"מסלולים" – ביקורת

מאת אופיר איל
8 ביולי 2014 בשעה 10:00
"מסלולים". מיה ווסיקובסקה.

"מסלולים". מיה ווסיקובסקה.

שבוע הקולנוע האוסטרלי – רובין דיווידסון היא צעירה אוסטרלית שהחליטה לצאת למסע בן 2700 קילומטרים במדברות אוסטרליה, כשהיא מלווה רק בארבעה גמלים וכלבתה הנאמנה. מאוחר יותר כתבה דווידסון את "מסלולים", ספר המתאר מסע זה וכעת מגיע העיבוד הקולנועי. על אף כי המסע רגשי מוגבל על ידי בחירת יוצרי הסרט להיאחז במאורעות הקונקרטיים שהתרחשו בו, בכל זאת "מסלולים" הוא דרמה ביוגרפית מרשימה, המצליחה לתפוס את האישיות יוצאת הדופן של הגיבורה ולעורר מחשבה.

את "מסלולים" הפיק אותו הצוות שעמד מאחורי "נאום המלך", המצליח ומי שביים אותו הוא ג'ון קורן ("סטון", "הצעיף הצבעוני"). הניסיון של קורן בסרטי דרמה שמה שצריך או רוצה להיאמר בין הדמויות בו עולה על מה שבפועל נאמר, הופכים אותו במובנים רבים למתאים לתפקיד. אחרי הכל, סרטי מסע של אדם יחיד הם סרטים בהם נאמר מעט והשקט הוא כוכב משנה משמעותי. לצד זאת, היכולת להציג מתח או דממה בין שני אנשים (או יותר) היא שונה מהיכולת להציג את מלוא הריקנות והבדידות הנלווית לאדם במסע עצמאי וכאן קורן מצליח פחות.

שקט הנוצר בין שתי דמויות עדיין מקבל את אופיו ומשמעותו מהמטענים הרגשיים של כל דמות וממאפייני מערכת היחסים לה הוא נלווה. לעומת זאת, מערכת יחסים בין אדם לבדידותו, כפי שזו משתקפת באמצעות הנופים סביבו או התלאות בהן הוא פוגש, זו מערכת יחסים אמורפית הרבה יותר. על מנת להצליח להעביר את מלוא חווית המסע, העלילה צריכה מחד להיות מסוגלת להכיל בתוכה שקט והיעדר מאורעות ומאידך, להצליח להפוך את אלה למעניינים עבור הצופה. "הכל אבוד" עם רוברט רדפורד או "עד קצה העולם" של שון פן הם דוגמאות לשני סרטי מסע שונים מאוד, שכל אחד בדרכו מצליח להעביר את הצופה חוויה משמעותית על אף בדידותו של הגיבור. "מסלולים" לעומתם מצליח מעט פחות בדיוק בגלל הקושי שלו להתמודד עם הריקנות המלווה את הגיבורה שלו בדרכה.

"מסלולים". מיה ווסיקובסקה.

"מסלולים". מיה ווסיקובסקה.

בשנת 1977 החליטה רובין דיווידסון (המגולמת על ידי מאיה ווסיקובסקה המצויינת, "ארץ יבשה", "אליס בארץ הפלאות"), לחצות לבדה את מדברות מערב אוסטרליה, כשהיא מלווה רק בכלבתה הנאמנה וגמלים שיסייעו לה בנסיעת חפציה. את הסיבה למסע מעגנת רובין ברצון להוכיח כי אין דבר שאדם אינו יכול להשיג אך פיסות זיכרון מההיסטוריה המשפחתית הכואבת שלה מגלים כי יש דבר עמוק יותר המניע את החלטותיה.

במקור, לא תכננה דיווידסון להרשות לאיש להתלוות אליה אך למען השגת מימון היא נאלצה להגיע להסכם עם מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק המחייב אותה לכתוב על המסע בתומו. חלק נוסף ומשמעותי בהסכם היה כי הצלם ריק סמולן (מגולם על ידי אדם דרייבר הנהדר, "בנות", "בתוך לואין דיויס"), יוכל לצלמה בתחנות שונות בדרך. במציאות, סמולן ודיוויסון אכן עשו דרך משותפת מעניינת אך בין השניים לא רק שלא באמת התקיים רומן אלא את דיווידסון ליוו במסע חברים משמעותיים ממנו. העבודה כי כרזת הסרט מציגה את סמולן ודיווידסון באופן רומנטי רק מסמנת את אחת הפשרות שעשו יוצרי הסרט, שוב, כנראה מתוך היכולת המוגבלת שלהם למצוא דרך להציג בהצלחה את השקט והבדידות שהם מוקד העניין האמיתי.

