"גרייס ממונאקו" – ביקורת #3

"גרייס ממונקו". ניקול קידמן.

"גרייס ממונקו". ניקול קידמן.

סינדרלה פוגשת את המפקח קלוזו; רומן לעקרות בית בכריכה רכה; המדריך להצלת העולם מאת מרתה סטיוארט (או כיצד תערכי מסיבה שתשנה את פני האומה) – כל אחד מאלה יתאר נאמנה את סרט הדרמה המביך "גרייס ממונאקו". סיפורה של מי שהזינה את דמיונם של רבים כאשר הגשימה את חלום הנסיכות האולטימטיבי, זוכה כעת לגירסה קולנועית המביעה ניסיון לאמירה משמעותית אך עיקרה פיתוי ילדותי לפנטזיה מיושנת והקטנת ביוגרפיה עם פוטנציאל מקסים לכדי סרט זול ומגוחך.

גרייס קלי הייתה שחקנית אמריקאית מוערכת וזוכת אוסקר, אשר לאחר שורת רומנים מתוקשרים עם מיטב כוכבי הוליווד, נענתה לחיזוריו של רנייה, נסיך מונאקו. למען הנישואין העתיקה קלי את מגוריה למונאקו ואף הסכימה לוותר כליל על הקריירה הקולנועית שלה. לא רק שעובדה זו לא גרעה מהאהדה העולמית כלפיה, אלא שאותה אהדה שירתה את נסיכות מונאקו – נסיכות קטנה ללא נכסים משמעותיים – בכך שנעזרה בפופולריות של קלי למטרות יחסי ציבור והגדלת הכנסות ותיירות.

סיפורה של קלי – שחקנית מצליחה, יפה ומחוזרת על ידי גברברי הוליווד הנערצים שהפכה מבת פרברים אמריקאית לנסיכה אמיתית – הקסים רבים ובעיקר הצית את דמיונן הרומנטי והקלישאתי של נשים ברחבי העולם. "גרייס קלי" הפך למטבע לשון המתאר יופי ואצילות והיא עצמה הפכה לתיאור אנושי של סיפור האגדות האולטימטיבי. ככזו, סיפורה של קלי תמיד סקרן ולכן סביר להניח שההזדמנות לצפות בו תהווה מקור משיכה משמעותי של הקהל לבתי הקולנוע אך חבל שכך. "גרייס ממונקו" הוא סרט גרוע מכל כך הרבה בחינות-

נתחיל בשחקנית הראשית, ניקול קידמן. קידמן ("עיניים עצומות לרווחה", "אוסטרליה"), אישה שיופיה הבהיר והידוע עשוי היה להפוך אותה למועמדת ראויה לתפקיד הנוכחי, בכל זאת מתקרבת לגיל 50. פער הגילאים בינה לבין הדמות המשוחקת בולט כל כך שמנקודת הפתיחה של הסרט, אמינותה של הדמות הראשית פגומה. בכל סצינה בה שמה הנסיכה קלי משקפי קריאה, מה שאמור להיות אקססורי אופנתי מתקבל כעזר ראייה של אישה מבוגרת. פני הפורצלן של קידמן מרשימים אך הם אינם מסע אחורה בזמן, וחוסר ההתאמה הזה אינו רק בולט בפני עצמו אלא שבמקום שהסרט הבינוני יחסה בצילה של הדמות היפה והמפונטזת, הדיסוננס הויזואלי רק מדגיש את המשחק והבימוי הרדודים (סצינת הסיום, הו סצינת הסיום), ומשאיר אותם יתומים ומיותרים.

הבימוי והצילום של הסרט איומים. אוליביה דהן הצרפתי ("אדית פיאף – החיים בוורוד"), מגיש יצירה ילדותית ותיאטרלית להחריד, שנראה כי ניסתה להיות מסמך דרמטי מעניין אך בעיקר נכנעה לפנטזיית ילדות מיושנת. את הנופח הרציני החליט דהן להעניק לקלי באמצעות עלילה המזכירה סרטי פעולה משנות ה-60'. הבעיה היא שכל מה שבשנות ה-60' היה סוער ומרתק, כעת נראה תמים ומוגזם. באופן זה מתקבלת נסיכה החיה דרמה שנראית מומצאת ומנופחת והופכת את האימרה 'מהומה רבה על לא לדבר' לסיפור חייה. הוא המציא עבורה תלאות וסיפק בידה פתרונות שנראו כגזורים מספרי בישול. בין לבין עוצרת העלילה בשולי הדרך על מנת לבקש מעלמת החן לחייך למצלמה וכך גרייס ממונקו של דהן היא נסיכה הנראית כלואה במיכל פלסטיק מלא פתיתי שלג וסאונדטרק אינפנטילי.

"גרייס ממונקו". ניקול קידמן.

"גרייס ממונקו". ניקול קידמן.

מבחינת הצילום, דהן, שלו דווקא יש ניסיון בעבודה עם מצלמה, מספק זוויות צילום חסרות יציבות ומתעקש על קלוזאפים האמורים לספק אינטימיות ואמינות אך בפועל הם תזזיתיים ומציקים. בין השוטים הלא ברורים בולט שוט חוזר של אקליפטוסים על רקע שקיעה, שוט שכנראה אמור לסמל את מונאקו (האם גם שם ייבשו כך ביצות?), אך בעיקר נראה כמו זכרונות מהנוער העובד והלומד בקרית חיים.

העובדה כי עלילת הסרט והדיאלוגים שבו מגוחכים, היא רק עוד מסמר בארון עבור הסרט הזה. מעבר למה שכבר נכתב, אפשר להוסיף את הניים דרופינג המופגן של דמויות מפורסמות משנות ה-60' המופיע לאורך הסרט והוא וודאי מבקש לקרוץ שוב אל אותן נשים שפעם המפרי בוגארט היה פוסטר תלוי על חדרן. אפשר רק לדמיין את אנחת העונג המדושנת אליה כיוון התסריטאי כאשר הוא העניק לקלי סצינת שיחת טלפון בה היא קוראת להיצ'קוק (המשוחק כל כך גרוע) "היצ'" בחיבה שלא מעניינת איש. בנוסף, לפי הסרט הזה, הנסיך רנייה (טים רות', "ספרות זולה"- איך נפלו גיבורים), שבמציאות הוביל שינויים משמעותיים במדינתו והגדיל את הכנסותיה, היה האיש המתבטל ביותר בעולם שהעביר את זמנו עם יד בכיס וסיגריה בפה. לעומתו, היחצ"ן ההוליוודי של קלי הופך חיש קל לדמות מפתח בשולחן הדיוניים האסטרטגיים ולוחש על אוזנם של רוזנים ושרים. כנראה שלאחר שסיים לימודי תקשורת במכללה למנהל, הוא המשיך ללימודי ממשל ופוליטיקה ברייכמן.

מה שמוסיף עוד לפספוס האיום היא ההבנה שסיפור הרקע, על העובדה שצרפת ביקשה להשתלט על הנסיכות הקטנה, על האופן בו המשבר נפתר, היחסים המורכבים עם דה גול (שבסרט נראה כמי שחזר כעת מחוף ישראלי, אדום וצלוי למשעי)- כל אלה מעניינים הרבה יותר מתלאותיה של הנסיכה כפי שהן מוצגות.

"גרייס ממונקו". טים רות'.

"גרייס ממונקו". טים רות'.

התקווה היא רק כי במציאות חייה של גרייס קלי היו עשירים ומלאים יותר והיה בה תוכן ולא רק יופי, זאת אומרת תוכן שאינו מסתכם בהצלת מדינתה על ידי מאפים. קלי של "גרייס ממונקו" אינו מצליח, או מבקש, להציל את דמותה מהקלישאה הנשית השבלונית, כי על אף שהיא זו המצילה את מדינתה מאובדן, היא עושה זאת על ידי… הממ… נשף. כפי שאם אין לחם- תאכלו עוגות, מסתבר שאם אין שלום, תלבשי שמלה יפה ותזמיני את החבר'ה. זה כבר יפתור את המשבר.

דירוג: ★½☆☆☆

גרייס ממונקו (צרפת, ארה"ב, בלגיה, 2013)
בימוי: אוליבייה דהן | תסריט: ארש אמל | משחק: ניקול קידמןפז וגהמיילו ונטימיגליהטים רות' | צילום: אריק גוטייה
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-29.05.2014 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?