למרות משחק טוב ומשכנע של שני השחקנים הראשיים, "המפסטד שלי" לא מצליח להיות סוחף מספיק, מעניין מספיק או מצחיק מספיק. מדובר בקומדיה רומנטית שמבוססת על הסיפור האמיתי והמאוד-מעניין של הארי האלווס ב-2007, הומלס אירי, שקיבל שטח בשווי כמה מיליוני פאונד. קשה להבין איך הבמאי ג'ואל הופקינס הצליח עם הקאסט הזה והסיפור הזה להביא לנו סרט כל כך משעמם.
בהשוואה לסרטו "הזדמנות אחרונה לאהבה" מ-2009, ב"המפסטד" מגיש לנו הופקינס סרט מאוד איטי ולא זורם. הגורם העיקרי לכך הוא תסריט בלתי שנון, קיטשי ולא מתוחכם. בסרטים מהסוג הזה, התסריט הוא הכל, מכיוון שהדיאלוגים בין הדמויות הם עיקר הסרט. אין כאן סצנות אקשן או סצנות רגשיות מאוד, הכל עובר בתסריט ובלי תסריט טוב, קומדיות רומנטיות בוגרות כמו "המפסטד" לא זזות.
בבית דירות בהמפסטד בבריטניה גרה אמילי (דיאן קיטון) שאיבדה את בעלה לפני שנה ולא מצליחה לעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית ומבחינה רגשית. היא מעבירה את הזמן שלה בשקט בעבודה בחנות צדקה יד שניה, פגישות עם החברות בבניין וביקורים של הבן שלה עד שיום אחד, דרך חלון בבניין שלה, היא צופה בבחור, מבוגר, שגר באמצע יער המפסטד, בבית שניראה כמו אוסף של קרטונים ועץ מחוברים בחוט.
מדובר בדונלד (ברנדן גליסון), בחור שחיי את החיים שלו בצורה שונה משאר העולם. הוא מכין לעצמו אוכל שהוא מגדל או צד, מייצר לעצמו חשמל והרכיב את הבית שלו מרהיטים שאנשים אחרים פשוט זרקו. אמילי מוצאת את עצמה איכשהו נמשכת לדונלד, משהו אצלה מתעורר כאשר היא מגלה את הבן-אדם הזה שלא אכפת לו מה יגידו או מה יחשבו. הבעיות מתחילות כאשר אמילי מגלה מודעת פינוי בבית הצנוע של דונלד והיא לוקחת כפרויקט להציל את המצב.
דיאן קיטון משחקת את דיאן קיטון בסרט, לטוב ולרע. לטוב, כי אי-אפשר ליפול עם דיאן קיטון, לרע, כי ראינו את זה כל כך הרבה פעמים שכבר בא לי משהו אחר. ברנדן גליסון הוא אחד הדברים הטובים בסרט. יש לשחקן הזה טווח אדיר בתוך הרפרטואר משחק שלו. בדמות של דונלד, יש לו גם יותר חומר לעבוד איתו והוא מנצל את זה מצוין. הכימיה ביניהם עובדת מספיק כדי שלא נירדם בצפיה אבל היא לא מספיקה כדי להציל את הסרט.
נקודה חיובית בסרט היא הפסקול, אני אישית, יש לי חולשה למוסיקה אופטימית וחיובית וכאן יש את זה בשפה. כמו כן, המפסטד נראית נפלא בסרט, הרחובות הצרים, הביניינים הנמוכים והצבעוניות בשילוב עם הפס קול הזה, מעבירים הרגשה מאוד חיובית וסימפטית.
עוד בעיה משמעותית היא המניעים של הדמויות. יש ב"המפסטד" התנהגויות לא מציאותיות בכלל, בעיקר, מצד אמילי, וכשאני אומר התנהגויות לא מציאותיות, אני מתכוון למהלכים שנוגדים בפירוש את כל הפואנטה של הסרט.
דירוג:
המפסטד שלי (אנגליה, 2017)
בימוי: ג'ואל הופקינס | תסריט: רוברט פסטינגר | משחק: דיאן קיטון, ברנדן גליסון, ג'יימס נורטון, סיימון קאלו | מוסיקה מקורית: סטיבן וורבק
הפצה: פורום פילם, החל מה-27.07.2017 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:
סרט מקסים