"טריינספוטינג 2" – ביקורת #2

מאת רותם יפעת
24 בפברואר 2017 בשעה 9:00
"טריינספוטינג 2". יואן ברמנר, יואן מק'גרגור, ג'וני לי מילר.

"טריינספוטינג 2". יואן ברמנר, יואן מק'גרגור, ג'וני לי מילר.

מבין כל הדברים הרעים שהרשתות החברתיות הביאו איתן: נאצות יצירתיות, פייק ניוז, FOMO, הצל ועוד, דווקא הנוסטלגיוּת היא זו שהכי מרגיזה אותי, זאת למרות שאין בה את השליליות שמתלווה לחלק מהאחרים. היא מעצבנת דווקא מפני שהיא 'פרווה' וחסרת תועלת. היא ערך ריק שרק מרפרר למשהו שהיה פעם, שכנראה לא היה באמת כל כך טוב, אבל טוב לנו לחשוב עליו ככזה כדי למצוא נחמה במציאות העכשווית (צר לי, זוקס לא היה כזה דבר טעים).

הרוח הנוסטלגית הזו היא גם מה שעומד מאחורי "טריינספוטינג 2", הגרסה הקולנועית של הפוסטים "זוכרים איך היה בניינטיז?". כמושא אמנותי, נוסטלגיה יכולה להוות בסיס טוב לאמירה כלשהי על המצב הנוכחי או על הנוסטלגיה עצמה, אבל הסרט מפספס זאת בענק. הדבר בולט לאור העובדה שאחת הדמויות (הדמות היחידה שלא הייתה בסרט הקודם) מציינת את ההיתלות בעבר של שאר הדמויות, אבל הדבר נזרק לחלל הריק והם ממשיכים לחפור בעבר.

אם זה רק היה פספוס באמירה, זו הייתה חצי נחמה, הבעיה היא שהסרט גם נוסטלגי בבימוי שלו. דני בויל חזר לסרט שהביא אותו להכרה והצלחה לפני עשרים שנה, רק שבמקום להיות מושפע ממנו הוא מושפע יותר מ"נער החידות ממומביי": אסופת טכניקות קולנועיות שחוקות שמשמשות כקישוט ולא כחלק מהעלילה. הבימוי של בויל מנסה לשחזר את המהות הקולנועית של המקור – שהיה אחד הסרטים המבריקים והמחדשים ביותר בשלושים שנה האחרונות, ושעדיין עובד גם עשרים שנה אחרי שיצא. בויל עושה שימוש אמצעות חיתוכים "מגניבים" או קליפ מוזיקלי שמשלב בין מספר קווי עלילה כדי להראות איזושהי אחדות בין הדמויות. אבל מה שהיה אינהרנטי לסרט הקודם והעביר את רוח הסרט ובאותו זמן היה מרגש, הפעם מרגיש מאולץ ומעיק. הדבר רק מחזק את התחושה שלי שההצלחה של "סטיב ג'ובס" היא יותר הודות לתסריט של אהרון סורקין ופחות הבימוי של בויל.

עלילת הסרט מתרחשת כעשרים שנים אחרי הסרט המקורי: מרק רנטון (יואן מקגרגור) שברח לחבריו עם הכסף מעסקת הסמים חוזר לראשונה לאדינבורו בעקבות מות אימו. בעודו שם הוא מנסה להתפייס עם סיק בוי (ג'וני לי מילר) שבין הסנפת שורות קוקאין הוא מנהל פאב מקומי כושל ומנסה לסחוט גברים שמזמיני שירותי מין מורוניקה שיש לו מערכת יחסים לא ברורה איתה. על מנת לשקם את היחסים בניהם, רנטון מנסה לעזור לסיק בוי להשיג כסף לפתיחת בית בושת בו ורוניקה תעבוד כמדאם. הם נעזרים בספאד שעדיין מכור להרואין וממשיך בניסיונות הגמילה האינסופיים.

