"ארץ נוודים". פרנסיס מק'דורמנד.
אני תמיד שמח לצפות בסרטים, ואשתדל לדבוק בסקירה שבועית על הסרטים שזו הצפייה הראשונה שלי בהם, אכתוב לפחות על חלק מהם.
בשבוע האחרון ראיתי עשרה סרטים, יותר מהרגיל. המשותף לארבעה שאני סוקר כאן הוא שהם יותר מדי לוקחים את הזמן שלהם, יש בהם התחלה ואמצע אך הסוף לא כל כך משנה (יהיה עוד מאותו דבר, ואז מתים), ומרגישים הרבה יותר מאורכם.
"ארץ נוודים" (Nomadland) – שורשיו של הסרט בספר עיון גלויים מדי ועומדים בעוכריו. התחושה התיעודית של הסרט אינה מעלה ומרגיש יותר מדי שהרכיבו קטעים תוך כדי. לתסריטאית-במאית-והעורכת קלואי זאו יש מזל שפרנסיס מקדורמנד המעולה ("פארגו", "שלושה שלטים מחוץ לאיבינג, מיזורי") לקחה על עצמה את התפקיד הראשי. גזרתה הנורמלית והמראה הלא נוצץ שלה מאפשרים לה להיבלע בקלות בדמות של פרן.
להראות מצבים אנושיים קטנים ורגישים זה יפה מאוד כשהם משולבים בתוך עלילה כלשהי (מקישלובסקי ועד "אמלי"), אך במקרה הזה הם רק מלווים דמות שפוגשת דמויות שונות שבאות והולכות, נוודים כמוה, אנשים שחיים מתחת לרדאר במרכז ארצות הברית. בהתחלה הרגעים מתאחדים לתמונת מצב לא מוכרת של אנשים שגרים בקראוונים קטנים אבל בשלב כלשהו זה פשוט מעייף (פרן בעוד עבודה פיזית זמנית) ולא מספיקים מתח מסוים כשפרן יוצרת קשר עם אחותה או ביחסיה עם נווד (דיויד סטריית'רן, "סניקרס", "לילה טוב ובהצלחה").
הסרט, שכבר התחיל לגרוף פרסים שונים בשנה אנמית מאוד מבחינת תוצרת (בעיקר לבימוי ולשחקנית ראשית), מתאים לאנשים שאוהבים סרטים שמתארים מצב עגום או נהנים מתחושה של אמינות (בדומה ל"הרוכב", סרטה הקודם של זאו). הסוף הצפוי פתוח, כצפוי, לא שמח או טרגי.
"מונסון" – דרמה משעממת חסרת דרמה בכיכובו של הנרי גולדינג ("עשיר בהפתעה"), שלפני שעבר לעולם המשחק הנחה תכנית טיולים בעולם. סביר להניח שבכל תכנית קרו יותר דברים והיה יותר מעניין ממה שרואים בסרט הזה שמתרחש כולו בווייטנאם. אמריקאי חוזר למדינה שעזב עם משפחתו בילדותו, ובין שוטטות בעיר למפגש עם בן דודו הוא שוכב עם גברים מזדמנים. הסיפור הלא מקורי (הוא מגיע, כמובן, עם האפר של ההורים שלו) מסופר בצורה לא מעניינת, ללא שום חן, תחכום או ייחוד מעבר לצילום היפה ממבט על שעל הרקע שלו מופיעות כתוביות הפתיחה.
השבוע צפיתי ב"להחזיק ולאבד" של האוורד הוקס, המפורסם בהיותו הראשון מארבעת הסרטים המשותפים של המפרי בוגרט ולורן באקול, ושבו הקטע המפורסם שהיא שואלת אותו אם הוא יודע איך לשרוק (והוא, אגב, הסרט עם הכי הרבה מקרים של השלכת פסולת בציבור שתראו). אני מציין אותו כי בעוד בוגרט (עם ובלי באקול) כיכב בסרטים הרבה יותר טובים ("הנץ ממלטה", "קי לארגו", "האוצר מסיירה מדרה" ו"קזבלנקה"), כמו ברוב הסרטים משנות ה-40 יש בו לפחות שני משפטים אדירים- סטיב (בוגרט) אומר על מישהו: "ירו בו קצת" (He was shot a little) ומארי (באקול) אומרת: "אני קשה להשגה, סטיב. אתה רק צריך לבקש ממני" (.I'm hard to get, Steve. All you have to do is ask me), ובין כל החסרים והחסרונות של "מונסון" גם אין בו אפילו קמצוץ של משפט שנון או מוצלח בדיאלוגים שהיו יכולים להפוך אותו למשהו מעבר לסרט עצמאי גרוע.
"צ'רטר" – הסרט שמייצג את שוודיה בקטגוריית הסרט הזר בטקס האוסקר השנה. רופאה במאבק משמורת עם בעלה נוסעת לטנריף עם שני ילדיה בניגוד לחוק. ראיתי אותו בשבוע האחרון וכבר, למרבה השמחה, הוא מתחיל להישכח מזיכרוני כי אין בו הרבה מעבר למשפט שנשמע מסקרן. גם כאן שחקנית ראשית טובה (אן דהל טורפ, סרט האסונות השוודי "הגל" המוצלח מ-2015) ומצב עגום שסופו פחות או יותר ידוע מראש, ולא הרבה מעבר לכך. יפה שהסיפור מתחיל מבלי שיהיה לנו רקע לפרידה של בני הזוג ומראים בצורה יפה כמה מקומם היחס אל אליס אבל מהר מאוד הסרט חוזר על עצמו, דורך במקום, ולא מוביל לשום דבר. יש לו סיכוי נמוך להיות מועמד לאוסקר.
"החיים על פי פרנקי" (Frankie במקור) – כמעט בזבוז זמן לכתוב על הסרט הזה ולא הייתי צופה בו לולא: א) סוללת השחקנים המרשימה (כולל מריסה טומיי, ברנדון גליסון, ג'רמי רנייה), שבראשם איזבל הופר, שאין זו הפעם הראשונה שהיא משחקת -בעיקר- באנגלית; ו-ב) העובדה שהתקבל מסיבה לא ברורה לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן ב-2019. הסרט מתרחש במהלך יום אחד שבו שחקנית (הופר) מכנסת את משפחתה ומאפרת שעמה עבדה בעבר לחופשת קיץ במעוז התיירות סינטָרה בספרד.
"החיים על פי פרנקי". איזבל הופר, ג'רמי רנייה.
דומה להצגה מצולמת בהעמדה, במשחק ובדיאלוגים, רוב הסרט מורכב ממפגשים ושיחות בין שתי דמויות, שיחות חסרות היגיון של שיתוף והעלאת זכרונות, גיבוב משפטים ללא שטף אמיתי עם נימה של מלאכותיות. זה הסרט האחרון של הבמאי איירה סאקס שאראה אחרי שלא אהבתי גם את "אהבה היא מוזרה", "השאר את האור דולק" ו"חיי נישואין"). לסיום, יש מעט מאוד דברים סתמיים יותר מהדקות האחרונות מעוררות הפיהוק; ישבתי בבית ויכולתי לשמוע את ההתרחשות באולם הקולנוע של כל הצופים מתחילים לאסוף את חפציהם ובהיכון לקום לכיוון היציאה. כמה אני מתגעגע לבתי הקולנוע.