רותם יפעת - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 3)

"הנוסע השמיני: קובננט" – ביקורת

"הנוסע השמיני: קובננט". קתרין ווטרסטון.

יתכן ואני סובל ממצב רפואי יחודי: קלסטרופוביה קולנועית. בעוד שאין לי בעיה במציאות להיות בחלל סגור זמן רב (בהינתן זה שיש לי גישה לאינטרנט כמובן), קשה לי מאד עם סרטים שרוב ההתרחשות שלהם היא בחלל סגור אחד. זאת גם אולי הסיבה למה אף פעם לא התחברתי לסדרת "הנוסע השמיני". זה לא מנע ממני להעריך את חלקה ובעיקר את הגיבורה הנשית הייחודית שלו, אבל אף אחד מהסרטים בסדרה לא היה מהסרטים האהובים עלי – לא בז'אנר ולא באופן כללי. כשרידלי סקוט חזר לעולם הזה 30 שנה אחרי ההתחלה שלו, לא התרגשתי יותר מדי. ואכן "פרומתיאוס" היה סרט נורא בעיני, עם עלילה לא מעניינת ועם קישור קלוש למקור.

לאור זאת, לא באתי עם הרבה ציפיות להמשך (שהוא גם הקדמה) "הנוסע השמיני: קובננט". מבחינה עלילתית הוא מוצלח יותר מקודמו, אם כי הדמויות האנושיות בו לוקות בחסר. בדומה ל"פרומיתאוס" (וכפי שמד"ב אמור לעשות) הוא מנסה להתעמק בשאלות פילוסופיות אודות משמעות הקיום ולרוב מצליח. הפעם נזנחת שאלת "מי יצר את האדם ולמה?" ומתמקד בשאלת מה הם חיים הראויים לחיות. יש כאן גישה מעניינת לעניין, שמתכתבת עם "שומרי הגלקסיה: חלק 2". לקראת סופו הסרט מעט נמרח ומנסה להבהיל ולהגעיל יותר מאשר ליצור דרמה, אבל הוא יוצר עניין לקראת ההמשך שאמור בסופו של דבר להוביל לעלילת "הנוסע השמיני" המקורי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שומרי הגלקסיה: חלק 2" – ביקורת #2

"שומרי הגלקסיה: חלק 2".

בגדול ניתן לחלק סרטי המשך לשני סוגים: כאלה שממשיכים רעיונית את מה שהיה בראשון והתוצאה היא עמוקה ומורכבת יותר ("האימפריה מכה שנית", "האביר האפל") וכאלה שעושים בדיוק אותו דבר כמו פעם שעברה: לעיתים זה עובד מצוין ("ג'ון וויק 2"), אבל לפעמים זה די סתמי ("למצוא את דורי"). מהטריילר של "שומרי הגלקסיה: חלק 2" ניתן היה לשער שהוא הולך להשתייך לסוג השני: יש רגע בו רוקט מבין שמאחר והם מצילים את הגלקסיה פעם נוספת הם יוכלו לגבות שכר גבוה יותר עבור משימות (השאלה האם יצליחו לקבל בפחות משוטף + 60 כמו "הנוקמים") ואכן אנחנו מקבלים את אותו הדבר – וזה כיף בדיוק כמו שהיה פעם שעברה, רק שבהיעדר גורם החדשנות, זה מעט פחות טוב מהסרט הקודם. ההומור שם, האקשן שם, יש יחסים מבוססים ודמויות עמוקות יותר – אבל בלי היחוד של הפעם הראשונה זה פשוט פחות טוב.

ואם מנסים לשחזר את מה שעשו פעם שעברה, מי אם לא מי שעומד מאחורי ההצלחה הקודמת מתאים לדאוג לכך שהכול יעבוד שוב? בזמן שחלף בין הסרטים, ג'יימס גאן, שכתב וביים גם את החלק הראשון, כתב והפיק את מותחן אימה "ניסוי בלקו" על עובדים במשרד תאגידי שנאלצים להילחם זה בזה עד המוות כדי להישאר בחיים. בנוסף הוא גם צילם את כל ההופעות של סטן לי בסרטי מארוול בשנה הקרובה (בכל זאת הבן אדם בן 94. ואם אפשר למנוע את החייאת המתים באופן דיגיטלי – מה טוב).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תברח" – ביקורת

"תברח". דניאל קלויה.

מחקר מהשנה האחרונה גילה שסרטים נוטים לקבל דירוג גבוה בימים שלפני היציאה שלו, אבל לאחר שהוא מוקרן לציבור הרחב הוא מתחיל לרדת. לכן כשחברים שלי בארה"ב התלהבו ש"תברח" קיבל 100% כמה ימים לפני שהוא יצא שם אני מיהרתי להפנות אותם למחקר. מבחינתם הציון המושלם של קומדיית האימה העוסקת במתח גזעי בין לבנים לשחורים היה איזון למצב הרוח בעקבות לניצחון של טראמפ כמה חודשים לפני כן. אבל כמו בתחזיות הבחירות, גם כאן התחזיות לא היו נכונות ויותר מחודשיים אחרי שיצא, הוא עדיין מחזיק בציון הפנומנאלי של 99%, ציון הממקם אותו במקום התשיעי בכל הזמנים של האתר. כך שגם הביקורת המסויגת שלי לא תפגע במעמדו יותר מדי. הסיבה שאני לא נלהב כמו מבקרים רבים היא שאם מקלפים את השכבה הביקורתית של הסרט – אותה ביקורת שבגללה ליברלים אמריקאים רואים בו הישג – אז מתקבל סרט אימה טוב למדי אבל לא יותר מזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מהיר ועצבני 8" – ביקורת

"מהיר ועצבני 8". וין דיזל.

לא נעים להודות (בעיקר בפני עצמי), אבל אני מתקרב בצעדי ענק להפוך ללא רלוונטי עבור הוליווד: בעוד חצי שנה אצא מקבוצת הגיל הנחשקת 18-35. והאמת שאני לא יכול לבוא בטענות אל המפרסמים שלא מוציאים בי עניין, אלא להפך, אני לא מוצא עניין (או יותר נכון זמן) לכל הסרטים שבעולם. מסתבר שמחויבות של אדם בוגר זה דבר לא פשוט. ולכן כשכבר יש לי זמן ללכת, אני מנסה להתחבר לאני הצעיר וליהנות מכל רגע בלי לחשוב יותר מדי.

"מהיר ועצבני 8" עושה עבודה לא רעה. נכון, חלק מהכיף זה גם לצחוק על וין דיזל (בניגוד ל-לצחוק מ-דווין ג'ונסון) אבל בסופו של דבר הנאה היא כמו קלוריות, לא משנה מאיפה היא מגיעה. לאור זאת מזהיר מראש: הביקורת הזו לא תכלול התייחסות לכמה העלילה הגיונית או צפויה, והאם הדברים שהם עושים אפשריים פיזיקלית או טכנולוגית. בעולם בו דונלד טראמפ הוא הנשיא, סרטי "מהיר ועצבני" הם לא אלו שמותחים את גבול האפשרי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פטרסון" – ביקורת

"פטרסון". אדם דרייבר.

בהיותי גבר עם שם פרטי ומשפחה שהם שמות של נשים, חשבתי שלי יש שם מוזר שעושה בעיות (למשל לקבל חבילת פדים להתנסות כשהייתי בן 12). מסתבר שלהיות בעל שם הזהה לשם העיר שאתה גר בה הוא מוזר אף יותר. כשזה קרה בסרט "ממפורד" של לורנס קסדן ב-1999 התגלה שהוא בחר בעיר בגלל השם. אבל פטרסון, שהוא גיבור הסרט של ג'ים ג'רמוש בעל אותו שם, גם נולד בעיר עם אותו השם. דבר כזה יוצר ציפייה כל הסרט להסבר לעניין – אבל כמו דברים רבים בסרט, זהו משהו שמותיר אותנו בלתי מסופקים עד סופו.

ג'רמוש, אחת הדמויות החשובות ביותר בקולנוע העצמאי האמריקאי, פועל כבר 37 שנים, בהם ביים וכתב 12 סרטים עלילתיים. בדומה לרוב סרטיו, "פטרסון" הוא מינימליסטי דבר הבא לידי ביטוי בכל אספקט: מספר הלוקיישנים והדמויות, מבנה העלילה הכמעט בלתי קיימת, השימוש במוזיקה ועוד. ניתן לראות ב"פטרסון" תגובה (מאוחרת) לסגנון הממבלקור שהיה פופולרי לרגע בקרב האינדי האמריקאי בעשור האחרון. למרות שגם בעבר הוא עשה דמויות שקטות יחסית, ההתעקשות על דמות כזו המנותקת מהעולם סביבה דווקא לאחר סרטי ממבלקור היא אמירה מעניינת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שקרים קטנים גדולים" והטוויסט הטלוויזיוני

"שקרים קטנים גדולים". ניקול קידמן, ריס ווית'רספון, שיילין וודלי.

מי מאתנו לא זוכר איפה הוא היה כשספיילרו לו את "החתונה האדומה"? או כשגילו לו מי הוא בעצם רובוט ב"ווסטוורלד"? או סיפרו לו מי הם האחרים ב"אבודים"? טוב, האמת שאני אשמח להסבר לזה, כי אני מנסה להבין את זה כבר כמעט שבע שנים. באופן פרדוקסלי, נדמה שככל שנהיה יותר קל להפיץ מידע (אמיתי או שקרי) כך גם עולה כמות התוכניות שמתבססות על גילויים שמשנים את התפיסה שלנו או שיוצרים תפנית בעלילה באופן קיצוני. זה לא רק בגלל הרשתות החברתיות המאפשרות הפצה של מידע מהיר, אלא גם הקלות של כתיבת בלוגים והקלטת פודקאסטים שעוקבות אחרי סדרות באופן קבוע. כך יוצא שאו שפשוט חושפים לנו מה קרה: "לא ייאמן שהם הרגו דווקא את קני!" או שמספקים ניתוחים אינסופיים שמנבאים את העתיד להתרחש שבסופו של דבר מישהו מהם ייפגע, מין גרסה מודרנית של משפט הקוף המקליד.

אבל יצירה טובה לא תלויה בגילויים או בטוויסטים שלה, הם רק תוצר שלה. זו הסיבה שגם כשאני צופה ב"היוקרה" בפעם המי יודע כמה אני נרגש ונפעם למרות שאני יודע בדיוק מי הוא מי ומה הולך לקרות. כשסרט או סדרה מתבסס על טוויסט, הוא לא יותר מיצירה זולה וחד פעמית. המקרה של המיני סדרה "שקרים קטנים גדולים" שהסתיימה השבוע הוא מעניין אף יותר. לא רק שיש גילוי, אלא עליו מבוססת כל הסדרה ואנחנו יודעים את זה מהרגע הראשון פחות יותר. הסדרה מתרחשת בעיירת החוף העשירה מונטה-ריי בקליפרוניה ועוקבת אחר מספר אימהות (וגם כמה אבות וילדים) בזמן שבין פתיחת הלימודים בבית הספר לערב התרמה שבית הספר מקיים ומסתיים ברצח. לאורך כל הסדרה אנחנו לא יודעים מי הקורבן ומי רצח, רק נחשפים לעדים למקרה בעת חקירת משטרתית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הרוח במעטפת" – ביקורת

"הרוח במעטפת". סקרלט ג'והנסון.

למרות שמטבעי אני חשדן וציני כלפי רימייקים, בסופו של דבר רובן יוצאות מוצלחות – לא יצירות מופת, אבל גם לא משהו לא ראוי. אני חושב שזה בדרך כלל אחת משתיים: או הסתמכות על המקור כדי לבדר נטו ("שבעת המופלאים","נקודת שוויון") או להתאים את היצירה לרוח התקופה ושתעסוק בנושאים הרלוונטיים לעידן בו הוא נעשה ולא המקור ("פאוור ריינג'רס"). "הרוח במעטפת" לא עושה אף אחד מאלו. בניגוד למקור שהיה מעמיק, חדשני ופורץ דרך, הגרסה החדשה נשארת רק על פני השטח ולא ניסתה להתאים את עצמה לתקופה הזו, ואינה מתייחסת לסכנות של הטכנולוגיה העכשוויות. התוצאה היא ערבוב של דברים רבים שבאו בעקבות המקור ללא אמירה מקורית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פאוור ריינג'רס" – ביקורת

"פאואר ריינג'רס". בקי ג'י, לודי לין, דקרי מונטגומרי, אר-ג'יי סיילר, נעמי סקוט.

מן הידועות הוא שסרט שנפתח עם בדיחה על סקס ופרות לא יכול להיות רע. מצד שני, הוא מציב לעצמו רף גבוה מאד להמשך. אז נכון שאף בדיחה ב"פאוור ריינג'רס" לא מתקרבת לזו בדקות הראשונות של הסרט, אבל הן עומדות בפני עצמן ומונעות מהסרט להפוך לסרט רציני מדי. יתרה מזאת, הומור הוא מה שמחזיק את הסרט, שלפרקים מרגיש כמו שני סרטים שונים: מחד סרט התבגרות של נערים חריגים ולצדו סרט גיבורי על. כמובן שבסופו של דבר ההתבגרות מתווכת דרך כוחות העל, אבל רוב הסרט יש הרגשה של שני קווים מקבילים שרק בסוף הם נפגשים. החלק הראשון מתמקד בעיקר בבניית היחסים בין הנערים כשמדי פעם אנו מתוודים ליכולותיהם כפאוור ריינג'רס האיומים איתם הם נאלצים להתמודד. ובמערכה האחרונה המאזן משתנה, ומתמקד בעיקר באקשן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לוגאן: וולברין" – ביקורת #2

"לוגאן: וולברין". יו ג'קמן, דפני קין.

היסטוריה אלטרנטיבית היא דבר מעניין, כפי ש"אקס מן: העתיד שהיה" הראה. כך למשל, שערו מה היה קורה אם ההפקה של "משימה בלתי אפשרית 2" לא הייתה מתעכבת ודאגריי סקוט היה יכול לגלם את וולברין ב"אקס מן" המקורי. כמה מההצלחה של הדמות (והסרטים) ניתן לזקוף לכתיבה וכמה ליו ג'קמן? כמובן שלעולם לא נדע, אלא אם סקוט ירצה לגלם את וולברין עתה שג'קמן תלה את טפריו עם סיום הצילום של "לוגאן: וולברין" לאחר שבעה סרטים (ושתי הופעות אורח). הבעיה שעם סיומת שהיא כמעט מושלמת באנושיות שלה מחד והאכזריות שלה מנגד, כזו שלא מוותרת על דבר, לא הייתי מנסה לעשות המשך כלשהו או לחזור לדמות הזו לעולם. שישאל את בן אפלק.

מפה לשם, כבר כמעט עשרים שנה עברו מאז ש"אקס-מן" יצא ולא נראה שז'אנר סרטי גיבורי העל הולך לשום מקום (אם כי מל גיבסון כבמאי של "יחידת המתאבדים 2" יכול לעשות צעד גדול בכיוון). במשך הזמן הזה, ניתן לזהות שלושה סרטים שעיצבו את הז'אנר כפי שהוא היום: "אקס מן" המקורי הפך את הז'אנר ללגיטימי (ז"א כלכלי); "האביר האפל" (יחד עם "באטמן מתחיל") הראה שזה גם יכול להיות רציני, אפל ומעורר מחשבה; ו"דדפול" הוכיח שלא צריך לפנות לילדים כדי להצליח ואלימות והומור גס הם גם אופציה.

"לוגאן" משלב בין השלושה כשבעקבות "דדפול" הסרט לא חשש ללכת על הדירוג R שמגביל את הקהל האפשרי (ובכך גם את פוטנציאל מכירת המרצ'נדייז). אבל בעוד שאצל "דדפול" האלימות הייתה הומוריסטית (עד כמה שהדבר אפשרי) והיא התכתבה עם אופי הדמות והשתלבה היטב עם הרפלקסיביות שלה, אצל "לוגאן" האלימות הינה גרפית וריאליסטית ובכך יוצרת סינרגיה עם אופי הסרט: זהו סרט אכזר, מלא ייאוש עם מעט תקווה, ובוודאי לא תקווה מוחלטת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טריינספוטינג 2" – ביקורת #2

"טריינספוטינג 2". יואן ברמנר, יואן מק'גרגור, ג'וני לי מילר.

מבין כל הדברים הרעים שהרשתות החברתיות הביאו איתן: נאצות יצירתיות, פייק ניוז, FOMO, הצל ועוד, דווקא הנוסטלגיוּת היא זו שהכי מרגיזה אותי, זאת למרות שאין בה את השליליות שמתלווה לחלק מהאחרים. היא מעצבנת דווקא מפני שהיא 'פרווה' וחסרת תועלת. היא ערך ריק שרק מרפרר למשהו שהיה פעם, שכנראה לא היה באמת כל כך טוב, אבל טוב לנו לחשוב עליו ככזה כדי למצוא נחמה במציאות העכשווית (צר לי, זוקס לא היה כזה דבר טעים).

הרוח הנוסטלגית הזו היא גם מה שעומד מאחורי "טריינספוטינג 2", הגרסה הקולנועית של הפוסטים "זוכרים איך היה בניינטיז?". כמושא אמנותי, נוסטלגיה יכולה להוות בסיס טוב לאמירה כלשהי על המצב הנוכחי או על הנוסטלגיה עצמה, אבל הסרט מפספס זאת בענק. הדבר בולט לאור העובדה שאחת הדמויות (הדמות היחידה שלא הייתה בסרט הקודם) מציינת את ההיתלות בעבר של שאר הדמויות, אבל הדבר נזרק לחלל הריק והם ממשיכים לחפור בעבר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ון וויק: פרק 2" – ביקורת

"ג'ון וויק 2". קיאנו ריבס.

כשיצא ב-2014, "ג'ון וויק" היה הפתעה גמורה. כשמאחוריו עומד תסריטאי שכתב סרט אקשן סוג ג', ושני במאים שהיו בעברם פעלולנים, אי אפשר היה לצפות להרבה. וזאת למרות שהכוכב הראשי הוא קיאנו ריבס, כי אם למדנו משהו מהקריירה של ניקולס קייג' זה שיש שלב שבו כוכבים הוליוודיים יעשו הכול כדי להמשיך להופיע. אבל הסרט היה מרענן ומלהיב בעיקר הודות ליצירת עולם הרוצחים השכירים והאקשן. אז עכשיו הצוות חזר עם "ג'ון וויק 2", ולא רק שגורם ההפתעה לא לצידם, אלא עול הסיקוול מונח על כתפם.

איך הם התמודדו עם אלה? קצת כמו הבדיחה ב"רחוב ג'אמפ 22" – על ידי כך שעשו בדיוק את מה שעבד פעם שעברה. הדבר בא לידי ביטוי בשני דברים: גם הצצה נרחבת יותר לעולם הרוצחים: הסניף הרומאי של מלון הקונטיננטל, שיטת הזמנת העבודות, שטרות חוב, ספקי שירות איתם עובדים הרוצחים ועוד. דבר שני הוא אופי האקשן: לא מתחנף אבל גם לא מגעיל לשם ההגעלה; מצולם באופן ברור, ויותר מכך, נשמע חד ומדויק גם בדברים הקטנים. זהו אחד מהמקרים בהם ההמשך הוא אמנם לא החלק המוצלח ביותר בסדרה ("האביר האפל", "האימפריה מכה שנית") אבל גם לא כישלון שרחוק שנות אור מהראשון ("מטריקס רילודד"). הוא פשוט ואריאציה של המקור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספליט" – ביקורת

"ספליט". ג'יימס מק'אבוי.

רק לפני שבועיים כתבתי עד כמה ציפיות שלנו מסרט הם חלק מרכזי בחוויה שלנו בעת הצפייה והנה מגיע "ספליט" סרטו החדש של מ. נייט שאמאלן ומאתגר אותי. להזכירכם, לאחר סרטו הקודם, "הביקור" הכתרתי אותו כמלך האימה החדש. על כך יש להוסיף את הצלחתו הקופתית האדירה וכן הביקורות הטובות של סרטו החדש. לאור זאת לא הייתי מתפלא אם הסרט היה סובל מחרדת ביצוע ומאכזב אותי. אבל לא כך הדבר: הסרט עומד בציפיות, וגם אם לפרקים הוא מעט לא קוהרנטי וכמעט איבד אותי כצופה, בסופו של דבר הוא מצליח להיות ברור ולחבר אותנו עם הדמויות.

לאור ההצלחה של שני סרטיו האחרונים, ניתן לומר בוודאות ששמאלאן יצא מתקופת השפל שלו וחזר להיות יוצר קולנוע מעניין. זה לא רק שהסרטים טובים, אלא הם גם מרעננים ושונים אחד מהשני. כן, הטוויסט עדיין שם – אבל הוא לא המנה העיקרית. במקרה הזה הוא אפילו לא מהותי לעלילה אלא רק לקונטקסט של הסרט. וגם אם שאמאלן לא מחדש או ממציא כאן משהו, הוא מחבר היטב בין הרכיבים השונים: לוקיישן אחד, מחלת נפש, חריגות חברתית ועוד. הוא יוצר אווירת אימה שאינה אלימה באופן ויזואלי ועדיין מחזיק אותך לכיסא כל הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »