רותם יפעת - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 2)

"מלחמת הכוכבים 8: אחרוני הג'דיי" – ביקורת #2

"מלחמת הכוכבים: פרק 8 – אחרוני הג'דיי". דייזי רידלי.

לפני הכל סרטים הם חוויה ולא משנה כמה חכם סרט או אם הוא עשוי בצורה מדויקת, אם אנחנו לא מתרשמים ממנו בזמן הצפייה ספק אם נוכל לשפוט אותו לחיוב. נדיר שניתוח מעמיק (של הצופה עצמו או של מישהו אחר) ישנה את האופן בו אנחנו תופסים הסרט. זה גם עובד הפוך: אם נהניתי בזמן הצפייה, זה לא משנה אם בעת הפירוק של הסרט אמצא הרבה פגמים. זה המקרה של "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" בו השלם גדול יותר מסך חלקיו.

יש בו כל כך הרבה דברים שלא עובדים, רובם קשורים ברצון למכור עוד צעצועים (כן פרוגים אני מדבר אליכם. בין היתר) אבל גם בצורך לשמור על אווירה לא אפלה מדי ושתהיה ברוח המקור. דבר זה בא לידי ביטוי בריבוי דמויות וללא זמן מסך מספק עבור כולם. ועדיין, זהו סרט מותח ומרגש, כי לפעמים מספיק לעשות כמה דברים בסיסיים טוב (וגם לנגן על מיתרי הנוסטלגיה של הצופים) כדי להוציא את אחד מסרטי "מלחמת הכוכבים" הטובים ביותר, בוודאי שבעשרים שנה האחרונות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ת'ור: ראגנארוק" – ביקורת

"תור 3: ראגנארוק". כריס המסוורת'.

העונה האחרונה של סיינפלד היא אחת הטובות ביותר שלה ובוודאי הכי מופרעת. הקטנוניות הרגילה של הדמויות עלתה שלב והפכה לחסרת כל הגיון. אחד הפרקים הגדולים בעונה זו הוא "פסטיבוס". קורה שם כל כך הרבה דברים וקצרה היריעה להרחיב עליהם. אבל אחת עלילות המשנה עוקבת אחרי איליין שמתעקשת להמשיך ולאכול בסנדויצ'יה שהיא לא אוהבת רק כי היא החלה לצבור ניקובים בכרטיסיה שעם השלמתה היא מקבלת כריך חינם. זו ההרגשה שלי כיום מסרטי מארוול: אני ממשיך לצפות כי אני כבר התחלתי, אז מה לא נסיים? "ת'ור: ראגנארוק" השלישי בסרטי הסולו על אל הרעם הנורדי לא שונה בכך. הוא עושה הכל נכון: אקשן, הומור, כיף, גיבור שעובר מסע, הופעת אורח של סטן לי, מרפרר לחלק מהסרטים הישנים ובסוף איכשהו יכין אותך לסרט הבא. אבל זה כבר מפסיק לרגש. מה שכן, ביחס לסרטים הקודמים של ת'ור זו קפיצת מדרגה, לא שהיה קשה להתעלות עליהם.

הסיבה העיקרית לשינוי היא הבמאי טאיקה וואטיטי ("מה שאנחנו עושים בצללים", "לצוד את הפראיים") שהוציא את סרטי ת'ור מהאפלה הסתמית שלהם ונתן להם חיים משל עצמם. הסרט מלא צבעוניות, משחקי קצב, סאונד דיסקו-אלקטרו שמלווה את הסרט (ולא תופס את אור הזרקורים, אני מדבר אליך "שומרי הגלקסיה 2"), בקיצור, סרט קולנוע לכל דבר. הסגנון מתאים כמו פטיש ליד של אל לקלילות וההומור שיש בסרט. אין ספק שזהו שינוי כללי שמתרחש בסרטי מארוול לאחרונה, ומזל שהגיע לת'ור לאחר שלושה סרטים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מז"ל טוב" – ביקורת

"מז"ל טוב". ג'סיקה רות'.

בפודקאסט על קלאסיקות קולנועיות מודרניות היה לפני מספר שבועות פרק שהוקדש ל"ספיד". אחד המשתתפים סיכם את הסרט במשפט אחד: "לפעמים כל מה שצריך זה רעיון טוב". מאז הטענה ש'אם-אנד-אם בוטנים' הוא הכי טעים לא שמעתי טענה כל כך לא נכונה (התשובה היא כמובן 'קריספי' אם תהיתם). לא חסרות דוגמאות לסרטים עם רעיון מגניב אבל ביצוע כושל: "זהות", "הנקוק" ועוד. סרט האימה "מז"ל טוב" לא נופל לקטגוריה הזו, אבל גם לא יצירת מופת – הוא במקום טוב באמצע.

יתכן והסיבה שהוא לא נופל בביצוע זה שהרעיון שלו לא כזה מקורי: הוא לוקח את מה ש"לקום אתמול בבוקר" הקלאסי עשה: גיבור המתעורר כל בוקר לחוות את היום הקודם עד שהוא משנה משהו ובדומה ל"קצה המחר" המד"ב מוסיף לו טוויסט ז'אנריסטי. במקרה הזה אימה. ברם, "מז"ל טוב" פחות שלם מהסרטים האחרים המבוססים על אותו קונספט. זה לא שהוא לא משתלט על הרעיון היסודי של הסרט אלא שהדרך לפתרון הבעיות בו ארוכה ולעיתים מייגעת. 90 הדקות של הסרט היו יכולות להתקצר בכמה דקות או לחילופין להשקיע את הזמן (או אפילו להוסיף עוד) בלחדד את המתרחש, כי מתישהו בתסריט יש קפיצה לא ברורה בהתרחשות והאופן בו הגיבורה מגלה דברים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בלייד ראנר 2049" – ביקורת

"בלייד ראנר 2049". האריסון פורד, ריאן גוסלינג.

קשה לי לזכור את מספר הפעמים בהם כתבתי על כמה מאוסים הסיקוולים ההוליוודים (כמו לכל כך הרבה כותבים אחרים). זה לא שכל כך מפריע שלועסים חומרים מוּכרים שוב ושוב או ש'הורסים' לי את הילדות. מה שמפריע לי זה שיוצרים שאני אוהב עוצרים מהעשייה המעניינת שלהם לטובת הציניות ההוליוודית הנצלנית. ולכן כשהכריזו על הפקת "בלייד ראנר 2049", 35 שנה אחרי שיצא "בלייד ראנר" – שכבר הספיק להפוך לקלאסיקה מודרני – הייתי חצוי. גם אף פעם לא התחברתי לסרט (זה לא שאני חושב שהוא לא טוב, אבל הוא לא בטופ שלי) כך שלא חיכיתי לו יותר מדי.

הוקל לי כשהתגלה שאת מקומו של רידלי סקוט, שביים את המקור, תופס דני וילנב. אני תופש מסקוט במאי סביר במקרה הטוב שרק מידרדר עם השנים. ובכלל, הוא האח הפחות מוצלח לבית סקוט (תנצב"ה טוני). לעומתו, וילנב הוא אחד הבמאים הכי מעניינים הפועלים היום והסרטים האחרונים שלו (בינהם "המפגש" ו"סיקאריו") היו יצירות עוצמתיות שיוצרות מתח תמידי ומוציאה את המיטב מהשחקנים שלו. לצערי מה שקיבלנו זה רפליקנט של הסרט המקורי: סרט מרהיב בעשייה שלו אבל ריק לגמרי ולא מעניין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חולי אהבה" – ביקורת

"חולי אהבה". זואי קזאן, קומייל נאנג'יאני.

להרגשתי קומדיות הן דבר נדיר בעולמנו. על קומדיות רומנטיות בכלל אין על מה לדבר. עברו מן העולם הימים בהם זוג נפגש, מישהו מרמה מישהי (או להפך; כמובן שהכל במסגרת הטרוסקסואלית) אבל בסוף הודות לאהבה הם מנצחים הכל. "חולי אהבה" הוא סרט מצחיק מאד ורומנטי מאד, אבל הוא חסר את המאפיינים הקלאסים-מודרנים של הז'אנר. ראשית, קת'רין הייגל לא משתתפת בו. שנית, המכשול שעומד בפניהם הוא גם רמייה, אבל כזה שהסיבות לו ברורות וקיים בעולם האמיתי – שלא פשוט להתמודד ונדרשות הקרבות רבות. היופי בסרט הוא, שהאופי הדרמטי-רומנטי תואם את הטון הקומי שלו, שגם הוא מאד לא-אופייני לז'אנר וכולל בין היתר בדיחות על 11 בספטמבר. השילוב של שני אלה יוצרים סרט מרגש ומצחיק שאם רק לא היה סובל מתסמונת "שיבת המלך" (לא לדעת מתי לסיים את הסרט) הוא היה מושלם.

הייחוד שלו בנוף הקומדיה-רומנטית לא מפתיעה לאור זהות המפיק, ג'אד אפטאו שהסרט האחרון אותו ביים "אסון מהלך" מזכיר את "חולי אהבה". למרות שמבחינה עלילתית או תמאתית יש מעט מאד מן המשותף בין השניים, הדמיון בניהם הוא באופן בו הם מתייחסים ליחסים הרומנטיים בסרט קומי באופן מציאותי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דנקרק" – ביקורת

"דנקרק".

אל "דנקרק" של כריסטופר נולאן הגעתי סקפטי. נולאן הוא הבמאי עליו כתבתי הכי הרבה במהלך חיי. יותר מעשרת-אלפים מילים כבר הקדשתי לו: החל מהבלוג שלי בו סקרתי את כל סרטיו עד ל"עלייתו של האביר האפל", דרך כתבה מסכמת ב"וואלה" ועד לביקורת על "בין כוכבים" באתר זה. הוא לא יצר סרט שלא ראיתי פעמיים, ולרוב, הצפיות היו בקולנוע. את "התחלה" ראיתי פעמיים עוד לפני שהוא יצא להקרנות מסחריות. זה לא יהיה מוגזם לומר שאני גרופי. ולמרות כל זאת, כאמור, הגעתי ל"דנקרק" סקפטי.

הסיבה לכך היא שאני מכיר את הקולנוע של נולאן ואני יודע במה הוא טוב ובמה הוא נופל. הטריילרים העלו בי חשש ש"דנקרק" הוא סרט עם רגש, ונולאן לא משהו ברגש… ובכן, בסרט הזה, נולאן עשה רגש בדרך נולאנית: פחות מלל, יותר קולנוע ובפחות זמן. הסרט 106 דקות, הכי קצר שלו מאז סרט הביכורים שלו שנעשה לפני עשרים שנה בסופי שבוע עם ציוד מושאל וצוות מתנדב – יחי ההבדל הקטן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בייבי דרייבר" – ביקורת #2

"בייבי דרייבר". ג'ון האם, אנזל אלגורט.

אני די בטוח שלבמאי-תסריטאי אדגר רייט היה רעיון מגניב ל"בייבי דרייבר", וסביב הרעיון הזה הוא תפר סרט. הרעיון הוא של נהג שודים שמנסה לפרוש מעולם הפשע, ובגלל פגיעה באוזניים חייב כל הזמן לשמוע מוסיקה. כך, כל הסרט יבנה על בסיס המוסיקה. זה בהחלט נשמע מגניב, ואדגר רייט הוא אולי האדם לביים את זה, שכן כמעט ואין סצנה שאינה נוטפת גרוב ומקפיצה. הבעיה שבין סצינה לסצינה יש גם עלילה, והיא מרגישה מחוברת בכוח ולא זורמת. יותר מדי צירופי מקרים ומהלכים לא הגיוניים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קולוסאל" – ביקורת

"קולוסאל". אן האת'וואי, ג'ייסון סודייקיס.

בין סרטים לבין סטארט-אפים ניתן למצוא דמיון מסוים: בשני התחומים יש מין תפיסה שאם יש לך רעיון חדשני ומגניב – הדרך שלך להצלחה סלולה. אלא שבשני המקרים הרעיון עצמו הוא לא מספיק, וצריך לדעת איך להרוויח ממנו כסף ואיך להוציא אותו לפועל. לכן לפעמים ביצוע משוכלל יותר של משהו קיים עם שינוי קל הוא יותר מוצלח משובר המוסכמות. כמובן שההבדל המשמעותי בין השניים הוא שקולנוע היא אמנות וכסף הוא לא בהכרח המטרה. אבל עדיין, גם אם כסף הוא לא המטרה הראשונית שלך, לקחת רעיון ולפתח אותו לכדי סרט טוב הוא לא דבר של מה בכך. "קולוסאל" הוא מסוג הסרטים שפיץ' המעלית שלו (מושג מעולם הסטארט-אפים, בו יזם אמור להיות מסוגל להסביר את הרעיון שלו בנסיעת מעלית אחת) שובה לב: בחורה מגלה שיש לה קשר לא מוסבר עם מפלצת שהורסת את סיאול. הסרט עצמו נבנה היטב, ברם לקראת האמצע קצת מאבד כיוון ולא ברור לאן הוא הולך, ובכל זאת הסוף שלו מספק וסוגר את כל הקצוות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לילה קשוח" – ביקורת #2

"לילה קשוח".

"לילה קשוח" מעלה קושייה לא פשוטה: האם הוא יותר מצחיק או יותר דרמטי? זאת שאלה שאולי הרבה סרטים מעלים, בוודאי קומדיות שתמיד יש בהן ממד דרמטי (משהו שיניע את העלילה וימנע מהסרט להיות אסופת מערכונים) אבל במקרה הזה הדבר בולט ובמובן מסוים יש כאן שני סרטים: קומדיית טעויות שמתבססת על כך שהדמויות לא מבריקות תחת לחץ ובנוסף סרט פשע-מתח. לעיתים הסרטים נפגשים אבל חלקים גדולים יש הרגשה של מעבר מסגנון לסגנון. יותר אחידות היה הופך את הסרט לאחד הטובים בז'אנר.

ייתכן והסיבה להבדלה הברורה בין שני הסרטים נעוצה בבוסריות של הבמאית לוסיה אנייל שביימה וכתבה (יחד עם בן זוגה פול דאונס שגם מופיע בסרט). אנייל מצליחה לנווט היטב בין שני הסגנונות ולשמור על אחידות בבימוי בשניהם – הישג לא רע עבור סרט ביכורים – אבל לא מצליחה לגרום להם להתחבר. אנייל ודאונס מסמנים מגמה מעניינת בקולנוע: השניים כותבים ומביימים ב"ברוד סיטי" (אחת מיוצרות הסדרה אילנה גלזר אף מופיעה בסרט) שהחלה ברשת ועברה לטלוויזיה. בתקופה בה עולם הקולנוע חושש מעולם הסטרימינג הצמד מציג אופציה  לגישור בין העולמות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המומיה" – ביקורת

"המומיה". טום קרוז, אנאבלה ווליס.

באופן מפתיע יש משהו פילוסופי ב"המומיה" גרסת 2017. עובדה, הצפייה בסרט גרמה לי האם זה מוסרי לחזור בזמן ולחסל את האיש שהמציא את הקונספט של יקום קולנועי. האם זו אשמתו שלצד היקום הקולנועי של מארוול יש יצורים כמו העולם האפל של יוניברסל אותו הסרט מבשר. מצד אחד, העולמות הראשונים הצדיקו את היצירה שלהם שכן הם נוצרו בצורה אורגנית (פחות או יותר). אלא שכמו הספינר, מפלגות מרכז ורעיונות טובים נוספים, קמו גל חקיינים שראו כי טוב והחליטו לרתום את העגלה לפני הסוסים ואלו היו עגלות מקרטעות של אלטע-זאכן. לדי.סי קומיקס לקח ארבעה סרטים עד שהוציאו סרט ראוי.

ניתן רק לשער שמחלקת השיווק ביוניברסל ראו את כמות היצירות שיש להם זכויות עליהן וחשבו לעצמם שאם הן תהינה תחת אותה קורת גג אנשים ירוצו לראות. על שני דברים הם לא חשבו: הראשון הוא שצריך סרטים טובים ולא רק חיבור בינהם. ושנית, החיבור עצמו צריך להיות הדרגתי או הגיוני ולא כפוי. "המומיה" חסר את שניהם: עלילה חסרת תחכום, ללא עומק ועם חלק נרחב המוקדש להצגת החוליה המקשרת בין סרטי היקום פרודיג'יום – ארגון הנלחם במפלצות. חבל רק שהסרט היה אותו דבר עלילתית, איתו או בלעדיו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"וונדר וומן" – ביקורת #2

"וונדר וומן". גל גדות.

למרות התשבחות להן זכה "וונדר וומן" בהקרנות המוקדמות, אני הגעתי סקפטי. נכון, הביקורות בחו"ל היללו, אבל הן הגיעו עם כוכבית: הוא סרט מצוין, ביחס לסרטי הקומיקס האחרים בעולם הקולנועי של די.סי. זה קצת כמו להגיד שגמר הליגה היורוליג בכדורסל בין פנרבחצ'ה לבין אולימפיאקוס היה משחק הכדורסל הטוב ביותר של השנה. באירופה. אלה ששוכחים שיש במקביל את האן.בי.איי או בכלל מקצועות ספורט אחרים. ואכן, לאחר הצפייה אני יכול לומר שגם הביקורות המוקדמות וגם אני צדקנו: הסרט הכי טוב מבין סרטי די.סי, אבל באופן כללי, סרט סביר פלוס.

הוא היה יכול להיות הרבה יותר מזה אם החלק האחרון לא היה כל כך מחופף, שכן הסרט נפתח בהצגת דמות ובנייתה דרך מסע גילוי עצמי נטול קלישאות וחורים עלילתיים. הדברים מתפרקים כשצריך לסגור את הכול ולהתמודד עם הרע הגדול. בנוסף, בשלב הזה וונדר-וומן עוברת שינויים מהירים באופן מעט מגוחך. נכון, זה נבנה לאורך הסרט וזה לא כולל שמות של אימהות (אם כי אבות כן מוזכרים) אבל יש נקודה מאד ברורה בסרט בה נראה כאילו נגמר הכסף לשכתובים וצילומים מחדש ופשוט רצו לגמור עם הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שודדי הקריביים: נקמתו של סלזאר" – ביקורת

"שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר". ג'וני דפ.

מעבר לכך שאין לי זמן לראות סרטים כמו פעם, הגיל נותן אותותיו גם בזיכרון שלי. התוצאה של זה היא שאני כבר רואה סרטים, אני לא תמיד זוכר מה בדיוק קרה בהם. אם כי במקרה של סדרת "שודדי הקריביים" ייתכן וזה לא הגיל אלא פשוט העלילה המסובכת וחסרת הגיון – גם ביחס לסרט עם מפלצות ושדים. למרות שראיתי סיכום של כולם, אני עדיין לא בטוח שהבנתי מה קרה בהם. למזלי, לסרט החמישי בסדרה "שודדי הקריביים: נקמתו של סלזאר" יש קשר רופף למדי לעלילה של הקודמים, כך שגם מי שלא ראה אותם או שבדומה לי, יש לו זיכרון סלקטיבי – יכול ליהנות ממנו. כמובן שזה תלוי גם בכך שאתה לא מצפה להרבה מסרט: סיפורי רוחות רפאים בשילוב עם סיפור אהבה, קצת סיפורי אבות-בנים וג'וני דפ שיכור. זה נחמד, זה קליל, אבל לא מלהיב. מצד שני, שבועות בפתח, חם בחוץ – גם זו דרך ליהנות מהזמן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »