ביקורות קולנוע

18 באפריל 2019 בשעה 8:00, מאת

"גלוריה בל" – ביקורת

"גלוריה בל". ג'וליאן מור.

"גלוריה בל". ג'וליאן מור.

ג'וליאן מור טובה במיוחד ב"גלוריה בל", שמבוסס על הסרט הצ'יליאני "גלוריה", והוסיפו את שם המשפחה של הדמות הראשית שמופיעה בכל הקטעים שבסרט, אולי כי בנוסף לסרט המקורי יש שני סרטים בשם "גלוריה" (Gloria), מ-1999 עם שרון סטון שהיה חידוש לסרט ממש טוב עם ג'נה רולנדס מ-1980; ובארץ BUtterfield 8 -שזיכה את אליזבת טיילור באוסקר הראשון שלה- נקרא גם הוא "גלוריה". מור, שמופיעה בכל הקטעים, לא מספיקה כדי להציל את הסרט מהשעמום המשמים שהוא שוקע בו.

הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן לליו נוהג לביים סרטים עם נשים בתפקיד הראשי. הוא ביים את "אישה פנטסטית" שזכה באוסקר לסרט זר הטוב ביותר, "שאהבה נפשי" עם רייצ'ל וייז ורייצ'ל מקאדמס, וגם את הגרסה המקורית של "גלוריה" ב-2013, שלא אהבתי וקיוויתי שבגרסה החדשה ועם הזמן שעבר והניסיון שצבר ישפר את הרעיון שהיה לו.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

13 באפריל 2019 בשעה 8:00, מאת גל סדלינסקי

"כולם יודעים" – ביקורת

"כולם יודעים". חביאר ברדם, פנלופה קרוז.

"כולם יודעים". חביאר ברדם, פנלופה קרוז.

"כולם יודעים" הוא סרט דרמה ספרדי על איחוד משפחתי בכפר קטן שהיעלמותה של אחת מבנות המשפחה הצעירות מכריחה את כל המשתתפים להעלות מחדש את המשקעים שהדחיקו. הסרט איטי עד איטי מאוד, אך מספק תמונה שמרגישה אותנטית מאוד. הסרט מרגש עד שלפעמים יש צביטה בלב וזאת בזכות תצוגת המשחק המרשימה של זוג השחקנים פנלופה קרוז וחוויאר בארדם. למרות שיש בו לא מעט התרחשות והרבה גילויים, הוא בהחלט לא יתאים לאנשים שאוהבים שהעלילה מתגלגלת קדימה.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

12 באפריל 2019 בשעה 9:30, מאת גיא ברמן מכליס

"סרט לגו 2" – ביקורת

"סרט לגו 2".

"סרט לגו 2".

"סרט לגו 2" הוא קשקוש סתמי. אפשר לסכם אותו כסרט בסדר – בינוני – משום שהוא אינו מבריק ואינו מצחיק במיוחד, ומאידך גם לא גרוע יותר מדי או ממש משעמם. אם אתם הולכים בשביל הילדים שלכם ולא בשביל עצמכם, רוב הסיכויים שהם יהנו מאוד.

אני מודה שאף פעם לא הבנתי את המשיכה אל סרטי הלגו. אני מבין שהילדים שלי, שאוהבים לשחק בלגו, ירצו לראות את הסרטים האלה, אבל מעולם לא הבנתי מה יש בסרטים שמושך גם אנשים מבוגרים. הסרט הראשון היה חביב ו"לגו בטמן" היה לא מזיק, אבל אם מישהו צריך דוגמה לסרט שנולד בחטא, הרי שסרטים אלה, שכל מטרתם למכור סטים של לגו, הם הדוגמה המובהקת ביותר. בניגוד לחביבות של קודמיו, "סרט לגו 2" נעדר החביבות של קודמיו, והוא כאמור, סתמי, לא מעניין במיוחד, מכיל שלל רפרנסים אין סופי (רפרנסים חלולים שלא אומרים כלום על כלום) ואפילו לא מתהדר באנימציה יפה במיוחד.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

בשעה 6:10, מאת גיא ברמן מכליס

"מיסטר לינק" – ביקורת

"מיסטר לינק".

"מיסטר לינק".

"מיסטר לינק" של אולפני האנימציה לייקה, הוא סרט נפלא ותענוג ויזואלי יוצא דופן שיגרום הן לילדים והן להורים להנאה עצומה.

אולפני לייקה מפיקים מזה שנים רבות סרטי אנימציה בסגנון סטופ מושן. על מנת ליצור את סרט האנימציה שלהם הם בונים תפאורה ומייצרים בובות, אותן הם מזיזים בכל פעם קצת, ומצלמים. בעזרת הצגת התמונות הבודדות אחת אחרי השניה נוצרת אשליית התנועה (אני ממליץ להישאר לקטע הכתוביות, שם תוכלו לראות חלק קטן מהעבודה על הסרט ולהתרשם מהיצירתיות, הסבלנות והדיוק המושקעים ביצירת אומנות זו).

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

10 באפריל 2019 בשעה 18:00, מאת גיא ברמן מכליס

"משימה חתולית בהחלט" – ביקורת

"משימה חתולית בהחלט".

"משימה חתולית בהחלט".

"משימה חתולית בהחלט" הוא סרט מטופש ומרגיז לעיתים קרובות, עם תכנים בעיתיים, שחרף הכל – גרם להנאה גדולה אצל בני בן ה-7. עקב כך, אם אתם הורים לילדים בגיל 5 עד 8 שממש צריכים להעביר שעה וחצי ואין לכם אופציה אחרת, אז ניתן לבחור בסרט הזה. אתם לא תהנו, אבל הילד כן.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

8 באפריל 2019 בשעה 10:00, מאת גל סדלינסקי

"לשחות או לא להיות" – ביקורת

"לשחות או לא להיות".

"לשחות או לא להיות".

פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-16 נפתח בסרט "לשחות או לא להיות" (או "האמבט הגדול") דרמה קומית על קבוצת שחייה צורנית לגברים ועל חייהם של המשתתפים בה. הסרט לא אחיד באיכותו ומתברר שמספיק שהסרט יתחיל סוחף ושיסתיים באווירה חיובית בשביל שהצופים יצאו בהרגשה טובה. הרי לאף אחד לא אכפת מכל השטויות שקורות באמצע. הסרט מתאים לכל הגילים, אך מבוגרים עשויים להנות ממנו יותר, כיוון שלהם אפשרות להזדהות עם הקשיים של חיים בוגרים שחוות הדמויות.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

4 באפריל 2019 בשעה 17:00, מאת גיא ברמן מכליס

"שהאזאם" – ביקורת

"שאזאם!". ג'ק דילן גרייזר, זאקרי לוי.

"שאזאם!". ג'ק דילן גרייזר, זאקרי לוי.

סרט גיבור העל "שהאזאם" של חברת הקומיקס DC, הוא סרט ילדים מושלם, כזה שלא רואים כבר בימינו. הסיבה העיקרית היא כנראה שגיבוריו הם ילדים. אין ספק שלילדים קל יותר להזדהות עם ילד בגילם מאשר עם טוני סטארק. מעבר לכך, הדרך שעושה בילי/שהאזאם בין גילוי הכוחות שלו, הגילוי העצמי, ההסתנוורות מהכוח שניתן לו ועד ההבנה שכוח אינו הכל – תדבר לילדים בגובה העיניים. כמוה גם המסר הבולט בסרט שהמשפחה היא מעל הכל. לא קשרי דם יוצרים משפחה, אלא מקום בו אנשים רוצים בטובתך ואתה רוצה בטובתם. מקום בו אתה מרגיש בבית.

בתחילה לא הורשמתי מהפרויקט: התבוננות בעבודות העבר של צמד היוצרים – הבמאי דיויד פ. סנדברג והתסריטאי הנרי גיידן – לא הבטיחה גדולות (מה שכמובן ישתנה מעכשיו). מראה החליפה של שהאזאם כפרודיה על חליפות גיבורי-על לא יצר גם הוא ציפיות. אבל כשהחלו להגיע סרטוני ה'בקרוב' כבר החלו הציפיות לגדול. והסרט עומד בציפיות הגדולות לחלוטין.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

2 באפריל 2019 בשעה 8:00, מאת גל סדלינסקי

"דמבו" – ביקורת #3

"דמבו". אווה גרין.

"דמבו". אווה גרין.

"דמבו" החדש של דיסני הוא חידוש בגרסה חיה לסרט המצויר משנת 1941, כחלק מהמגמה של החברה להפוך את כל הקלאסיקות המצוירות שלהם לסרטים "חיים". לעומת החידושים הקודמים, הקשר בין העלילה המקורית לזו החדשה כללי בלבד. הפעם החיות לא מדברות (פילים מעופפים זה הגיוני, אבל מדברים? השתגעתם?!), ולכן בני האדם ממלאים תפקידים מרכזיים יותר. השפה הקולנועית של טים ברטון אפלה כהרגלה, ולכן קשה לי לומר שהסרט מתאים בכלל לילדים, מה שמותיר אותי לתהות למי הוא כן מתאים.

טים ברטון מרבה להשתמש באותם שחקנים בסרטיו, הוא יודע מה הוא אוהב. אבל הוא לא יכול להאשים אותי שכשהוא מראה חבורת עובדי קרקס שמונהגים על ידי דמות שמגלם דני דה-ויטו בסביבת העיצוב הייחודי שלו, זה מחזיר אותי ל"באטמן חוזר" (1991), בייחוד לנוכח קטר הרכבת המחייך, שמזכיר את האביזרים המעוותים של הפינגווין (דני דה-ויטו בתפקידו האגדי). הצילום הרחב של סצינות המציגות את העיצוב המקסים והמופלא שמאפיין כל כך את סרטיו נותר מרשים, גם אם ממוחזר. האנשים שחיים בשולי החברה הם הנושא האהוב על ברטון, ולכן החיבור לקרקס של דמבו טבעי כל כך.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

28 במרץ 2019 בשעה 21:00, מאת

"דמבו" – ביקורת #2

"דמבו".

"דמבו".

"דמבו" הוא כנראה הסרט עם הכי הרבה תקריבים לעיני פילים שתראו אי פעם.

הסרט הוא, כמובן, חלק מגל הגרסאות החיות לסרטי האנימציה של דיסני שהוכח כמשתלם מאוד בשבילם. אחרי ההצלחות הענקיות של "ספר הג'ונגל" ו"היפה והחיה" נוכל לראות השנה את "מלך האריות" ו"אלאדין", ובשנים הקרובות גם את "מולאן", "היפהפיה והיחפן" ועוד ועוד.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

בשעה 17:00, מאת גיא ברמן מכליס

"דמבו" – ביקורת #1

"דמבו".

"דמבו".

"דמבו", גרסת הלייב אקשן לסרט המצויר הרביעי של וולט דיסני שיצא ב-1941, הוא סרט ילדים מקסים שמצליח להחזיר את האמונה שהבמאי טים ברטון עוד יכול להוציא תחת ידיו סרט טוב. מדובר בסרטו הטוב ביותר של ברטון מזה שנים, ובכל הקשור לעיצוב, הסרט הזה מתהדר ביופי ויזואלי רב. דמותו של דמבו מסתדרת עם הדמויות החריגות והמנודות שברטון כל כך אוהב, והוא מטפל בה באהבה רבה.

"דמבו", בגרסתו המקורית, היה ניסיון להוציא את חברת וולט דיסני מהבוץ הפיננסי בו היתה שרויה החברה באותן שנים. בעקבות מלחמת העולם השניה, שני סרטיה הקודמים של חברת דיסני, "פינוקיו" ו"פנטזיה" היו כשלונות שהסבו לה נזק כלכלי רב. במקור, דמבו היה סיפור קצרצר, שהופיע בעיקר בתמונות במכשיר שנקרא Roll a Book. דיסני החליטה להפוך את הסיפור הקצרצר לסרט באורך מלא, אך כיוון שהסיפור היה כל כך קטן הוסיפו לו אלמנטים רבים. אף על פי כן, הסרט היה קצר ביותר, 64 דקות. למרות התקציב הנמוך והשימוש באנימציה פחות מורכבת, ללא הקפדה על הפרטים הקטנים (כפי שנהגה בסרטיה האחרים), דמבו הצליח והפך לסרט רווחי מאוד.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

14 במרץ 2019 בשעה 14:00, מאת גל סדלינסקי

"נערה" – ביקורת

"נערה". ויקטור פולסטר.

"נערה". ויקטור פולסטר.

"נערה" הוא סרט דרמה בלגי על נערה טרנסג'נדרית שלומדת בבית ספר לבלט, שבמקביל לשיעורים התובעניים פיזית גם עוברת טיפולים להתאמה מגדרית. הסרט מרגיש אותנטי למדי עם סצינות כבדות שלא מסיטות את המצלמה הצידה – יש בו חלקים גרפיים וקשים לצפיה (הייתי צריך לכסות את הפנים שלי בסצינה מסוימת!). בהחלט לא יתאים לצופים שרגישים למראות מזעזעים. למרות שאולי כדאי שצופים צעירים ילמדו ממנו על חווית התבגרות טרנסג'נדרית עכשווית, עדיף שיחכו כמה שנים, כדי שיוכלו לעכל אותו כמו שצריך.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

8 במרץ 2019 בשעה 9:30, מאת

"המין החזק" – ביקורת

"המין החזק". פליסיטי ג'ונס.

"המין החזק". פליסיטי ג'ונס.

מכירים את הקטע הזה בסרט שכל הדרמה מובילה אליו, שהמתח בשיאו, השקט מוחשי, כל העיניים נשואות לדמות הראשית שניגשת למיקרופון, ומה קורה? היא מזיזה אותו קלות ויש חריקה צורמת ומביכה. שתיקה. ואז היא מתחילה לדבר. ראיתם אותו באין-ספור סרטים בעבר ותראו אותו גם פה.

"המין החזק" מציג סיפור אמיתי מעניין בחיי שופטת בית המשפט העליון לעתיד רות ביידר גינסבורג, שגם היתה נושא סרט התעודה RBG שהיה מועמד השנה לאוסקר. זהו התסריט הראשון שכתב דיויד סטיפלמן, במקרה אחיין של גינסבורג. הסרט מתחיל בלימודי המשפטים שלה בהארוורד ב-1956, צעדיה הראשונים בעיר ניו יורק והתיק המשפטי ששינה את מסלול הקריירה שלה ב-1970, לפני פחות מ-50 שנה.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »