15 ביוני 2015 בשעה 8:00, מאת
אלי שגב

נורמן עיסא. צילום: רפי דלויה
אני לא מבין כיצד אנשי התרבות שזעמו אמש (א') בכינוס שלהם, רואים בהיגיון שכאשר הם בוחרים לא להופיע בפני קבוצות מסוימות באוכלוסיה של מדינת ישראל על פי מיקומם הגיאוגרפי, זו פעולה לפי צו מצפונם; אבל כשהמדינה מעוניינת לא לשלם משכורת לאנשים שמדירים אצלה אוכלוסיות, זו פגיעה בחופש הביטוי ולא מצפון סביר?
נלך רגע אחורה. שתי פרשות מתקיימות כאן במקביל, ועוררו את חרדתם של אנשי הבידור: האחת, השחקן הערבי-ישראלי נורמן עיסא הצטרף לרבים לפניו, והודיע שלא יופיע בהצגה של תיאטרון חיפה שהיתה מיועדת להתקיים בבקעת הירדן. אלא שהפעם, שרת התרבות והספורט היא אינה לימור לבנת (היה ברור שיתגעגעו אליה, נכון?) כי אם מירי רגב, שהודיעה בזריזות שאם עיסא לא יופיע בבקעת הירדן, אזי משרד התרבות בראשותה יפסיק את התמיכה בתיאטרון הילדים שהוא מנהל עם אישתו היהודיה, ולהתראות למשכורות בחסות המדינה. הפרשה השניה נוגעת להצגה "הזמן המקביל" שנכתבה בהשראת סיפור חייו של הרוצח וליד דקה, פעיל החזית העממית לשחרור פלשתין, שהורשע בחטיפתו וברציחתו של החייל משה תמם ב-1984 ונידון למאסר עולם. אחייניתו של תמם, אורטל תמם, נאבקת אקטיבית נגד ההצגה, ושר החינוך נפתלי בנט תרם את יכולותיו ולפחות הוציא את ההצגה הזו מסל התרבות. משמעות הדבר היא שילדים במדינה לא ישלחו לצפות בהצגה המגלה סובלנות כלפי רוצחי חיילי צה"ל.
אנשי התרבות בארץ שמחאו אמש בכינוס, מתבלבלים כנראה לחשוב שמדינה אשר בוחרת לא לממן ולא לתמוך ולא להציג מטעמה יצירות 'תרבות' שמקדשות ערכים המנוגדים לשלה או אנשי תרבות שמדירים בה אוכלוסיות – היא מדינה פאשיסטית שפוגעת בחופש הביטוי. עם זאת, כנראה גם שלא שמו לב שהיצירות לא נאסרו במדינה והשחקנים מדירי האוכלוסיות לא הוכנסו לכלא. חופש הביטוי נשאר בהינו, וכל שעשתה המדינה והשרים שלה היה להגיד: חברים, אל תציגו במוסדות שהאזרחים שלי מממנים הצגות שמקדשות רוצחי חיילים, ואל תצפו שאנשים שמדירים אצלי אוכלוסיות בעבודתם יקבלו ממני משכורת. לחצו לקריאת הכתבה המלאה »