"האשמים" – ביקורת #2

מאת גל סדלינסקי
4 בפברואר 2019 בשעה 14:00
"האשמים". יאקוב סדרגרן.

"האשמים". יאקוב סדרגרן.

"האשמים" הוא סרט מתח משטרתי דני שידביק אתכם לקצה המושב לכל אורכו (רכבת הרים שנמשכת קצת פחות משעה וחצי) בתהיה לגבי הצעד הבא של הדמות הראשית. הרבה מהאינטראקציות בין הדמויות דורשות מהצופה להשתמש בדימיון, כך שכל צופה מצייר לעצמו בראש סיפור מעט שונה מהצופה לצדו, אך מחובר באופן מלא לנראה על המסך (כמו ש"הספר היה טוב יותר" כי הקוראים בונים בראש בדיוק את מה שהם מצפים שיתרחש). הסרט מגלם בתוכו מנעד שלם של רגשות אנושיים שלא הרבה סרטים זוכים להגיע אליו.

כסרט בכורה לבמאי ולתסריטאי גוסטב מולר הוא יוצר בעיה כי הוא מציב לו רף מאוד גבוה לעמוד בו (אם לא לעבור אותו) בסרטיו הבאים. לא רק שהתסריט שהוא ושותפו לכתיבה אמיל ניגארד אלברטסן אינו פחות ממבריק, גם הבימוי מחושב ומדויק עד לרמת השנייה. עם עבודת בימוי בעלת מעט פחות מעוף, הסרט יכול היה להיות מונוטוני ומעייף. הכל נעשה במידה, מרגעי המתח ועד לשחרור הזמני ממנו, מההתמקדות החודרנית בדמות הראשית ועד לתפיסת מרחק רגעית. הרעיון הכללי של הסרט (שאתן לכם לגלות לבד) מבוצע מעולה ולוקח את ההתרחשות עד לקצה.

"האשמים".

"האשמים".

אסגר הולם (יאקוב סדרגרן) הוא מוקדן במרכז שיחות חירום בלי הרבה סבלנות לתפקיד שלו – השיחות משעממות אותו והוא קצר רוח ואנטיפת כלפי עמיתיו לעבודה. התמונה מעט מתבהרת כשמתברר שהוא הוצב שם לאחר שהורחק מתפקידו כשוטר שטח. הערב הסטנדרטי והמדכא שלו במוקד מקבל צבע מלחיץ, אך גם מלהיב, כשהוא עונה לשיחתה של איבן (ג'סיקה דינאג'), אם שנחטפה ומבקשת את עזרתו של אסגר. אסגר, שכמה לקצת עניין בתפקיד, נכנס מידית לפעולה ועושה כל שביכולתו כדי לעזור לה. תחושת המצוקה שלו ניכרת כשהוא מגלה את המגבלות שבתפקידו החדש ושהוא בעצם כבר לא יכול להגיע אל זירת הפשע ולפתור את הבעיה בכוחות עצמו.

כמו בחיים, גם בסרט דמותו של אסגר צריכה להתמודד עם הבעיה הדחופה שעומדת בפניה כשברקע פורטות הבעיות האחרות בחייו על נימי נפשו – הקשיים שנקלע אליהם בקריירה המשטרתית שלו והמציאות העגומה של חייו הפרטיים. באופן כללי הסרט מרגיש מאוד מקורקע במציאות, דבר שיהיה קשה לומר על הסרט "הקריאה" (2013) בכיכובה של האלי ברי, אשר גם בו מוקדנית במרכז שיחות חירום מקבלת שיחה מצעירה שנחטפה.

"האשמים". יאקוב סדרגרן.

"האשמים". יאקוב סדרגרן.

סדרגרן פשוט עילוי בתפקיד שלו. המצלמה לא עוזבת אותו לרגע ובחלקים גדולים של הסרט היא קרובה לפנים שלו עד שאפשר לספור את נקבוביות האף שלו. מרווח הטעויות/הזיוף שלו מצומצם ביותר עד לא קיים, כיוון שמתמקדים בכל מיקרו הבעה שלו. דמותו של אסגר עגולה ומורכבת מאוד (כאמור, תסריט מעולה) וסדרגרן מגלם אותה באופן מושלם. מלבד הבעת קשת רחבה של רגשות לאורך הסרט, הוא מעורר בצופה קשת רחבה של תחושות כלפיו, מסלידה וכעס עד אמפתיה ותמיכה. סדרגרן לא לבד במערכה, הדמויות שמשוחחות עם אסגר בטלפון מצליחות להעביר במעט האמצעים העומדים לרשותן אנושיות ופגיעות, בייחוד דינאג', שעושה תפקידה נהדר.

משקל כבד ניצב על כתפי מחלקת השמע בסרט, עד כדי כך שאני לא בטוח שלקויי שמיעה יוכלו להנות ממנו (גם אם ישכילו סוף סוף בישראל להוסיף לתרגום העברי תיאור של צלילים עבור ציבור זה). הצלצול הטורדני של השיחות הנכנסות במוקד, היסוסי הטלפון מורטי העצבים בהמתנה למענה, ורחשי הרקע של שיחות הטלפון שמוסיפים להבנת הסיטואציה בו מבקשי העזרה מצויים, כל אלו חשובים ביותר לבניית המתח ולחוויה הכוללת של הסרט. התפאורה פשוטה, אך משרתת מטרתה. כל חפץ בעמדת המוקדן מקבל דגש לצורך המחשת הלחץ בו אסגר נתון.

"האשמים". יאקוב סדרגרן.

"האשמים". יאקוב סדרגרן.

עם כל כך הרבה אירועים שקורים בו, קשה להאמין שמשכו לא ארוך יותר, אך אולי כך הוא שומר שכל שנייה תהיה הכרחית ובעצם, למה צריך יותר? רק אנשים שקשה להם לצפות בסרטי מתח לא יתחברו לסרט, לא ברור לי איך השאר ממשיכים לקרוא את הביקורת במקום לעשות תכניות לצפות בו כמה שיותר מהר. ובונוס לאוהבי שפות: לא יוצא לי לעיתים קרובות לצפות בסרט דובר דנית, זה היה גילוי מעניין ללמוד איך אומרים המילה "משטרה" בדנית, שעדיין ממשיכה להדהד לי בראש.

דירוג: ★★★★☆

האשמים (דנמרק, 2018)
בימוי: גוסטב מולר | תסריט: גוסטב מולר, אמיל ניגארד אלברטסן | משחק: יאקוב סדרגרן, ג'סיקה דינאג', יוהאן אולסן, עומר שרגאווי, קתינקה אברס-יאנסן | צילום: יספר ספניג
הפצה: סרטי נחשון, החל מה-31.01.2019 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?