"הזמן שלנו". אנדרו גארפילד, פלורנס פיו.
אתמול, שלשום והיום שמעתם ממישהו שאתם מכירים או מבן אדם זר לחלוטין סיפור בצורה מעניינת יותר מהדבר דמוי-עלילה שנפרשת ב"הזמן שלנו", סרט דרמה בריטי גרוע מאוד, חסר עניין, שמראה דברים רגילים לגמרי בצורה סתמית ביותר. אין בו רומנטיקה, הוא בקושי מעורר רגש חיובי כלשהו.
הלכנו לסרט, חזרנו הביתה אחרי חצות, נסענו לקניון, בדרך הרגשתי רעב, ישבנו בשורה 10, קנינו פופקורן במזנון, בחוץ היתה קרירות. הכול רגיל בצורה בלתי נסבלת, נכון? וגם לא לגמרי בסדר כרונולוגי. כך גם ב"הזמן שלנו". אלמוט וטוביאס (השמות שלהם הם הדבר המקורי היחיד פה) נפגשים, היא יולדת בת לפני שחוזרת לה מחלת הסרטן. אלמוט (פלורנס פיו, "האלמנה השחורה", "נשים קטנות", מנסה מאוד לתת לדמות שלה חספוס כמו שהיא אוהבת) היא גם שפית, מקצוע אופנתי מאוד בשנים האחרונות בטלוויזיה ובקולנוע, וטוביאס (אנדרו גרפילד, "ספיידרמן המופלא", "הסרבן") חובב האמבטיות היה נשוי לפני כן ויש לו אבא.
אם לוקחים סיפור פשוט ורגיל, ללא בדל של מתח דרמטי כלשהו, אז צריכות להיות דמויות מדהימות, דיאלוגים יוצאים מן הכלל ו/או אבחנות דקות ורגישוּת. אין פה שום דבר מכל זה, בעוד יש המון-המון דברים סתמיים, רגעים שלא מוסיפים דבר, הכול חולף-עובר בלי להשאיר שום רושם או חותם (למשל: ארוחת הערב עם בני המשפחה של כל צד), ומתעכבים דווקא על שני קטעים ששניהם ארוכים בלי שום סיבה ומשעממים באופן מטרף… הראשון בלתי נסבל בתחנת דלק והשני מעורר אדישות בתחרות בישול.
כדי לנסות ליצור סוג של משהו הדומה לדבר שנקרא דרמה אז מהלך ה"אירועים" מובא בסדר לא-כרונולוגי. בהתחלה זה טיפה מסקרן אבל מהר מאוד מבינים שזה לא באמת מוסיף עניין, לא גורם לנו לראות או להבין התרחשות כלשהי בצורה אחרת, אולי רק מוציא את העוקץ מרגעים מסוימים (אנחנו יודעים שהיא לא מתה בלידה, שיש להם ילדה, שהיא מצליחה להיכנס להיריון), ובלי הניסיון המלאכותי הזה להחיות את הכלום כנראה שזה היה כלום באותה מידה. למה להתחיל דווקא באלמוט רוכבת הביתה על אופניים וקוטפת צמחים? סתם ככה. הכול סתמי מדי.
יש הרבה סרטים עם מישהו עם סרטן, הטוב מכולם שלא עוסק רק במישהו חולה סרטן אלא כולל מישהו עם סרטן הוא "תנאים של חיבה".
"הזמן שלנו". פלורנס פיו, אנדרו גארפילד.
לא צריך לעשות הרבה כדי לעשות את חיי היום-יום לקצת יותר מעניינים, הרגיל לא חייב להיות סתמי ומעורר שעמום בצורה מעצבנת. יש הרי אין-סוף סרטים על בני זוג שנפגשים ומתאהבים ומנהלים מערכת יחסים. האם היוצרים של "הזמן שלנו" מעולם לא דיברו עם אנשים על מה שעובר עליהם? הם לא הבינו שצריך לעניין את בני שיחם? לא קשה להגיד משהו כמו: הלכנו לסרט כי היינו חייבים לברוח מהחדשות, בדרך ראינו כלב רץ ללא בעלים ותהינו למה, באולם היו רק עוד שני אנשים והצענו להם מהפופקורן שלנו, אמרנו לכל מי שפגשנו לא להתקרב ל"הזמן שלנו".
דירוג: 
הזמן שלנו (ארה"ב, בריטניה, צרפת, 2024)
בימוי: ג'ון קרולי | תסריט: ניק פיין | משחק: אנדרו גארפילד, פלורנס פיו, גרייס דילייני, לי בריית'ווייט, איפה הינדס, אדם ג'יימס | מוסיקה מקורית: ברייס דסנר | צילום: סטוארט בנטלי
הפצה: פורום פילם, החל מה-17.10.2024 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: