אוחז מיקרופון וצורח את אותו טקסט פחות או יותר, שוב ושוב.

"הזאב מוול סטריט". ג'ונה היל.

"הזאב מוול סטריט". ג'ונה היל.

תוסיפו לכך סצנות ארוכות מדי עם שיחות סתמיות שהפואנטה שלהם הובהרה כבר בשעתו הראשונה של הסרט ומתקבלת בעיה. נראה שטרנס ווינטר (שעבד עם סקורסזה ב"אימפריית הפשע" והוא האחראי לעיבוד ספרו של בלפורט לתסריט), לקח את הביוגרפיה של בלפורט והחליט שהדרך הנכונה לטפל בה היא לתרגם כל מילה ממנה לסצנות שחוזרות על עצמן לעייפה.

אין ספק שהיה רעיון מאחורי הסרט. הפסקול שלו מעניין, אם כי גם עמוס, אופן הגשת הטקסט משתנה ומפתיעה ויש בו תמונות חדות וטובות של המציאות השופעת והקהה בו הוא עוסק. לא ברור מדוע הרעיונות בסרט חוזרים על עצמם בצורה כל כך משעממת. אם במקרה הרעיון היה להעביר לצופה הלכה למעשה את המושג של חציית סף הריגוש- ניתן להכריז על הסרט כמושלם.

"הזאב מוול סטריט". מתיו מקונוהיי, ליאונרדו די'קפריו.

"הזאב מוול סטריט". מתיו מקונוהיי, ליאונרדו די'קפריו.

נראה שמהסרט הזה יש רק מנצח אחד והוא מתיו מקונוהי שמופיע בתפקיד קטן בתחילת הסרט. אמנם על פניו מקונוהי הוא מועמד בטוח לשידור חוזר של עצמו מסרטים אחרים אך באופן מפתיע הוא עושה תפקיד נהדר, מצחיק, מדויק וכזה שנחרט בזיכרון. אולי הוא צריך לברך על כך שלא ניתן לו תפקיד גדול יותר כי בסרט הזה המשמעות הייתה ללא ספק מיתרי קול חזקים ושלל הזדמנויות להגיד לעייפה את אותו הדבר שאמרת כבר כמה פעמים לפני שעה.

דירוג: ★★★☆☆

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?