אני והטרנטינו שלי

מאת
18 בספטמבר 2009 בשעה 18:00
קווינטין טרנטינו (מימין) וכריסטוף וולץ, במסיבת העיתונאים בישראל. צילום: אלי שגב.

קווינטין טרנטינו (מימין) וכריסטוף וולץ, במסיבת העיתונאים בישראל. צילום: אלי שגב.

שקט. הצלמים דרוכים, המצלמות נבדקות, הכל מביטים לאחור, ממתינים לו שיגיע. ואז פתאום כל החדר רועש: האנשים רוחשים והמצלמות מצקצקות: קווינטין טרנטינו נכנס לאולם האירועים במלון דן בתל אביב, בלווייתם של המפיק, לורנס בנדר, והשחקן, כריסטוף וולץ. "שלום לכולם," הוא חוזר ואומר. "שנה טובה". הצלמים לא מפסיקים לרגע, מצלמים מיליוני תמונות של הבמאי וחבריו, ואני רק אומר לאלון לידי, "אוף, הם מסתירים לי ואני לא מצליח לצלם גם." גדוד הצלמים נצמד לאורחים המכובדים, בעוד שאר הקהל ישב לו במושבים, נרגש כולו, ממתין לתקוף בשאלות שהכין מראש. אני עוד מתקשה לצלם.

לבסוף הצלמים מתאיידים ממרכז העניינים, ומסיבת העיתונאים יכולה להתחיל. כטבע הדברים, מיד מתרעמים היהודים בציון על העובדה שמנהיג הממזרים של טרנטינו, אלדו ריין (בראד פיט), הוא בכלל לא יהודי. המשך השאלה הוא דווקא מעולה: הכצעקתה כי כל היהודים בסרט הם עושי העוולות הנוראות בו, [ספוילר]כולם מתים בסוף, והיהודי היחיד שנשאר חי, עם המנהיג ריין, מכונה "הקטן". "אני חושב שזה יותר הירואי שהלוחמים היהודים מתים בסוף." טרנטינו עונה, והופך משולהב יותר ויותר ככל שהוא מדבר. "אם היתה לי בחירה הייתי עושה את אלדו יהודי. אבל לא היתה לי בחירה. אלדו יצא מה שאלדו יצא."[/ספוילר]

בהמשך, נשאל טרנטינו מה דעתו על הטאבו שהיה על השואה, והאם לדעתו צריך לשמור על טאבו-אים כמו שעל השואה. בתור מי שעשה סרט על יהודים במלחמת העולם השניה בצורה שכמעט התעלמה לחלוטין מהשואה, הבמאי ענה כי לדעתו טאבו-אים נועדו שיפרו אותם. 'ממזרים חסרי כבוד' הוא "סרט הרפתקאות. אני מטפל בשואה באמצעות שושנה ובאמצעות האיש הזה [מצביע על כריסטוף וולץ, המגלם קצין נאצי. א.ש.]."

כריסטוף וולץ, ללא ספק השחקן הטוב ביותר שהופיע ב"ממזרים" (שממש לא היה טוב כמו הופעתו שם של וולץ), ישב נינוח פחות או יותר במשך כל מסיבת העיתונאים. השחקן האוסטרי הותיק (הופיע לראשונה על המסך הקטן ב-1977) אינו מוכר בארץ הקודש, ואיש לא ידע לשאול אותו שאלות ולהחזיק אותו עירני במהלך מרבית מסיבת העיתונאים. אולי זה היה השיעמום, אולי אלו הקונוטציות לתפקיד שלו בסרט, ואולי הוא באמת פשוט אדם רציני ודי מפחיד שכזה, שבהחלט הייתי נזהר בדברי אליו. היו כמובן, עיתונאים שלא חששו לשאול את השאלות המטומטמות (וסליחה אם העלבתי מישהו) ולנסות להרגיז את וולץ בהברקות כמו "איך זה לגלם נאצי" ומשהו כמו "איך יש לך אומץ לבוא לארץ ישראל אחרי שגילמת נאצי". פניו נראו לי לפתע כמו אלו של הגובלין הירוק, וצורת המענה שלו לשאלה רק הוסיפה לכך: "השאלה שלך," הוא אומר לעיתונאית, "היתה שווה את כל הנסיעה שלי לכאן. אתם מוכרחים להפסיק עם הדעות הקדומות שלכם." הוא הפציר ביהודים מציון. כן, עמיתים יקרים. שחקנים הם רק שחקנים.

בכלל, האנשים בארץ מנסים להדביק לשחקנים ואישי התרבות את כל התכונות שהיו רוצים לראות באצילי האומה. מי לא זוכר את ההתלהמות נגד הופעתם של שחקני "בופור" בסרט כחיילים, לאחר שלא שירתו בעצמם בצבא. מצוינת היתה תגובתו של אושרי כהן לענין, באומרו כי הוא מקוה שלא יצפו ממנו להפוך לזונה טרנסג'נדרית, אם אי פעם יצטרך לגלם אחת כזאת בקולנוע. זה כנראה היה צריך להיות ברור שמישהו יצפה ששחקן המגלם נאצי בסרט, יצטרך לעמוד למשפט נירנברג… רק בתל אביב.

אם כן, נחזור לעניינים המלהיבים יותר במסיבת העיתונאים עם אורחי הסרט. הדבר המענין ביותר שלמדתי מטרנטינו כאן, הוא שהגלגול האחרון של הסרט קורה רק על סט הצילומים. משום מה, היתה לי תמונה בראש שבמאים כמו טרנטינו יודעים בדיוק מה הם רוצים מהסרט שלהם, והמשימה על הסט היא רק להגשים את החיזיון מראשו למציאות. אבל הבמאי והתסריטאי שכתב את סרט הביכורים המופתי שלו, "כלבי אשמורת", בשלושה שבועות בלבד (וצילם אותו בשלושים יום), אינו כזה, וסצינות מצולמות עשויות רק להזכיר את הכתוב מראש בתסריט. טרנטינו הוא אדם מאד אנרגטי, כך נראה, ולכן הגיוני שהוא מעדיף מעשים על פני טקסטים. כך, אפשר גם לקשר את העובדה שסרטי "להרוג את ביל" נבנו סביב אומה ת'ורמן, בזמן שכיכבה ב"ספרות זולה".

קשה לומר שהיו עוד התרחשויות מסקרנות במסיבת העיתונאים. אם כבר, ככל שמסיבת העיתונאים התארכה וטרנטינו התעייף ממנה יותר ויותר, הוא החל להרגיש בנוח יותר ולתת דרור לשטויות שלו. סיפור חביב סיפר הבמאי, במענה לא רלבנטי כלל לשאלה שנשאלה. משהיה בפסטיבל אימה כלשהו, הוא התלהב כאשר ראה שצופי הסרטים לא נבהלים מדם המשפריץ לכל עבר, וחשב שהנה: סוף סוף קהל שיקבל את סרטו בברכה ואף אחד לא יקום באמצע ההקרנה. בפסטיבלים, כידוע, לרוב אינך יודע הרבה על הסרטים שאתה עומד לראות, ובדרך כלל קורה שמקבץ לא קטן של צופים יוצאים באמצע הקרנות סרטיו של טרנטינו בגלל הסצינות הקשות שבהן. ובכן, בסוף צפוי למדי לעלילה, הסתבר שיותר אנשים יצאו מההקרנה בפסטיבל האימה מאשר בפסטיבלים אחרים. הסיבה, כך נטען בפניו, היא שהקטל בסרטיו של טרנטינו הוא אמיתי וממשי, להבדיל מסרטי פנטסיה שבהם הצופים נכנסים ל'מצב אחר' שבו הם מסוגלים להתמודד עם הרבה יותר, כי הכל בגדר פנטסיה.

שיוכים: חדשות סרטים