הדברים מסתבכים כשבאגבי (רוברט קרלייל) בורח מהכלא ומנסה להכניס את בנו לעסקי הפריצות למרות שהוא רוצה בכלל לנהל מלונות. כשהוא מגלה שרנטון בעיר הוא יוצא לנקום. בסופו של דבר זהו סרט על חבורה של לא יוצלחים שמנסים פעם נוספת להביא אותה במכה שתסדר אותם. אבל זהו סרט שיכול להתקיים בלי הסרט המקורי. מה שאמור לחבר אותנו לסרט המקורי באמת הוא המשקעים שנוצרו במערכות היחסים שלהם, אבל כאן חיידק הנוסטלגיה משתלט ולא מאפשר דיון מהותי בעניין. הכול נשאר על פני השטח, כולל קטעים מהסרטים הישנים (לפעמים תוך הקבלה לרגעים מהסרט הנוכחי) וגם קטעים שלהם עם פילטר כמו פילם שאמור לתאר בתור ילדים. הראשון עובד על בלוטות הנוסטלגיה והשני לא ברור לי למה הוא משמש.

"טריינספוטינג 2". רוברט קרלייל, ג'וני לי מילר, יואן מק'גרגור, יואן ברמנר.

"טריינספוטינג 2". רוברט קרלייל, ג'וני לי מילר, יואן מק'גרגור, יואן ברמנר.

חבר שלא ראה את המקורי, שאל אותי על מה הוא, וסיכמתי לו בפשטות: חבורת מכורים באדינבורו מעבירים את הזמן בצריכת סמים וגמילה ומנסים להביא אותה במכה אחת שתחלץ אותם מהמצב שלהם. זה לא היה העניין בסרט, העיקר היה במסר החברתי שלו והשאלות הקיומיות שהוא מעלה. הבעיה עם סרט ההמשך היא שהוא עסוק יותר מדי בעלילה המעט מפותלת (וגם תסריטאית מדי – במקרה באגבי בורח מהכלא בדיוק כשרנטון מבקר בעיר לראשונה מזה עשרים שנה. במקרה.) ופחות במערכות היחסים בין הדמויות והמצב שלהם בחיים: יש כאן ארבעה גברים בני 40+, שלא השתנו יותר מדי בעשרים שנה האחרונות. בתחילת הסרט עוד חשבתי שמעניין אותי לראות מה עבר עליהם בין שני הסרטים, אבל במהלכו הבנתי שכנראה כלום. הם תקועים עם ההתמכרויות שלהם והרצון שלהם להצליח בלי לעבוד קשה מדי. רנטון עוד ניסה להיאחז באשליה של לבחור בחיים וכל הנלווה עליו אבל הבין שזה לא מחזיק. גם כאן, הוא די אומר את זה בריש גלי, אבל זה נשאר על פני השטח ולא מפותח.

אחרי שביים את הסרט הראשון שלו אשתקד ואחרי קריירה הוליוודית בת כמעט 20 שנה, מקגרגור נראה מאד לא נלהב לחזור לתפקיד הפריצה שלו. אני די בטוח שאם היו מציעים לו להופיע בסרט האן סולו החדש הוא היה מעדיף את זה. לי מילר מצליח להעביר את המורכבות של סיק בוי באופן מוצלח וכך גם קרלייל. הדמות שהוא יוצר היא אמינה ביותר, בעיקר האימה שהיא משרה. בכלל, אני חושב שיש יחס הפוך בין ההצלחה של השחקן לאחר המקור לבין איכות המשחק שלו. וזה מובן, מה יש ליואן מקרגור להוכיח לעולם? גם ג'וני לי מילר לא צריך לדאוג לפרנסה יותר מדי. לכן לא מפתיע שתצוגת משחק הכי מוצלחת היא של אנג'לה ניידלקובה שמגלמת את ורוניקה. מבחינתה זו ההזדמנות לפרוץ ולפתח קריירה קולנועית וזה הזמן לבלוט.

"טריינספוטניג 2" הוא תוצר של שני הלכי רוח דומיננטיים בעידן הנוכחי: סרטי המשך והאחיזות בנוסטלגיה. וכשסרט ההמשך מגיע 20 שנה אחרי המקור, הוא משלב בין השניים מעצם קיומו. קשה לי להאמין שמישהו ציפה שהוא יצליח לגבור על המקור, אבל חבל שהוא גם לא הצליח להשתחרר ממנו. מקווה למעורבים בו שביצירות הבאות שלהם הם כבר יצליחו להתנתק מהעבר, כי אני לא חושב שבא לי לראות את "חברים לרצח 2".

דירוג: ★★½☆☆

טריינספוטינג 2 (אנגליה, 2017)
בימוי: דני בויל | תסריט: ארווין וולש, ג'ון הודג' | משחק: יואן מק'גרגור, רוברט קרלייל, ג'וני לי מילר, יואן ברמנר, סיימון ווייר
הפצה: החל מה-23.02.2017 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: