רותם יפעת - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 5)

"סטארטרק 3: אל האינסוף" – ביקורת

"סטארטרק 3: אל האינסוף". סיימון פג, זאקרי קווינטו, כריס פיין, קארל אורבן.

ישנה סברה עממית (או שמא חנונית-קולנועית) שבכל טרילוגיה הסרט השני הוא המוצלח ביותר. לא זה המקום לדון בנכונותה של טענה זו, אבל מה שבטוח הוא שבכל הנוגע לשלושת הסרטים הנוכחיים ב"מסע בין כוכבים" – זה אינו המצב. הסרט השני היה חלש ומאכזב מכל בחינה. לאור זאת, הסרט השלישי בסדרה "סטארטרק: אל האינסוף" לא היה צריך לעשות הרבה כדי להיות מוצלח יותר ואכן הוא עמד במשימה: מצד אחד זהו סרט מוצלח יותר מהשני, ומנגד הוא לא מנסה להיות משהו מיוחד או בלתי נשכח. הוא סרט הרפתקאות-התבגרות-מד"ב שפועל על פי כל הנוסחאות, בהן קופסה מסתורית שתופיע במערכה הראשונה תהיה בעלת משמעות במערכה השלישית.

ייתכן וחלק מהשינוי קשור לשינוי שנעשה בכיסא הבמאי. לאחר שג'יי.ג'יי. אברמס חצה את הכביש לביים את "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", הושב בכיסא הבמאי ג'סטין לין, שביים 4 מסרטי "מהיר ועצבני". זהו ללא ספק שינוי מרענן ולו רק כי ככמות חריכת האור במסך ירדה למינימום הכרחי. לין מוכיח שמבחינתו אין הבדל גדול מדי בין מרדף בין מכוניות על הכביש לבין מרדף בין חלליות. יותר מכך, ברגע שהמרדפים הם חלק מקונטקסט של מד"ב, הכול גם נתפס כיותר הגיוני ומשתלב בעולם של הסרט. לין לא מביא בשורה קולנועית מרעישה, אבל יודע לייצר סרט קיץ שעובד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כלבי מלחמה" – ביקורת

"כלבי מלחמה". ג'ונה היל, מיילס טלר.

מסתמן שיש טרנד חדש בהוליווד: במאים הידועים בעשיית קומדיות מביימים דרמות היסטוריות מהעת האחרונה. את "כלבי מלחמה" החדש על המסכים ביים טוד פיליפס, שעיקר תהילתו הגיעה מ"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" והמשכיו. קודם לו היה אדם מקאיי שאף זכה באוסקר על כתיבה של "מכונת הכסף" שעסק במשבר הכלכלי של 2008. גם פיליפס מראה שהקולנוע שלו לא חד ממדי ושהשינוי לא מפחיד אותו, אם כי הדרמה שלו, בדומה לקומדיה שלו, מעט מוגבלת ולא נמצאת בליגה של הגדולים. ובעוד שהסרט של מקאיי היה חד ובעל אמירה ברורה, בשום שלב בסרטו של פיליפס לא מורגש שיש כאן משהו מעבר לסיפור מתח מוצלח. זה חבל כי הנושא בו פיליפס מתעסק נפיץ וחשוב לא פחות מזה שבו עסק מקאיי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יחידת המתאבדים" – ביקורת

"יחידת המתאבדים".

אפשר להאשים את אנשי די.סי בהרבה דברים, אבל אי שפיות הוא לא אחד מהם. לראייה, בכל פעם הם מנסים מחדש למצוא פתרון לבעיה שהסרטים של מארוול יצרו להם: יצירת סרט אנסמבל – אבל בלי התעסקות בפרט השולי של סרטי הכנה. ב"יחידת המתאבדים" הם זנחו את קבצי הוידאו הבלתי מאובטחים שמציגים את חברי ליגת הצדק העתידיים כפי שהיה ב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" לטובת פלאשבקים עם מוזיקה שנבחרה בקפידה על ידי עורכי הפלייליסט של גלגלצ. אחרי האקספוזיציה הפשטנית והישירה, הסרט תופס צורה ומצליח לחבר בין הדמויות באופן אמין (מה שלא היה ב"באטמן נגד סופרמן") וגם להצחיק.

ההומור ורוח השטות שמלוות את הסרט הם גם מה שהיה חסר ב-בנ"ס, ומפתיע שזה מגיע מכיוונו של דיויד אייר שביים וכתב את הסרט. רוב סרטיו הם על שוטרים או חיילים והקשיים איתם הם מתמודדים ("זעם", "חבלה"). המעבר מהטובים אל הרעים הוביל גם לשינוי באופי הקולנוע שלו. מין גרסה הפוכה לאדם מקיי. הוא לא הצליח כפי שזה האחרון הצליח עם "מכונת הכסף", אבל הייתי שמח לראות אותו ממשיך בקו הזה. ייתכן שזה בדיוק מה שסרטי קומיקס צריכים: במאי עם ניסיון בסרטי משטרה וכישרון קומי חבוי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מכסחות השדים" – ביקורת

"מכסחות השדים".

"מכסחות השדים" מגיע למסך עם מטען כל כך גדול שכמעט בלתי אפשרי לשפוט אותו בעין נקייה. כמות השנאה שהסרט ספג רק בגלל שהעז לגעת בקודש הקודשים שהוא "מכסחי השדים" היא חסרת תקדים: הטריילר היחיד ביו-טיוב שנכנס לרשימת מאה הקטעים השנואים; אנטי עצום לסרט עוד לפני שיצא; ועוד. כמובן שהסיבה היא לא בגלל שעשו רימייק לעוד קלאסיקה הוליוודית (שנדמה שזכתה להעלאה לדרגה של "מלחמת הכוכבים" לפחות, למרות שאף אחד לא דיבר עליה לפני כן), אלא בגלל שרחמנא לצלן ליהקו נשים לתפקיד הראשי. לכן גם אם לא הייתי אוהב את הסרט (וזה לא המצב – אני חושב שהוא סרט טוב מאד ומצחיק אבל מאבד כיוון לקראת סופו) הוא עדיין זוכה לתמיכה והאהדה שלי. אם לא על האיכות הקולנועית שלו אז על התעוזה והחשיבות התרבותית שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מייק ודייב מחפשים דייט" – ביקורת

"מייק ודייב מחפשים דייט". זאק אפרון, אדם דווין, אנה קנדריק, אוברי פלזה.

כביכול, ההערכה לקומדיה צריכה להיות פשוטה: אם זה מצחיק אז זה טוב. אבל האמת היא שהמצחיק הוא רק התוספת. לפני הכול הסרט חייב להתבסס על יסודות דרמטיים טובים, אחרת התוצאה הסופית דומה יותר לתוכנית מערכונים ולא לסרט, וכשיש יו-טיוב מי צריך סרט מערכונים? לכן יותר מכל ז'אנר אחר, קומדיה מתבססת על השילוב של עלילה מוצלחת, כימיה בין השחקנים וכמובן בדיחות טובות. ולמרות שזה נשמע פשוט, זה לא כל כך שכיח. אולפנים גדולים יעדיפו עוד עיבוד לקומיקס או ספרי נעורים, שם הנוסחה פשוטה יותר ליישום. וכשכבר יש קומדיות, הן לא מצליחות לשלב בין השלושה.

לכן מפתיע לגלות ש"מייק ודייב מחפשים דייט" לא נופל באף אחד מהפרמטרים הללו. אין בדיחות גרועות (אם כי גם כמעט ואין בדיחות בלתי נשכחות; למעשה הבדיחה הכי זכורה לי הייתה בפספוסים בכתוביות בסוף) ויותר מכך אין בדיחות זולות. לא רק שהעלילה הגיונית היא גם מתפתחת באופן מאד מתון. נדמה שהיא עוברת את מבחן האולטימטיבי: גם אם יוציאו את הבדיחות, הסרט עדיין יעבוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סוכן וחצי" – ביקורת

"סוכן וחצי". קווין הארט, דוויין ג'ונסון.

"סוכן וחצי" הוא סרט שנולד מתוך התופעה בהוליווד בה אולפנים מתחרים נוהגים להוציא במקביל סרטים מאד דומים: "פסגת דנטה" ו"וולקנו" ב-1997, "מדגסקר" ו"ג'ונגל סיטי ב-2006 ועוד. יש הטוענים שהסיבה לכך היא שהסרטים הללו מקורם באותו תסריט, אבל בגלל מעבר של חלק מהמעורבים בפרויקט לאולפן מתחרה הוביל לכך שהם מפתחים באופן שונה, אולי יותר נאמן לחזון שלהם. לדעתי יש לכך סיבה אחרת: בהוליווד מסתובבים תסריטים רבים, כשמקוריות היא לא הצד החזק שלהם (ואני לא מדבר רק על עיבודים לספרים/קומיקס/רימייקים/ריבוטים). אחרי שאולפן אחד קנה זכות לתסריט וזרק למגירה. הוא שולף אותו לא כשהוא מאמין בו, אלא כשאולפן מתחרה התקדם עם הפקה של משהו דומה.

תהינה הסיבות אשר תהינה, השנה זכינו לחזות בתופעה הזו שוב: לפני מספר חודשים יצא "גרימסבי" על שני אחים אנגלים שלא נפגשו עשרות שנים כשאחד הפך להיות סוכן חשאי והשני מובטל אך כשהראשון צריך עזרה להוכיח את חפותו – השני מוצא כישורים שהוא לא ידע שקיימים בו. ועכשיו כאמור עולה בישראל "סוכן וחצי". ההבדלים על פני השטח מינוריים: במקום שני אחים בריטים, אלו שני חברים מהתיכון שלא נפגשו עשרים שנה. בשני הסרטים אפילו נעשתה בחירה בשחקן שלא ידוע ביכולות הקומיות שלו לתפקיד הסוכן (מארק סטרונג ודווין ג'ונסון בהתאמה). בעוד שברמה העלילתית הם מאד דומים, מבחינה סגנונית הם די שונים: "סוכן וחצי" פחות בוטה (וכתוצאה מכך גם פחות מצחיק) והרבה יותר הגיוני ומציאותי מבחינת אקשן והתפתחות עלילתית (יחסית) אם כי גם הוא לוקה באפיון הדמויות (ברם אצלו זה דווקא בזו של הסוכן).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אקס-מן: אפוקליפסה" – ביקורת #2

"אקס-מן: אפוקליפסה".

כביכול, יש חלוקה בעולם הקומיקס בין "מארוול" ל"די-סי". אבל זוהי חלוקה כלכלית – על פי בית ההוצאה/אולפן קולנועי שמפיק את חוברות הקומיקס/סרטים. מעבר לחלוקה השטחית הזו, יש חלוקה יותר מעניינת, והיא מתייחסת לנושאים בהם הקומיקס מתעסק. "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" ו"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" די הבהיר מהו אחד הנושאים המרכזיים שמניע את העולמות הללו: שאלה של כוח, אחריות ומוסר.

אצל ה"אקס מן" השאלה תמיד הייתה אחרת. כמובן שגם אצלם עולה שאלה של השימוש בכוח, אבל היא נדמית כשאלה משנית לצד שאלת השייכות החברתית. והדבר אינו שונה בסרט השישי בסדרה (הספירה אינה כוללת את סרטי וולברין שגם פחות מתעסק בשאלה הזו) "אקס-מן: אפוקליפסה". ומאחר ואני (כמו רבים מבני האדם שהם לא ביבי) פחות נתקל בשאלות של מה לעשות עם עודף כוח ויותר יותר במצבים של חוסר שייכות והרגשת אחרות אני הרבה יותר קשור אליהם. וכך למרות ש"אפוקוליפסה" מרגיש מעט ממוחזר ולא שלם – הוא עדיין ראוי ומוצלח.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" – ביקורת

"קפטן אמריקה 3: מלחמת האזרחים". רוברט דאוני ג'וניור, כריס אוואנס.

סרטי גיבורי על בכלל, וסרטי מארוול בפרט, נהיו חלק כל כך אינטגרלי מהקולנוע כיום, שלכתוב עליהם ביקורת זה כמו לכתוב ביקורת על ארוחת ליל הסדר, בשני האירועים כמעט ולא קורה משהו מיוחד שישבור את המסורת, אבל מה שיש הוא מאד מוצלח (זה הזמן להתוודות, שאני חובב גדול של גפילטע-פיש): אתה יודע מה יהיו המנות, אתה יודע שהקטנים ימצאו את האפיקומן, שהדוד שלך יספר בדיחות לא ברורות ושסבתא שלך תשאל שוב מתי החתונה. כשאני חושב על זה יש הבדל אחת מהותי: הייתי שמח לסצנת פוסט-קרדיט גם בסדר.

"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" עושה קצת מהכל ועושה אותו טוב: אקשן, מתח, קונפליקטים – ברמה האידיאולוגית והבין-אישית – ומעלה מספר דילמות מוסריות מעניינות. זוהי גם הנקודה בה הסרט מחדש הכי הרבה לטעמי: הוא לוקח את השאלה הקבועה בסרטי גיבורי על – מי/מה הוא גיבור – רק שהפעם זה כבר לא קונפליקט פנימי של דמות אלא מאבק בין שני מחנות ושתי אידיאולוגיות שונות. מעבר למאבק אידיאולוגי, זהו גם מאבק שמעמיד בסימן שאלה את קיומן של חברויות רבות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספר הג'ונגל" – ביקורת

"ספר הג'ונגל".

על פניו, לסרט "ספר הג'ונגל" בבימויו של ג'ון פאברו יש את כל מה שצריך כדי להצליח: מותח, לא מעייף לרגע, לא קלישאתי או מטיפני, המדבבים עושים עבודה מצויינת שמונחת על אנימציה ממוחשבת שגורמת לחיות להראות אמיתיות. ברם לא ברור מי קהל היעד שלו, שכן בניגוד לסרט האנימציה מ-1967, הסרט שומר על רוח המקור, והולך לכיוון מעט אפל. זה לא "באטמן נגד סופרמן" אך גם לא משהו שילדים קטנים מדי יילכו. מצד שני, לילדים גדולים יותר יש את כל חיקויי "משחקי הרעב".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דרך קלוברפילד 10" – ביקורת

"דרך קלוברפילד 10". ג'ון גודמן, מרי אליזבת' ווינסטד.

בדומה להרבה מושגים בימינו כגון 'נטרול', גם 'סיקוול' נהיה מאד גמיש. וכך הקשר בין "קלוברפילד" של מאט ריבס מ-2008 ל"דרך קלוברפילד 10" שעולה השבוע הוא בעיקר בשם הרחוב בו מתרחש הסרט הנוכחי. כל קשר אחר הוא באחריות הצופה. יותר משהוא סרט המשך, הסרט משתייך לעולם המורחב של קלוברפילד. שזה למעשה אומר שהם תחת אותה מטריית הפצה ושיווק של מותחני אימה דלי תקציב (25 מליון דולר לראשון ו-5 לנוכחי) עם גימיק באופן הסיפור (נכון לעכשיו. יש מצב שעם הסרט הבא התיאור של "הסדרה" ישתנה). בעוד הסרט הראשון הורכב מחומר מצולם (Found Footage), סרט שכולו מוצג דרך חומרים שקלטו אנשים בגוף ראשון, הסרט הנוכחי הוא הרבה יותר סטנדרטי במובן הזה. הייחוד שלו הוא שכמעט כולו מתרחש באותו חלל וכולל שלוש דמויות בלבד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" – ביקורת

"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". הנרי קאוויל, בן אפלק.

הרגע הכי משמעותי בקולנוע ההוליוודי באלף הנוכחי היא סצינת הפוסט-קרדיט ב"איירון מן", כשניק פיורי חושף לראשונה בפני טוני סטארק את "הנוקמים". הדבר נתן את האות לפרויקט הגדול של מארוול שכבר הכניס מיליארדים ומתוכנן (נכון לעכשיו) להמשיך עד 2019. בעבר השני של הכביש, היריבים הגדולים – די.סי. קומיקס – ראו שזה הולך, והלכו בעקבות כלל היסוד בעסקים: ליד עסק מצליח, פתח עסק זהה. אז הם לקחו את הנכסים שלהם: סופרמן, באטמן, וונדרוומן ואחרים וחשבו איך למנף אותם לעולם קולנועי משלהם. הבעיה הייתה שהם היו בפיגור: בעוד שהשלב הראשון של מארוול הגיע לסיומו ב-2012 עם "הנוקמים", די.סי. אפילו לא התחילו את שלהם. לכן הם נקטו בגישה הישראלית: קודם ירו ואחר כך כיוונו. תחילה עם "איש הפלדה" ב-2013 וכעת עם "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". ההתפתחות מן הכלל אל הפרט במקום מן הפרט אל הכלל מורגשת. הסרט עמוס, מבולגן ומנסה לבסס דמויות עם עומק בכמה דקות; בעוד אצל מארוול הדבר נבנה על פני כמה סרטים. זה חבל, משום שבתוך כל הבלאגן יש סרט טוב, עם קצב בלתי פוסק (בעיקר בחלק הראשון), שהיעדר העומק פוגע בו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

זוטרופוליס – ביקורת #1

"זוטרופוליס".

כותרות הסיום של "זוטרופוליס", סרט האנימציה ה-55 במספר של אולפני וולט דיסני, מאזכרות משהו כמו 8 כותבים שונים. בעת הצפייה זה היה נראה לי מוזר, אבל במחשבה שנייה, כנראה זה מה שנדרש כדי להוציא סרט שאינו מבוסס על אגדת ילדים או קומיקס (אם כי גם אלו בדרך כלל כוללים מספיק כותבים כדי לארגן משחק של שלוש על שלוש). הצורך להמציא עלילה מקורית אך לא שחוקה, חכמה אבל לא מתחכמת, שתצחיק גם ילדים וגם מבוגרים – דורש את מיטב המוחות לעבוד יחדיו ולא לעבוד אחד על גבי השני באינסוף שכתובים. זה ללא ספק המאפיין הבולט ביותר של הסרט: מורכבות בכל הרבדים שמתלכדים לכדי יצירה חכמה (אם כי לטעמי מעט ילדותית מדי – שזה הגיוני, כי בכל זאת צריך למכור מרצ'נדייז), מצחיקה ואנושית, וכל זאת תוך שימוש בטריק הכי ישן בספר: האנשה של חיות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »