"חמים וטעים" מ-1959 הוא אחד מסרטי הקומדיה הקלאסיים והמוכרים ביותר, ואחד מהאהובים עלי. בשילוב מופתי של שלושת השחקנים הטובים ביותר שהוליווד הקלאסית הביאה למסך הגדול – ג'ק למון, טוני קרטיס (כן, אבא של ג'ימי לי קרטיס) ומרלין מונרו, הדיווה האגדית – אי אפשר לטעות. כאשר מוסיפים למרקחה את אחד הבמאים הטובים ביותר וויליאם (בילי) ווילדר ("שדרות סאנסט", "אירמה לה דוס" ורבים אחרים) ברור לכל שמדובר באחת הקלאסיקות הקולנועיות שבל לפספס.
הסרט עוקב אחרי מעללותיהם של שני מוסיקאים ג'ו (קרטיס) וג'רי (למון), שנאלצים להימלט מהמאפייה אחרי שהיו עדים לרצח נוראי בשיקגו. כדי להימלט מהעיר הם מתלבשים כנשים – קרטיס בתור ג'וזפינה ולמון בתור דפני – ומצטרפים ללהקת נשים שעושה את דרכה ברכבת להופעה במלון בפלורידה. בלהקה השניים מגלים את "שוגר" הסקסית (מונרו) והשניים כל אחד בדרכו מנסה להתחבב עליה (זכרו שכאשר השניים לבושים כנשים הסיטואציה מאוד משעשעת). בהגיעם לפלורידה ג'וזפינה ודפני, או הבנים החביבים שלנו, צריכים לשחק את המשחק כדי לא להעלות חשדות. כדי ששוגר תתאהב בו, ג'ו מתחפש לעשיר שרמנטי בשם ג'וניור ואילו ג'רי כדפני מחוזר על ידי בן עשירים אמיתי – מר אוסגווד. הבלאגן מגיע לשיאו כאשר אנשי המאפייה מגיעים לפלורידה.
חמישים ואחת שנה עברו מאז שיצא הסרט הנפלא הזה לאקרנים. השנה בה יצא "חמים וטעים" היא ללא ספק אחת השנים הטובות והחשובות ביותר בתולדות הקולנוע באמריקה ואף באירופה. בצרפת באותה שנה ממש פרצה מהפכת הגל הצרפתי החדש שהביא איתו את טריפו ("400 המלקות") גודאר ("עד כלות הנשימה"), ובמקביל, היצ'קוק הנהדר הציג באמריקה את יצירת המופת שלו "מזימות בינלאומיות".
במאי הסרט, בילי ויילדר, בניגוד לסרטי שנות ה-50 המאד-שמרנים, מצליח על אף מגבלות הצנזורה ליצור קומדיה נושכת כזו שדנה באופן גלוי מאד במיניות, בהתחפשות ובכלל מעניק אופציות לקריאות אחרות של נרטיב התקופה. ויילדר מציג כנראה לראשונה קומדיית דראג, נשים וגברים שישנים באותה מיטה, הצעת נישואים של גבר לגבר ועוד. פעילותו הקולנועית של ויילדר השתרעה על פני יותר מחמישה עשורים והוא לנצח יזכר כסמל מרכזי ואחד המשפיעים ביותר על תעשיית הקולנוע ההוליוודית. "חמים וטעים" מיוחד כל כך כיוון שהוא אחד מהבודדים שתיארו מציאות מינית כה נזילה, למרות שמי שירצה לערער על ההישג שלו יציג אותו רק כקומדיה שמטבעה הז'אנרי לא אמורה לייצג רצינות או נושאים על סדר היום.
הסרט בעיני הוא ממש פיסת זיכרון של תקופה, של הוליווד ושנות ה-50 העליזות וכמובן של שחקנים נפלאים. הסרט מנציח את הדימוי הבלונדיני של מרלין מונרו במיטבו, שמהווה גם בשנת 2010 מודל לחיקוי עם חזיות הקאפ המפורסמות שהיו לה והמיניות המתפרצת המשולבת עם מעט תמימות (כן חברים ליידי גאגא לא המציאה שום דבר וגם לא מדונה). הופעתו של ג'ק למון שנפטר ב-2001 גורמת להתגעגע עוד יותר לאחד השחקנים הקומיים הטובים ביותר וטוני קרטיס (יוודא לחיים ארוכים) מציג את הקסם היהודי המשובב שלו כיפה הבלורית והתואר.
"חמים וטעים" הוא לא רק קלאסיקה, הוא דוגמא מופתית לאיך קומדיה אמיתית צריכה להיראות ולהישמע על אף מגבלות. הבה נודה, תמיד יגבילו תסריטאים ובמאים בחסות הפורטיניות (כי גם כשאובמה הוא הנשיא, ארה"ב היא עדיין מדינה שמרנית – אני מקווה שלא הפתעתי אף אחד בגילוי הזה) ובחסות הצנזורה – גם בהוליווד של ימינו (הפחד מתביעות הוא העיקרי במשוואה הזו). הסרט גם מעל הכל קומדיה מצחיקה באמת ובתמים ומהנה בכל רגע ורגע. אני בטוחה שגם בעוד עשור אמשיך לצחוק מג'וזפינה ודפני המקסימות/מקסימים (תלוי איך מסתכלים על זה 🙂
חמים וטעים
ארה"ב, 1959
120 דקות.
בימוי:
בילי ווילדר
תסריט:
רוברט ת'אורן
מייקל לוגן
בילי ווילדר
איי-אאי-אל דיאמונד
שחקנים:
מרלין מונרו
טוני קרטיס
ג'ק למון