כשדיווידסון הייתה בת 11 אמה התאבדה והיא נשלחה לחיות לבד אצל אחות אביה. אובדן כפול זה השפיע על דיווידסון עמוקות והיווה גורם מעצב בחייה. נחישותה ועצמאותה הפכו לקווי האופי הדומיננטיים שלה אך נראה כי העובדה כי נקרעה מאמה ומשפחתה יצרו בה גם תחושת ניתוק שהובילה למסע יוצא הדופן. מבחינה זו, בחירתה להיעזר במסעה בגמלי פרא אינה מפתיעה מאחר ומלבד הפן הפרקטי, גמל הפרא הוא חיה שיבשת אוסטרליה זרה עבורו והוא הגיע אליה לאחר שנותק מסביבתו הטבעית והוכרח להסתגל. את העובדה כי עם הזמן הפך גמל הפרא לאחת החיות הנפוצות והחזקות ביבשת אפשר לראות כמשאלת לב של רובין להוכיח כי כמוהו, גם היא מסוגלת והצליחה לגבור על הניתוק וחוסר האונים שחוותה כילדה.

"מסלולים". מיה ווסיקובסקה, אדם דרייבר.

"מסלולים". מיה ווסיקובסקה, אדם דרייבר.

עם זאת, על הגורמים הנפשיים של רובין אפשר רק לשער מאחר ובעוד הסרט זורק רמזים לאלה, הם מעורפלים למדי. כמו כן, על אף שוודאי היו בדרכה אתגרים פיסיים ונפשיים רבים ועמוקים יותר ממה שהסרט מראה, העלילה מתרכזת בעיקר במאורעות הקונקרטיים הנקרים בדרכה ובעיקר בתחנות בהן היא עוצרת ופוגשת אנשים. באופן זה מובא סיפור המסע כשהוא מצליח להתמקד יותר בפיוס הרגשי המיוחל ופחות בשדים שדחפו אליו. העשייה הקולנועית נתלית בחלקים המוחשיים של המסע בן תשעת החודשים ומתקשה להבין כיצד ליצור מרחב לתחושת הריקנות המנקרת בגיבורה ולהניח לו להיות.

הדבר מביא לכך שבדומה לעובדה כי המסע נחווה ברובו דרך תחנות, גם הצופה פחות מוזמן לחווית דרך פתוחה ויותר הופך לבלש האוסף חלקיקי רמזים אודות הגורמים המניעים את הגיבורה. אפשר לראות זאת בצורה הטובה ביותר (והנה אזהרת ספויילר) בסצנה בה היא מאבדת את כלבתה הנאמנה. הוידוי הממהר להגיע אודות תחושת הבדידות הרודפת אותה נחווה יותר כפיצוח מיוחל מאשר רק ביטוי מילולי למה שהצופה חווה גם כך באמצעות המסע לו היה שותף.

"מסלולים". אדם דרייבר.

"מסלולים". אדם דרייבר.

ובכל זאת, הסיפור המרתק עליו הוא מבוסס, הנופים המיוחדים והצילומים הטובים המלווים את המסע, הופכים כולם את "מסלולים" לסרט שיש בו יופי ניכר. בעוד גם דרייבר עושה עבודה טובה בגילום דמות מאזנת, שכולה התנהלות מגושמת ועליזה מדי לעקרונות המקודשים של דיווידסון, מאיה ווסיקובסקה, המצליחה לסחוב על כתפיה סרט שלם, היא ללא ספק אחד מיותרונותיו המשובחים. את הפן השומם עמו מתקשה הסרט להתמודד, היא מצליחה בכל זאת להחזיק וליצור דמות מלאת אמביציה ועקרונות אך גם מעונה ונרדפת מבפנים. כאשר עיון בביוגרפיה של דווידסון מגלה כי בזמן מסוים בחייה היא הייתה במערכת יחסים עם סלמן ראשדי, פרט זה נראה אפשרי ואמין לחלוטין לאור האופן בו ווסיקובסקה מגלמת את דווידסון. דיווידסון של ווסיקובסקה היא מוסרית, מסקרנת ומרגשת והיכולת שלה  להיות לוחמנית ושברירית כאחד מעניקה לעלילה את היכולת החשובה לשהות ברגע ולא רק למהר לתחנה הבאה.

דירוג: ★★★★☆

מסלולים (אוסטרליה, 2013)
בימוי: ג'ון קורן | תסריט: מריון נלסון, רובין דיוידסון | משחק: מאיה ווסיקובסקה, אדם דרייבר, אמה בות',מלאני זאנתי, ג'סיקה טוביי, ריינר בוק | מוסיקה מקורית: גארת' סטיבנסון
הפצה: החל מה-01.01.1970 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?