"לוגאן: וולברין". יו ג'קמן, דפני קין.
היסטוריה אלטרנטיבית היא דבר מעניין, כפי ש"אקס מן: העתיד שהיה" הראה. כך למשל, שערו מה היה קורה אם ההפקה של "משימה בלתי אפשרית 2" לא הייתה מתעכבת ודאגריי סקוט היה יכול לגלם את וולברין ב"אקס מן" המקורי. כמה מההצלחה של הדמות (והסרטים) ניתן לזקוף לכתיבה וכמה ליו ג'קמן? כמובן שלעולם לא נדע, אלא אם סקוט ירצה לגלם את וולברין עתה שג'קמן תלה את טפריו עם סיום הצילום של "לוגאן: וולברין" לאחר שבעה סרטים (ושתי הופעות אורח). הבעיה שעם סיומת שהיא כמעט מושלמת באנושיות שלה מחד והאכזריות שלה מנגד, כזו שלא מוותרת על דבר, לא הייתי מנסה לעשות המשך כלשהו או לחזור לדמות הזו לעולם. שישאל את בן אפלק.
מפה לשם, כבר כמעט עשרים שנה עברו מאז ש"אקס-מן" יצא ולא נראה שז'אנר סרטי גיבורי העל הולך לשום מקום (אם כי מל גיבסון כבמאי של "יחידת המתאבדים 2" יכול לעשות צעד גדול בכיוון). במשך הזמן הזה, ניתן לזהות שלושה סרטים שעיצבו את הז'אנר כפי שהוא היום: "אקס מן" המקורי הפך את הז'אנר ללגיטימי (ז"א כלכלי); "האביר האפל" (יחד עם "באטמן מתחיל") הראה שזה גם יכול להיות רציני, אפל ומעורר מחשבה; ו"דדפול" הוכיח שלא צריך לפנות לילדים כדי להצליח ואלימות והומור גס הם גם אופציה.
"לוגאן" משלב בין השלושה כשבעקבות "דדפול" הסרט לא חשש ללכת על הדירוג R שמגביל את הקהל האפשרי (ובכך גם את פוטנציאל מכירת המרצ'נדייז). אבל בעוד שאצל "דדפול" האלימות הייתה הומוריסטית (עד כמה שהדבר אפשרי) והיא התכתבה עם אופי הדמות והשתלבה היטב עם הרפלקסיביות שלה, אצל "לוגאן" האלימות הינה גרפית וריאליסטית ובכך יוצרת סינרגיה עם אופי הסרט: זהו סרט אכזר, מלא ייאוש עם מעט תקווה, ובוודאי לא תקווה מוחלטת.
כמובן שלוגאן מעולם לא היה דמות אופטימית או חיובית. הוא האנטי גיבור הטוטאלי, ציניקן, שמשחק אותה קול ואדיש. אבל מתחת למתכת הבלתי שבירה הוא רגיש ואכפתי – השאלה תמיד הייתה איך ומתי זה יבוא לידי ביטוי.
זוהי תוצאה של הקונפליקט שנוצר מקיומם של כוחות מיוחדים. זה מה שמבדיל בין הסרטים הפשטניים בז'אנר שמתמקדים ב-אנשים בטייטס שנלחמים זה בזה לסיפור על אנשים עם יכולות על אנושיות אבל בעיות אנושיות. עבור וולברין (ובדומה לו ה"האלק") הכוחות הללו הם מקור לסבל וקללה דבר שהופך אותו לגיבור טראגי. אם בשני הסרטים הקודמים הדבר היה ברקע או בעצימות נמוכה, המעבר לדירוג R גם מאפשר את העמקה בנבכי הדמות – האלימות הבלתי פוסקת מייצרת את תמונת העולם הפסימית. לכן אם מתעלמים מהסרט הראשון, ומסתכלים על השני והשלישי בלבד מקבלים כאן את "הקלאסיקה" של סרטי המשך: הראשון בונה עולם השני מציג את האפלה שבו. לכן טוב שהבמאי ג'יימס מנגולד חזר לביים כדי להעמיק את מה שהחל בסרט הקודם. ברגע שמסתכלים על שני הסרטים כמקשה אחת (בדומה ל"באטמן מתחיל" ו"האביר האפל") הסרט הקודם נטען במשמעות חדשה.
ולמרות הנאמר לעיל, הסרט מנותק לחלוטין מסרטי וולברין מבחינה עלילתית, וכן מחלק מסרטי אקס מן הקודמים. הוא ממשיך בקו העלילה של "העתיד שהיה" כשכל מה שקרה ב"וולברין" לא התרחש, גם כדי שהוא יוכל לחזור ולהשתמש בטפרים מצופים אדמנטיום ולא המקוריות שלו וגם כדי שהפרופסור יהיה בחיים. בכל מקרה ההתייחסות לעבר היא מינורית – ומי שלא מכיר את הסרטים יצליח ככל הנראה להבין את המתרחש ולהנות מכל הרבדים שלו. הסרט מתרחש בעתיד הלא רחוק, כשמוטאנטים הם בגדר זן נכחד: בודדים נשארו בחיים וחדשים לא נולדו כבר כמה שנים.
"לוגאן: וולברין". יו ג'קמן, פטריק סטוארט.
לוגאן כבר בערך בן 200, סובל ממחלה לא ברורה (זיהום או סרטן של האדמנטיום) שכתוצאה ממנה הוא כבר לא מתרפא בקצב מהיר ולכן גם מזדקן, דבר המקרב אותו לשאיפה שלו למות (או שמא המחלה היא זאת שמייצרת אותה). הדבר היחיד שמונע ממנו לממש את התוכנית (בעזרת כדור אדמנטיום אותו הוא שומר כל הזמן), זה הדאגה לפרופסור איקס (פטריק סטיוארט) שסובל מדמנציה, מחלה שבגללה הוא מאבד שליטה על היכולות המוחיות שלו. עבור אדם רגיל זה נגמר בשוטטות לחומוס גבעתיים, עבור טלפת חזק כמוהו זה הוביל למותם של כמה מחברי האקס מן. בערבים לוגאן נוהג בלימוזינה תחת שמו המקורי ג'יימס הולט, ובמהלך היום הוא חוצה את הגבול למקסיקו שם הוא מטפל בפרופסור יחד עם קאליבן (סטיבן מרצ'נט) כדי למנוע ממנו התקפים נוספים. המטרה הסופית שלו זה לאסוף מספיק כסף ולקנות יאכטה עבורו ועבור הפרופסור ולהפליג אל האופק.
כשאישה מזהה אותו כוולברין ומציעה לו סכום כסף שיספיק לו לרכוש את היאכטה כדי להסיע אותה ואת הבת שלה לורה לגבול הקנדי, הוא מסכים להצעה. מסתבר שזוהי אינה משימת נהיגה פשוטה שכן הילדה היא למעשה תוצאה של הנדסה גנטית ובעלת כוחות הדומים לאלו שלו. היא צריכה להגיע לקנדה שם תזכה להגנה מפני האנשים שיצרו אותה: דונלד פירס (בויד הולברוק) ראש מערך האבטחה של חברת טרנסיגן וזאנדר רייס (ריצ'ארד אי. גראנט) האיש שיצר אותה.
"לוגאן: וולברין". דפני קין.
יש כאן סגירת מעגל עם סרט "אקס מן" הראשון כשגם הפעם הוא נחלץ לעזרתה של נערה עם כוחות מיוחדים שלא יודעת איך לרסן אותם (לא שהוא הדמות הכי מתאימה ללמד את זה), אבל השינוי שהוא עבר עם השנים, או התקופה הפוליטית-חברתית בה הסרט מתקיים, הופך אותו להרבה יותר פרקטי והאידאלים ממנו והלאה. אבל זה בדיוק מה שהופך אותו לדמות הגיבור הכי מורכבת והכי מעניינת שנראתה בסרטי גיבורי על. אבל כמו עם כוחות על, גם זה בא עם מחיר, וכל הדמויות הסובבות אותו ובייחוד הנבלים הם שטחיים למדי. התוצאה היא שהמאבק הפנימי, שהוא מרכז הסרט, הוא אחד המעניינים ביותר שנראו בקולנוע, בלי קשר לז'אנר בו הוא פועל. אבל המאבקים מבחוץ מרגישים קולנועיים מדי: הכל מתוסרט ומדויק, דבר היוצר דיסונאנס מהאופי הראליסטי של לוגאן עצמו.
ג'קמן מצליח להביא כיוון חדש לדמות עימה הוא מזוהה. אין כאן תחושת עייפות או חזרתיות כפי שהורגש אצל רוברט דאוני ג'וניור ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". הוא הולך עם הדמות עד הסוף ושלם לחלוטין עם הכיוון שהסרט הולך. סטיוארט עושה עבודה נפלאה בתור הפרופסור הסנילי, שכן בתוך הערפול שלו עדיין מופיע אותו ניצוץ תקווה שראינו אצלו לאורך כל הסרטים – גם אצל מאקבוי. דפנה קין שמגלמת את לורה/x-23 יש הופעה שקטה וטובה, אבל נראה לי שהעולם מוכן לקבל רק ילדה אחת עם כוחות מפלצתיים בדור – ומילי בובי בראון מ"דברים משונים" הייתה יותר מוצלחת עד כה. כאמור על הרעים אין מה להוסיף, הם לקוחים ישירות ממדריכי כתיבה: המוח והשריר. פירס מנסה לתבל את הרשעות שלו עם מעט חן – וזה עובד יפה – אבל הוא פשוט לא מעניין. ומנגד רייס מנסה להראות אבהי ושקול, והיה יכול להיות דמות מעניינת לאור התוכנית שיש לו, אבל הוא מופיע מעט מדי כדי להפוך לגורם משמעותי מעבר לנקודות מפנה בעלילה.
"לוגאן: וולברין". יו ג'קמן.
הנבלים הם סימפטום לנקודת החולשה היחידה של הסרט – העדר מעודנות. הכוונה אינה באלימות שאינה נחסכת מאתנו, אלא באופן בו המסרים והרעיונות המרכזיים של הסרט מועברים באופן ישיר למדי דרך המילים של הדמויות או דרך דימויים (זה של המערבון "שיין"). האם היוצרים לא סומכים לא הצופים להבין את העלילה בלי הסבר מילולי מאחת הדמויות? כנראה שארית היסטורית של הז'אנר שפונה בדרך כלל לצופים צעירים יותר.
עד כמה שזה מפתה לראות בסרט כסממן לעידן טראמפ, אני סקפטי שזה אכן היה כוונת היוצרים: במודע או שלא. הסיבה לכך היא שהעבודה על הסרט החלה הרבה לפני שהוא נבחר או היה מועמד. ולמרות שנהוג לומר שסרטים מבטאים הלך רוח חברתי עוד לפני שהוא מקבל ביטוי בפוליטיקה, לאור העיוורון האדיר שהיה במדיה לעלייתו של טראמפ בזמן אמת, אני מפקפק ביכולות הניבוי של יוצריו (ולא מאמין שעשו שינוי מהותי בתסריט לאחר הבחירות). התשובה הפשוטה יותר לכך היא שאכזריות וייאוש הם חלק מהטבע שלנו בלי קשר מי יושב בבית הלבן.
"לוגאן: וולברין". יו ג'קמן.
הסרט צפוי להכניס סיבב השבעים מיליון דולר בסופ"ש הראשון שלו בארה"ב דבר שמעיד שהקהל אינו נרתע מהדירוג שלו. זה סימן טוב לסרטי הקומיקס שיוכלו לצאת מהמגבלה החמימה של סרטים המתאימים לצעירים. אם שואלים אותי, די.סי ו-וורנר צריכים ללכת על הכיוון הזה ופחות על הכיוון של מל גיבסון. סיכון מסוג שונה, אבל כזה שנראה שיש יותר שכר בצידו.
דירוג: 
לוגאן: וולברין (ארה"ב, 2017)
בימוי: ג'יימס מנגולד | תסריט: מייקל גרין, דיויד ג'יימס קלי | משחק: יו ג'קמן, פטריק סטוארט, דפני קין, בויד הולברוק, סטיבן מרצ'נט | מוסיקה מקורית: מרקו בלטרמי
הפצה: פורום פילם, החל מה-02.03.2017 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: