רותם יפעת - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 4)

"אור ירח" – ביקורת #2

"אור ירח". מהרשלה עלי, אלכס ר. היברט.

"אור ירח". מהרשלה עלי, אלכס ר. היברט.

אחד האתגרים הכי קשים בתור צופה קולנוע (וזה נכון לכל מדיום אמנותי) הוא להתמודד עם ציפיות. החוויות הכי ייחודיות שהיו לי מסרטים היו מקרים בהם לא שמעתי מילה אחת על הסרט. לא על העלילה, לא על איכותו, כלום. ומנגד, כשהייתי מגיע עם הדי ביקורת עולמיים או מקומיים על סרט כלשהו, הייתי בונה לי ציפיות ולרוב מתאכזב לנוכח גודלן. לשמחתי אני חושב שעם השנים אני חושב שהצלחתי לנתק את הדעה שלי מהציפיות.

אל "אור ירח" הגעתי רק עם הידיעה שהוא זכה לשבחים רבים וכן שכל צוות שחקנים הוא אפרו אמריקאי וכך גם הבמאי ברי ג'נקינס. ציפיתי לסרט קטן על החוויה של אפרו-אמריקאים בארה"ב. סיפור כזה יכול בקלות להיגרר ל"פורנו רגשי". אבל "אור ירח" אינו שם, אלא אנושי ועדין באופן בו הוא מתאר את הכאב והסבל של הגיבור שלו. הבעיה שהגיבור שלו לא שלם. יש תחושה שהדביקו אסופה של אירועים לדמות בתקווה שייצא משהו אחיד. אולי זו המהות של האנושיות, אבל בקולנוע זה עוד פחות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המייסד" – ביקורת

"המייסד". מייקל קיטון.

"המייסד". מייקל קיטון.

"המייסד", סרטו של ג'ון לי הנקוק על ריי קרוק, פחות מעניין בגלל הבמאי ויותר בגלל הגיבור: קרוק הוא כנראה שם פחות מוכר ממושא סרטו הקודם של הנקוק, וולט דיסני, אבל הוא אבי אחת האימפריות עליהן התבססה (או שמא עדיין מבוססת?) ההשפעה הגלובלית של ארה"ב על העולם – מקדונלדס. קרוק הוא גיבור פשוט עם נרטיב מאד פשוט: אדם עם הרבה התמדה וקצת פחות מוסר שהצליח בגיל מבוגר לחולל מהפכה באופן החיים שלנו.

סיבה נוספת שגרמה לי לוותר על הכלל הנוקשה שלי להימנע מסרטים המבוססים על מקרה אמיתי היא השחקן שמגלם אותו (מייקל קיטון). מעבר לכך שקיטון הוא שחקן נהדר, בסרט לא נעשה שום ניסיון לגרום לו להראות כמו ריי קרוק האמיתי, בעיני פרקטיקה קולנועית מיותרת. זה אולי דבר מינורי, אבל בעיני הוא מעיד הרבה על הכוונות של היוצרים. מצד שני, סרט לא יכול רק להסתפק בפעולה כזו כדי לצאת ידי חובה, ולצערי לא היה כאן אמירה מעניינת יותר מדי על מושא הסרט ולא על הז'אנר בו הוא פועל. בין "ג'ובס" ל"סטיב ג'ובס" הוא יותר קרוב לזה האחרון (זה עם מייקל פאסבנדר למי שמתבלבל – כמוני).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יצורים ליליים" – ביקורת

"יצורים ליליים".

"יצורים ליליים". איימי אדמס.

יש המשווים בין "יצורים ליליים", סרטו החדש של טום פורדל"מולהלנד דרייב", סרטו של דיויד לינץ' מתחילת שנות האלפיים. אחת הסיבות היא סצנת הפתיחה של שני הסרטים: מין מופע ריקוד משונה. אני דווקא מצאתי את הדמיון בגלל קטע מבהיל שמופיע יש מאין ואינו דומה לשאר הדברים המתרחשים בסרט (סצנת הדיינר ב"מולהלנד דרייב"). אבל הדמיון בניהם מתקיים במשהו יותר עמוק מסצנות בודדות. בשניהם יש ניסיון להבין דמויות נשיות תוך שימוש בטכניקות נרטיביות וירטואוזיות: אצל לינץ' זה היה באמצעות מבנה עלילתי כמו חלום. אצל פורד זה על ידי סיפור בתוך סיפור. בעיני שניהם כושלים בשימוש בכלים אלו, והתוצאה היא מאולצת ומלאכותית. הם יוצרים עולם עמוס דימויים מהפנטים אבל אלו דימויים ללא תכלית. בשני הסרטים היה רגע בו הבנתי שאני רואה מעטפה חלולה: אצל לינץ' זה היה לקראת סוף הסרט, כששני הזקנים מופיעים כדמויות מיניאטוריות (דבר שגרם לי לפרצי צחוק אדירים בזמנו). אצל פורד זה מגיע יחסית בחלק מוקדם של הסרט, והדבר הפך את הצפייה למעיקה. ההרגשה היא שאני צופה בסרט שצועק לי בפנים תוך כדי התעללות בדמויות שלו וכל זה בשביל מטרה מאד פשטנית.

זהו סרטו השני של פורד, שעדיין ידוע יותר כמעצב אופנה מאשר במאי. אין ספק שפורד מבין בעיצוב  והדבר ניכר בכל סצנה וסצנה. פורד שגם כתב את התסריט (עיבוד לספר "טוני וסוזן" של אוסטין רייט) מצליח לשלב היטב את הסיפור בתוך סיפור ויודע לבנות מתח ואימה בצורה שלא ראיתי הרבה זמן. הבעיה היא שהכול מרגיש לריק. קצת כמו תצוגת אופנה: הדמויות הולכות עם העלילה עליהן, מציגות אותה ותו לא. התחכום הוא קישוט ולא משהו מהותי ביצירה עצמה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חיות הפלא והיכן למצוא אותן" – ביקורת

"חיות הפלא והיכן למצוא אותן". קתרין ווטרסטון, אדי רדמיין.

"חיות הפלא והיכן למצוא אותן". קתרין ווטרסטון, אדי רדמיין.

באופן עקרוני אני מתנגד להשוואה בין סרט לחומר המקור עליו הוא מבוסס. כל סרט נבחן לגופו, ומה שלא ניבט מן המסך כעת לא אמור להשפיע על החוויה של זה הנוכחי. לגישה זו יש יתרון בכך שאני לא מתרגז על הרס ילדותי בכל פעם שיוצא סרט שקשור לסרט או לסדרה שפעם אהבתי – כי אין קשר בין הדברים. ולהפך, אני לא נהנה רק מעצם הקשר הנוסטלגי עם היצירה המקורית. לכן מבחינתי "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" (שאמור להיות ההתחלה של סדרה בת חמישה סרטים) המתרחש בעולם של הארי פוטר, 70 שנה לפני הספרים והסרטים, הוא בסך הכל סרט בו אדי רדמיין לא מגלם דמות היסטורית. ייתכן ואם הייתי מעריץ של הארי פוטר הרגש היה גובר על השכל (מודה לא קראתי אף ספר בסדרת "הארי פוטר" ואין לי חיבה יתרה לסרטים) אבל בסופו של דבר אני שופט את הסרט כיצירה קולנועית ותו לא.

וכשמתייחסים אליה ככזו היא לא מוצלחת בכלל: ישנם יותר מדי קווי עלילה שנראים כאילו נכפו זה על זה, דמויות לא מעניינות מספיק והכל מאד צפוי. למרות זאת, אני משער שעבור מעריצי פוטר, הגילוי של דברים חדשים על העולם שהם אוהבים יכול להיות חוויה מהנה. מאחר ואין קשר ישיר מדי לדמויות של סדרת המקור, אני חושב שבניגוד למשל לטרילוגיית הפריקוולים של "מלחמת הכוכבים" אין סכנה להרס הזיכרון – אלא להפך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דוקטור סטריינג'" – ביקורת #2

"דוקטור סטריינג'".

"דוקטור סטריינג'".

אם למישהו לא היה ברור שהיקום הקולנועי של מארוול הוא שלם הגדול מסך חלקיו, מגיע הפתיח החדש של מארוול לפני "ד"ר סטריינג'" – הסרט האחרון לעת עתה ביקום הקולנועי של מארוול (יק"מ). לא רק שהפתיח שם במרכז את הסרטים במקום איורי הקומיקס שהיו בפתיח הישן, אלא הוא גם בא במקום כותרות הפתיחה של הסרט (אם כי זה לא הסרט הראשון בו זה קורה). אולפני מארוול למעשה אומרים לנו: הסרט, היוצרים שלו – כל אלו משניים. מה שחשוב הוא האולפן והיקום שהוא יצר. עם הלך רוח כזה לא מפתיע לגלות שהסרט הנוכחי לא ניחן בייחוד כלשהו. אחרי 8 וחצי שנים, יק"מ נהיה כמו רשת מזון מהיר: לטוב ולרע אתה יודע מה תקבל. מדי פעם יש הפתעות בתפריט (מי שלא אכל 'גלידה פיצוץ' עם 'אם-אנד-אם בוטנים' לא יודע תענוג מה הוא) אבל לרוב מה שמתקבל הוא נחמד ונעים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רואה החשבון" – ביקורת

"רואה החשבון". בן אפלק.

"רואה החשבון". בן אפלק.

כל כמה שנים, לאחר הצלחה של סדרה או סרט, הוליווד מצליחה להשפיע על שוק התעסוקה העולמי. הדבר קרה בשנות השמונים בעקבות "פרקליטי אל.איי", בשנות התשעים זה היה "אי.אר" שהעלה את קרנם של הרופאים ובשנות האלפיים השתייה והסיגריות של "מד-מן" דחפו רבים לעולם הפרסום. ייתכן ובעשור הנוכחי תהיה עלייה בלימודי כימיה, אבל עוד מוקדם לדעת. לנוכח התופעה הזו, אני כבר טוען עשרים שנה שגם התסריטאי הכי מוכשר בעולם לא יצליח לגרום לאנשים לבחור במקצוע ראיית החשבון – זה מקצוע יבש מדי כדי להפוך אותו לקולנועי. והנה, אחרי שנים של המתנה, נדמה שהגיע הסרט שיוכל לגרום לקפיצה בהרשמה ללימודי ראיית החשבון. עם שם פשוט ויבש כמו המקצוע של הגיבור, "רואה החשבון" הוא הפתעה אדירה: סרט אקשן ישיר ופשוט, אבל עם מורכבות ומעט עומק. והכי חשוב, זה אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי לאחרונה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ק ריצ'ר 2: אין דרך חזרה" – ביקורת

"ג'ק ריצ'ר 2: אין דרך חזרה". טום קרוז.

"ג'ק ריצ'ר 2: אין דרך חזרה". טום קרוז.

את השם של הסרט החדש בכיכובו של טום קרוז, "ג'ק ריצ'ר: אין דרך חזרה" ניתן לפרש באופן מטא-קולנועי המתייחס לקריירה של קרוז. עד הסרט הזה ולמרות שהוא כבר בגיל של רוב חברי "הבלתי נשכחים" (ואף מבוגר מחלקם), הוא ממש לא במעמד נשכח. נכון שרוב הסרטים שהוא מופיע בהם דורשים ממנו מאמץ גופני רב (קרוז, הנמצא באמצע העשור השישי של חייו ידוע כשחקן המבצע את הפעלולים שלו בעצמו) אבל היו עם קלאסה כלשהי. אבל בסרט ההמשך של ג'ק ריצ'ר יש הרגשה של עייפות. החל מחוסר המורכבות של הדמות ועד לכמות סצנות האקשן בו. האם הגיל של קרוז נותן את אותותיו? אם לא על הפנים שלו אז לפחות על היכולות שלו. בניגוד לסרט הקודם בסדרה שהיה פשוט ומרענן, כאן נראה שכולם עובדים על אוטומאט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הבחורה על הרכבת" – ביקורת #2

"הבחורה על הרכבת". אמילי בלאנט.

"הבחורה על הרכבת". אמילי בלאנט.

"הבחורה על הרכבת" שמספר סיפור דרך נקודת מבטן של שלוש נשים שונות, לא מצליח למצות עד תום העיקרון בו בחר וכתוצאה מכך הוא מבולגן ולא תמיד ברור מה עומד מאחוריו.

הסרט מבוסס על רב מכר באותו שם שכתבה פולה הוקינס. אולי אין קשר בין הדברים אבל ייתכן וסרט שנכתב על ידי אישה ורוב הדמויות בו הן נשים, גם עדיף היה שיבוים על ידי אישה. הדבר אולי היה תורם לחדד רגישויות מסוימות שגבר, לא משנה כמה רגיש הוא, כנראה לא יצליח להזדהות איתן ולתרגם לעשייה קולנועית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" – ביקורת

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים".

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים".

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" כולל מאפיינים רבים של הבמאי טים ברטון. העבודה המשמעותית הראשונה שכתבתי בזמן לימודי הקולנוע שלי היתה על יצירותיו של טים ברטון, והשורה התחתונה היתה שהוא אוהב לעסוק בחריג בחברה. זה יכול להיות חריגוּת ברורה כמו ב"המספריים של אדווארד" או חריגות שדורשת הכרות מעמיקה כדי להיחשף אליה כמו ב"אד ווד". למרות שעבר יותר מעשור מאז כתבתי את העבודה, הרבה לא השתנה. יחד עם זאת, בעקבות "אליס בארץ הפלאות" הפסקתי לראות את סרטיו מפני שהם הרגישו יותר כמו פרודיה על סרטים של טים ברטון ופחות הדבר האמיתי.

משהו בטריילר של "המעון של מיס פרגרין" עשה לי חשק לתת לברטון צ'אנס. התוצאה הסופית היא איפשהו באמצע: בין ברטון האדיר לבין הפרודיה. מין גרסה דהויה עם ניצוצות של גאונות. נתוני הקופות מסופה"ש הראשון מחזקים את התחושה שלי: לראשונה מאז 2010 שסרט של ברטון ניצב בראש רשימת שוברי הקופות בארה"ב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אסון בלב ים" – ביקורת

"אסון בלב ים". מארק וולברג.

"אסון בלב ים". מארק וולברג.

בדרך כלל, סרטי אסונות מציגים את היריבות בין האדם ואיתני הטבע. אבל בניגוד לנבלים אליהם אנחנו רגילים, הטבע הוא יריב משונה: נטול מניע וכזה שלא ניתן לכופף או לשכנע אותן לחדול ממעשיו – המאבק  מולו הוא הישרדות נטו. גם אם יש מעורבות אנושית שהובילה לאסון, זה בדרך כלל בגלל אי מניעתו או העדר הגנה מספקת – תום לב או חמדנות סמויה. ב"אסון בלב ים" המקור לאסון ברור, וכביכול גם מי האחראי האמיתי להתפוצצות של הספינה שהובילה לאסון האקולוגי החמור ביותר בארה"ב: מנהלי חברת הנפט שהפעילה אותה. מצד אחד זה הופך את הסרט ליותר מעניין ומורכב, מצד שני הוא כושל בלפתח את המורכבות הזו עד הסוף.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שבעת המופלאים" – ביקורת

"שבעת המופלאים". דנזל וושינגטון.

"שבעת המופלאים". דנזל וושינגטון.

אם היו מחלקים ציונים לסרטים על פי ההלימה בין הציפייה לחוויה עצמה, "שבעת המופלאים" היה זוכה לציון 5 מושלם. ציפיתי לסרט מהנה, שלא ישעמם, עם אקשן שנראה הגיוני, ואם אפשר, מעט הומור. "שבעת המופלאים" עמד בכך: למרות שהוא נמשך שעתיים ורבע הוא ממלא כל רגע במשהו בעל עניין – לא משימה פשוטה לאף סרט.

ודאי שזהו אינו סרט מושלם, שכן חסר לסרט דבר אחד שמבדיל בין בידור לאמנות: עומק. ברם זה לגיטימי, לא כל סרט צריך להעשיר אותנו ולהרחיב את המחשבות שלנו (ומבחינתי סרטים המבוססים על קומיקס הם עמוקים ומשמעותיים כמו סרטים של קופולה, פליני, אלן ושאר יוצרים שעולים בראשנו כשמדברים על 'איכות'). לפעמים לשבת מול מסך ולבהות באנשים זה כל מה שאנחנו צריכים. קולנוע (והחיים) צריכים גם את הניתוק הזה. ואם זו הטריטוריה שבה פועל סרט – אשריו. זו אינה משימה פשוטה להצליח להיות סרט מהסוג הזה, וכל סרט נמצא בסכנה להיות מייגע או יומרני. הגדולה של "שבעת המופלאים" הוא שהוא מדויק מאד במה שהוא עושה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לא לנשום" – ביקורת

"לא לנשום". סטיבן לאנג, דילן מינט.

"לא לנשום". סטיבן לאנג, דילן מינט.

בתור ילד ובהמשך גם בתור מתבגר לא נמשכתי יותר מדי לסרטי אימה. חיבבתי את סדרת "סיוט ברחוב אלם" אבל בעיקר בגלל שפרדי קרוגר הוא דמות קומית אדירה – רק חשבו עליו ב"סיינפלד". אני חושב שהסיבה לכך הייתה שלא היה שם משהו מעבר להפחדות וגועל ויזואלי. ככל שהתבגרתי הבנתי שבניגוד לסרטי אקשן או מד"ב – העובדה שזה לא אמיתי הפריעה לי. הפער בין המציאות לעולם המדומיין שהקולנוע יכול להציע פעל כנגד הסרטים. מנגד סרטי אימה בהם הרוע הוא אנושי כמו "דרך קלוברפילד 10" או "הביקור" הם בעלי הציון הגבוהים ביותר שחילקתי באתר זה. כי ברגע שזה שהגורם המאיים הוא אמיתי גם ההתמודדות איתו אמיתית ומורכבת. "לא לנשום" פועל על אותו עקרון ומזכיר את "דרך קלוברפילד 10": צעירים שמנסים להיחלץ מביתו של אדם מבוגר יותר שהכוונות שלו לא ברורות. אבל ב"לא לנשום" יש רק גורמים אנושיים והמורכבות האנושית שלהם היא מה שהופכת את הסרט למעניין כל כך.

נקודת דמיון נוספת בין השניים היא הבוסריות של הבמאי: במקרה הזה זהו סרטו השני של פדה אלוורז, שלפני כן ביים את הרימייק "מוות רצחני" (Evil Dead). היעדר הניסיון מורגש לפרקים, אבל ללא ספק הוא יודע מה הוא עושה. נכון שהתסריט (שלכתיבתו הוא היה שותף) אינו מושלם. ברם החורים בו לא עצומים, ויותר מכך, הם באים לשרת אמירה קוהרנטית ועלילה הגיונית. אלוורז מפגין וירטואוזיות ומקוריות ויזואלית, שגם אם לעיתים היא מגושמת, תמיד היא נסלחת משום שאינה הורסת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »