ביקורות קולנוע

16 באפריל 2018 בשעה 10:00, מאת גיא ברמן מכליס

"הבלתי נראים" – ביקורת

"הבלתי נראים".

"הבלתי נראים".

סרט הדוקו-דרמה "הבלתי נראים", מספר את סיפור השרדותם המרתק של יהודים שהסתירו את יהדותם ונשארו בברלין בזמן מלחמת העולם השניה. לכן, גם אם החלקים העלילתיים לא טובים מספיק, די בסיפור עצמו כדי לרתק ולהצדיק את הצפיה.

למרות הצהרות המשטר הנאצי, שהכריז רשמית כי ברלין נקייה מיהודים, בשנת 1943 חיו כ-7000 יהודים בברלין. על מנת לעשות זאת, יהודים אלו הפכו עצמם לבלתי נראים. אותם יהודים הפסיקו ללבוש את הטלאי הצהוב כשיצאו לרחובות ברלין ונעזרו בגרמנים שהסכימו להסתכן על מנת לעזור להם להשיג עבודה או מקלט.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

15 באפריל 2018 בשעה 15:06, מאת גל סדלינסקי

"המגשר" – ביקורת

"המגשר". דין נוריס, ג'ון האם, רוזמונד פייק.

"המגשר". דין נוריס, ג'ון האם, רוזמונד פייק.

"המגשר" (או "ביירות", בשמו המקורי של הסרט) הוא דרמת מתח עם מעט קטעי פעולה שנותנת לצופה בדיוק מה שהוא הגיע אליו, לא פחות, אבל גם לא יותר. הסרט אפלולי ושומר על קצב קבוע במהלכו. העלילה יחסית צפויה, עם רגעי מתח ספורים, ואפקטיבית. למרות שמרגיש כמו סרט שכבר נעשה בעבר בשונות קלה, הוא קולע למטרה שלמה הוא נוצר – הצגה של מציאות מורכבת בצורה שטחית ונוחה לעיכול שמספקת לצופה אסקפיזם זמני תוך העברת תוכן היסטורי שמשקף את המציאות העכשווית.

במאי הסרט, בראד אנדרסון, לא זר לסרטי מתח ופעולה. הוא ביים את "הקריאה" בכיכובה של האלי בארי בשנת 2013 ופרקים בסדרות מהז'אנר ("פרינג'", "לנצח", "האמיצים" ועוד), וגם הפעם הוא מבצע עבודה טובה, אם כי נטולת סיכונים. אין שום דבר מיוחד או חדשני בבימוי, ולסרט זה הוא הולם וטוב. התסריט נכתב על ידי טוני גילרוי, שכתב ארבעה מתוך חמשת סרטי "ג'ייסון בורן" וסרטים נוספים בסגנון מתח/פעולה על רקע ממשלתי ("סימן חיים", "שם המשחק"), כך שתת הז'אנר של סרט זה הוא בדיוק המומחיות שלו. לכן זו לא ממש הפתעה שהשילוב של הבימוי והתסריט יצרו סרט שמצליח לעניין, גם אם הוא לא מרשים במיוחד.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

30 במרץ 2018 בשעה 13:00, מאת גיא ברמן מכליס

"שחקן מספר אחת" – ביקורת #2

"שחקן מספר אחת".

"שחקן מספר אחת".

"שחקן מספר 1", סרטו החדש והמצופה של סטיבן שפילברג, הוא סרט אקשן מדע בדיוני קצבי מאוד שכמעט ולא נותן לצופה רגע לנוח או לחשוב. יכול להיות שהסיבה לכך היא שמנוחה ומחשבה יגלו שמדובר בסרט ריקני מאוד.

הסרט מבוסס על ספרו של ארנסט קליין (שגם כתב את התסריט עם זאק פן), שהפך ללהיט גדול בקרב כל מי שמגדיר את עצמו כגיק. הספר, שהכיל רעיון יפה מאוד, היה כתוב רע מאוד, אבל הפוטנציאל הקולנועי הגלום בו היה ברור. ספר וסרט הם שני מדיומים שונים וההשוואה בינהם היא שגויה, אך עדיין, כיון שקראתי את הספר, לא אוכל להתייחס לסרט בנפרד לגמרי.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

בשעה 8:30, מאת

"שחקן מספר אחת" – ביקורת #1

"שחקן מספר אחת".

"שחקן מספר אחת".

זוהי ביקורת על הסרט "שחקן מספר אחת", לא על הספר ולא על העיבוד שלו. קריירת הבימוי של סטיבן ספילברג מתחלקת לסרטי הרפתקה מהנים (אינדיאנה ג'ונס, הוק, פארק היורה) ולסרטי דרמה (להציל את טוראי ראיין, רשימת שינדלר, אמיסטד). "שחקן מספר אחת" הוא מהסוג הראשון אך רחוק מהשיאים שידע בעבר.

הסרט ארוך מדי על אף שעוברים במהירות גדולה על הכול. כמו דמות מחשב, הסרט רץ כל הזמן קדימה והוא שטחי. כשלרגע וייד, הדמות הראשית, יושב לדבר עם מישהי הוא אפילו אומר משהו כמו "הכול יותר אטי בעולם האמיתי." אך קצב חסר נשימה אינו מספיק. הסרט מתרחש ב-2045 -אך 90% ממנו קורה בתוך ה"אואזיס", עולם וירטואלי, כך שזה לא ממש משנה- וכך שזה סוג של סרט אנימציה, אך לא מרגש, לא מצחיק, עם עלילה קלושה על דמויות לא מעניינות במיוחד ואין הפתעות ממשיות. כולם נורא חכמים ומחושבים מדי.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

25 במרץ 2018 בשעה 8:00, מאת גל סדלינסקי

"בחזרה מטואיצ'י" – ביקורת #2

"בחזרה מטואיצ'י". דניאל רדקליף.

"בחזרה מטואיצ'י". דניאל רדקליף.

"בחזרה מטואיצ'י" הוא סרט הישרדות ישיר למדי, שעל אף המראות הקשים וההזדהות עם גיבור הסרט, לא מצליח לרגש או לעניין באופן מיוחד ועל כן מאבד מהטעם שלו. העלילה, שמבוססת על ספרו של יוסי גינסברג (המגולל את חוויותיו האמיתיות), בעלת פוטנציאל אמיתי, אבל לא מצליחה לממש אותו בעקבות בימוי בעייתי. הסרט משובץ בסצינות גרפיות (ביניהן יותר, ביניהן פחות) שמבקשות לזעזע את הצופה, והן אכן אפקטיביות במטרה זו. אילו רק זה היה מספיק בשביל להפוך סרט לטוב.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

23 במרץ 2018 בשעה 23:00, מאת

"להתראות שם למעלה" – ביקורת #2

"להתראות שם למעלה".

"להתראות שם למעלה".

בעיות מהותיות של קצב בסרט הצרפתי "להתראות שם למעלה" פוגמות במה שהיה יכול להיות סרט ממש טוב. בצרפת היה הסרט הצרפתי ה-6 הכי מצליח של 2017 ומועמד ל-13 פרסי סזאר, כולל לסרט הטוב ביותר, וזכה ב-5 מהם: על בימוי, תסריט מעובד, צילום, עיצוב אמנותי ותלבושות; שלושת האחרונים בצדק רב.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

בשעה 17:00, מאת גיא ברמן מכליס

"להתראות שם למעלה" – ביקורת #1

"להתראות שם למעלה".

"להתראות שם למעלה".

"להתראות שם למעלה" הוא סרט אגדה מרגש שלוקח את הצופים שלו למסע בן שעתיים, שהוא גם דרמטי, גם קומי, ומאוד יפה ויזואלית. למרות הנושאים בהם עוסק הסרט, מתוקף היותו אגדה הוא רחוק מלשמור על ראליזם, ומבקש מהצופה להתלוות אליו לעולם הייחודי אותו הוא יוצר בצורה מדויקת כל כך.

את הסרט הצרפתי כתב וביים אלבר דופונטל. דופונטל מוכר יותר כשחקן (למרות שביים כמה סרטים בעבר), וגם כאן הוא משחק בתפקיד הראשי. את כל אחד מתפקידיו בסרט הוא עושה על הצד הטוב ביותר, ועל שניים מהם (בימוי ותסריט מעובד), אף זכה בפרס הסזאר לאחרונה. הסרט מבוסס על ספר מצליח באותו השם, שיצא בשנת 2013 ונכתב על ידי פייר למטר. ספר זה זכה בפרס גונקור היוקרתי (הפרס הספרותי היוקרתי ביותר בצרפת), כך שמדובר מראש בסרט שהציפיות לגביו היו גבוהות.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

22 במרץ 2018 בשעה 10:00, מאת גיא ברמן מכליס

"הקדמונים" – ביקורת

"הקדמונים".

"הקדמונים".

הביקורת על "הקדמונים", סרט הסטופ-מושן החדש של יוצר וואלאס וגרומיט, ניק פארק, מתחלקת לשניים. אם אנחנו מתייחסים אליו רק כסרט שמיועד לילדים קטנים, אז אין ספק שהם יהנו ממנו מאוד, בלי קשר לאיכויות שיש או אין בו. הוא מצחיק והאנימציה טובה. אבל אם אנחנו מתייחסים אליו כסרט החדש של ניק פארק, אז אנחנו והסרט נתקלים בבעיה.

סדרת סרטי וואלאס וגרומיט החלה עם 3 סרטים קצרים בני חצי שעה, וצברה לה אהדה רבה בקרב חובבי ז'אנר האנימציה. הסרטים, שנעשו בטכנולוגית הסטופ-מושן תוך שימוש בפלסטלינה, היו שנונים מאוד, ייחודיים ולא דמו לשום דבר אחר. הם נועדו יותר למבוגרים מאשר לילדים. שני סרטי הקולנוע שעשה פארק לאחר מכן, "מרד התרנגולות" ו"וואלאס וגרומיט והארנב הקטלני", הצליחו לשלב יפה בין קהל של מבוגרים לילדים בוגרים יותר. כנראה שהעבודה על סדרת הטלוויזיה והסרט "שון הכבשון" (אמנם לא כבמאי, אך ככותב ומפיק) שפנו לקהל צעיר בהרבה, גרמה לו להמשיך עם קהל היעד גם לסרטו הנוכחי.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

21 במרץ 2018 בשעה 22:00, מאת

"בחזרה מטואיצ'י" – ביקורת #1

"בחזרה מטואיצ'י". דניאל רדקליף.

"בחזרה מטואיצ'י". דניאל רדקליף.

ב"בחזרה מטואיצ'י" מגלם דניאל רדקליף (הארי פוטר) את יוסי! גינזבורג, שכתב את רב המכר "בחזרה מטואיצ'י" ב-1985 על חוויותיו בג'ונגלים של האמזונס ב-1981. אין הרבה ישראלים שאינם פוליטיקאים או אנשי צבא ושעשו עליהם סרט אמריקאי. בין מפיקי הסרט גם הישראלית דנה לוסטיג.

על פניו, זהו סיפור מרתק. יוסי! הסתובב אחרי הצבא בדרום אמריקה לפני שזה נעשה פופולרי עד כמעט נורמה. בבוליביה הוא פוגש מכר שוויצרי (ג'ואל ג'קסון האוסטרלי, שזה סרטו הראשון), שיחד עם קווין!, חבר אמריקאי שלו (אלכס ראסל האוסטרלי החביב, מ"כרוניקה בזמן אמת" והסדרה היחסית-חדשה SWAT), חוברים למדריך הטיולים קארל אל לב שטח לא ממופה במעמקי הג'ונגל.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

18 במרץ 2018 בשעה 18:00, מאת גל סדלינסקי

"גבולות פרוצים" – ביקורת מפסטיבל אפוס

"גבולות פרוצים: מסע אל תוך עסקי האמנות".

"גבולות פרוצים: מסע אל תוך עסקי האמנות".

פסטיבל אפוס 2018 – "גבולות פרוצים" הוא הסרט הדוקומנטרי שפתח את פסטיבל אפוס ה-9 (פסטיבל בינלאומי לסרטי תרבות ואמנות המתקיים במוזיאון תל אביב לאמנות). כמו הקומוניזם, גם הסרט הזה נשמע מאוד טוב בתיאוריה, ובפרקטיקה הוא לא ממש עובד. הסרט ממצה את עצמו יחסית מהר ואז כל מה שנותר לצופה הוא לספור את קיצו (של הסרט) לאחור.

השם של הסרט מוצלח יותר באנגלית – בתרגום ישיר "קווים מטושטשים", דו משמעות של גבולות מטושטשים (כלומר, פרוצים) ושל קווי אמנות מטושטשים. דואליות שנמצאת גם בתעשית האמנות, בה עוסק הסרט. הנקודה בה מתחיל הסרט הוא ניפוץ הרעיון הרומנטי שאמנות נעשית עבור היצירה – מדובר בעסק. במקרים חריגים, מדובר בעסק המגלגל מיליוני דולרים. הסרט מחולק לעשרה קטעים, כל אחד עוסק באספקט אחר בתעשית האמנות. הבעייתיות היא שאותה המסקנה בנוגע לתעשיה הוצגה מזוויות אחרות בקטעים השונים, כך שגם כשנוסף מידע חדש, הוא לא מוסיף הרבה לרעיון הכללי שהסרט מנסה להעביר.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

16 במרץ 2018 בשעה 8:00, מאת גיא ברמן מכליס

"טומב ריידר" – ביקורת #2

"טומב ריידר". אליסיה ויקנדר.

"טומב ריידר". אליסיה ויקנדר.

"טומב ריידר", שמתחיל לספר מחדש את הרפתקאותיה של לארה קרופט, הוא הבינוניות בהתגלמותה. לא סרט רע, אבל ממש לא סרט טוב. מספיק קצבי כדי שזמן הצפיה יעבור מהר, וכל כך חסר ערך שברגע שיצאת ממנו כבר שכחת מה ראית.

לארה קרופט ו"טומב ריידר" החלו את דרכם בסדרת משחקי מחשב לפני יותר מעשרים שנה. כפי שקורה יותר ויותר, דמותה של לארה מצאה את עצמה בשני סרטי קולנוע בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי בתחילת שנות ה-2000. בשנת 2013 יצא משחק מחשב חדש שאתחל את סדרת המשחקים בפעם השלישית. כנראה שזה היה תירוץ טוב לאתחל גם את סדרת הסרטים, ואכן, הביוגרפיה של הדמות בסרט נלקחה ישירות מהביוגרפיה שנכתבה לדמות המשחק החדש. אבל זה לא נגמר שם – גם דמויות נוספות, מקומות, אירועים ושמות נלקחו ממשחק המחשב, ואם זה נשמע לכם מתכון לתסריט מקושקש במיוחד, אתם צודקים.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

15 במרץ 2018 בשעה 17:00, מאת

"טומב ריידר" – ביקורת #1

"טומב ריידר". אליסיה ויקנדר.

"טומב ריידר". אליסיה ויקנדר.

"טומב ריידר" הוא בינוניות בשיאה. אין פה משהו מקורי או יחודי, זהו מוצר עתיר תקציב עם אפקטים סבירים, סרט הרפתקאות בטעם של פעם, בימים שהיו איים לא ממופים בעולם. סביר להניח שלא תקראו ביקורת על הסרט מבלי שיוזכרו סרטי אינדיאנה ג'ונס, ולא בכדי. הסרט שואב השראה משלושת הסרטים הראשונים על הארכיאולוג המפורסם בקולנוע.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »


מאמרים אחרונים