"אהבה בוערת". אנייס דמוסטייה, פייר ניני.
"אהבה בוערת" (או בתרגום ישיר של שמו בצרפתית, "להציל או להיכחד") הוא סרט דרמה המבוסס על סיפורו האמיתי של כבאי צעיר בעל משפחה וההתמודדות שלו עם תאונה קשה. למרות שסיפורים על טרגדיות אנושיות בדרך כלל סוללים את הדרך הקצרה ביותר ללבו של הקהל, הסרט הזה מפספס את הנקודה כשהוא מאפשר להרבה רקע ופירוט יתר של אירועים ותהליכים לתפוס מקום עלילתי.
לא ברור אם הבמאי והתסריטאי פדריק טייה שם דגש נרחב על שגרת חיי צוותי החירום של פריז מתוך כבוד גדול ורצון לחשוף לצופים את ההכנות והאימונים המפרכים הכרוכים בתפקידם החשוב, אך מה שבטוח שהוא יכול היה לחתוך לפחות חצי ממה שהוא בחר להציג, אם הוא רק היה סומך על האינטליגנציה של קהלו. בניית המתח לקראת הרגע המכונן בסרט לא בוצעה כראוי ולמרות המהלך הדרמטי, הוא לא הצליח להוציא רגש או לעורר תחושת הזדהות. היה קטע יחיד בסרט שהצליח לגעת בי, אבל הוא מוקף בקטעים נדושים ומעייפים ובכך גם הוא לא מממש את הפוטנציאל שלו.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"קדימה".
"קדימה", סרט האנימציה החדש של אולפני פיקסאר, הוא סרט כל כך בינוני וחסר ברק, ששניה לפני שתצאו מבית הקולנוע כבר תשכחו אותו.
האמת היא שזו לא צריכה להיות הפתעה גדולה מדי. פיקסאר איבדו את הייחודיות שלהם לאחר שניקנו על ידי חברת וולט דיסני ומאז הם מדשדשים. בעשור הראשון של המאה הנוכחית המצב עוד היה טוב: פיקסאר הוציאו 7 סרטים. חמישה מהם היו יצירות מופת ("מפלצות בע"מ", "משפחת סופר על", "רטטוי", "וול-אי" ו"למעלה"). נראה היה שהחברה הזו לא יכולה להוציא סרטים גרועים. ברם בעשור הקודם הוציאה פיקסאר 11 סרטים, מתוכם יצירת מופת אחת ("הקול בראש"), סרט טוב מאוד אחד ("צעצוע של סיפור 3") ועוד 9 סרטים שנעו בין החביב לבינוני.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"בלתי נראה". אליזבת' מוס.
"בלתי נראה" הוא מותחן אימה על אשה שחוותה מערכת יחסית מתעללת וממשיכה להיות נרדפת על ידי בן זוגה לאחר שהצליח להפוך את עצמו לרואה ובלתי נראה, לטענתה. הסרט הרבה יותר מבהיל מאשר מפחיד וכמו רוב סרטי האימה, לא השאיר יותר מדי רושם. העלילה כן כללה תפניות חדשות מהתבנית הקבועה של נרדפת-רודף, אבל לא הייתה אמינה במיוחד והתעכבה במקומות שלא היה צורך. הסרט נשען על כתפיה המיומנות של אליסבת' מוס וזה פחות או יותר החוזק היחיד שלו. כמובן שצופים הסולדים מאימה ומראות גרפיים צריכים להימנע ממנו, אבל גם לצופים שאוהבים סרטי אימה קיצוניים לא יהיה הרבה מה לחפש שם.
הבמאי לי וונל ותיק בתחום האימה מכיוון הכתיבה – הוא אחד מצמד היוצרים של זיכיון "המסור" שהתחיל ב-2004, וב-2018 ביים וכתב את מותחן האימה העתידני "משודרג" שזכה לתהודה חיובית (גם על ידי). וונל הצליח כאן ליצור הזדהות עם תלאותיה של גיבורת הסרט, אך לא הצליח ליצור מתח, ולא רק כי העלילה צפויה למדי. קצב הסרט לא עקבי וחלקים מסוימים בו עוברים מהר מדי, כשסצינות אחרות מתארכות ללא סיבה, מתוך כוונה לייצר מתח באופן מלאכותי. זהו לא הסרט הראשון (ובטח גם לא האחרון) שבוחן את סוגיית הרואה ואינו נראה ובכל זאת מכניס זווית חדשה, זה פשוט לא מספיק.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"ג'ירפה". וסיליסה פרליגינה, ויקטוריה מירושניצ'נקו.
מהרגע שהסרט הרוסי "ג'ירפה" מתחיל ברור שיקרה אסון -וגם ברור למי- אך לא ברור איך בדיוק זה יקרה. ואז זה קורה, כצפוי, וזה לא האסון הראשון או האחרון שעובר על הדמויות בדרמה המדכאת הזאת.
יש תת-ז'אנר של סרטי אימה עם התעללויות (torture), ובמזרח אירופה התפתח ז'אנר נוראי של סרטי דרמה עם התעללות בדמויות ללא הרבה דם או טיפת מתח. בסרטים האלה מתארים את מצב החיים של אנשים מסכנים שהמזל לא שפר עליהם שסובלים וסובלים וחוטפים עוד מכות מהחיים (מטפוריות ולפעמים גם פיזיות). כמוהם, ב"ג'ירפה" הקטעים ממושכים, הטייקים ארוכים, הקצב אטי, לרוב ללא מוזיקה ברקע (כי ככה זה כמו בחיים, הבנתם?). אולי הצופים אמורים לשמוח בסוף שהחיים שלהם לא כאלה נוראיים. זהו סרט פסטיבלים, לא לקהל הרחב, והצליח לו: הוא הוקרן בפסטיבל קאן ונבחר כנציג רוסיה לקטגוריית הסרט הזר באוסקר האחרון אך לא היה מועמד.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"קול קדומים". האריסון פורד.
"קול קדומים" הוא סרט שהחלקים המרכיבים אותו אינם אחידים ברמתם, אך מצליח להפוך לסרט ילדים יחודי בנוף הסרטים הנוכחי שמורכב ברובו מהמשכים, מותגים ושאר ירקות. זהו אינו סיפור מקורי אלא עיבוד לספר מפורסם מאת הסופר ג'ק לונדון שנעשו לו כבר עיבודים קולנועיים בעבר, ברם התחושה היא שהסרט נעשה מתוך אהבה ורצון לספר סיפור בדרך אחרת.
זמן ההתרחשות הוא העשור האחרון של המאה ה-19 ואנו מלווים את הכלב באק מתקופת המגורים החמימים שלו בבית של שופט עיירה עשיר, דרך התלאות הרבות אותם הוא עובר. לאחר שנגנב מאותו שופט הוא הופך להיות כלב מזחלת להעברת דואר, שם הוא עובר תהליך התבגרות והופך מכלב בית למנהיג. במהלך הסרט הוא פוגש כמה פעמים את ג'ון תורנטון (הריסון פורד) ובסופו של דבר הופך להיות כלבו. אבל את הקולות הקדומים שבאק שומע הוא לא יכול להדחיק והטבע שלו קורא לו להיות נאמן לעצמו.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"סוניק: הסרט".
"סוניק: הסרט" מצליח להפתיע לטובה, למרות שהוא למעשה מוצר צריכה נלווה לדמות שנולדה במשחקי המחשב ומשם יצאה לחלוש על העולם כולו. הוא עושה זאת באמצעות הומור טוב וכמה קטעי אקשן חביבים.
בניגוד לשם שנתנו לסרט בארץ, שרק מדגיש את היות הסרט מוצר נלווה, באנגלית שמו הוא כשם הדמות, "סוניק הקיפוד". ניכר שהושקעה מחשבה בסרט וניסו להפוך אותו לסרט שעומד בזכות עצמו לצד שאר המוצרים. לטעמי ההצלחה היא חלקית.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"פרשת המים". מארק רופאלו.
במרכז סרט הדרמה "פרשת המים" סיפור מרתק שהתרחש במאה הזאת, שנוגע לכולנו ושמגיעה לו חשיפה גדולה יותר. זהו מסוג הסרטים שלא מרבים לעשות בשני העשורים האחרונים: דרמה על נושא חשוב שמבוסס על סיפור אמיתי של "האדם הקטן" שנלחם במערכת, עוול של המדינה או קרב מול תאגיד ענק כמו במקרה הזה.
מארק רופאלו כנראה התאהב בבהייה בארגזים עם ערמות נייר ב"ספוטלייט" ומגלם פה את רוב בילוט, עורך דין שמתגורר באוהיו שנסחף (תחילה בעל כורחו, כמובן) לפרשה בעיירה קטנה בווירג'יניה המערבית שתושביה נפגעו ככל הנראה מזיהום של מפעל מקומי ששייך לחברת "דופונט". אן האת'ווי מגלמת את אשתו שרה, טים רובינס הוא טום, עורך דין בכיר בחברה שרוב עובד בה.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"ג'ודי: מעבר לקשת". רנה זלווגר.
"ג'ודי: מעבר לקשת" הוא סרט דרמה ביוגרפי מוסיקלי על השחקנית והזמרת ג'ודי גרלנד בימים שתהילתה ירדה ולקחה איתה את האפשרות של פרנסה יציבה. סיפור חייה מעניין ועשיר, אך הבחירה להתמקד בנקודת זמן ספציפית יוצרת סרט שחוזר על עצמו ומנסה לסחוט בכח רחמים מהצופים. בגלל שהוא לא מצליח לרגש, גם בסצינות מאוד מתבקשות, או לעניין במיוחד, אפשר לדלג עליו. אם לפחות הוא היה מעמיק בפרטים, הייתי יכול להמליץ לחובבי היסטורית כוכבי הוליווד להשקיע מזמנם, אבל גם להם אין הרבה מה לחפש בו.
במאי הסרט רופרט גולד מגיע מעולם התיאטרון ומתפקד כמנהל האומנותי של תיאטרון אלמידה בלונדון, לכן ניתן להבין את המשיכה לגרלנד התיאטרלית ולסדרת ההופעות שלה בלונדון, בטח כשמדובר בתסריט שעובד ממחזה. הניסיון שלו בבימוי למרקע יחסית דל – עיבוד למחזה שייקספיר לטלוויזיה, סרט טלוויזיה על השלטון המלוכני בבריטניה וסרט קולנוע יחיד (מעבר לנוכחי) – דרמת המתח "סיפור אמיתי" בכיכובם של ג'ונה היל וג'יימס פרנקו – שגם מבוסס על סיפור אמיתי, אך אופיו שונה לחלוטין. הניסיון של גולד לייצר דרמה עמוקה ניכר ואולי שם נעוצה הבעיה – שהדרמה לא נראית טבעית במיוחד.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"הפרידה". דיאנה לין, הונג לו, אווקוופינה, האן צ'ן, אאוי מיצוהארה.
"הפרידה" הוא סרט אמריקאי שרובו מתרחש בסין ובמנדרינית. בשל האטיות הרבה, במסורת סרטי הדרמה מהמזרח הרחוק לדורותיהם, הסרט מרגיש הרבה יותר מ-100 דקות (הכוללות את כתוביות הסיום). הסרט, שזכה להצלחה יחסית בארצות הברית לסרט בשפה זרה (17 מיליון דולר) ונכשל בסין, זיכה את הכוכבת שלו אקוופינה בפרס השחקנית הטובה ביותר בסרט קומי בגלובוס הזהב, אך זו פחות קומדיה ויותר דרמה משעממת מאוד שקורה בה מעט מדי.
מי שמתעניין בתרבויות זרות יכול למצוא מעט עניין בעלילה על משפחה סינית שמסתירה מהסבתא של המשפחה שהיא חולה בסרטן ריאות סופני ומתקדם. חלק מבני המשפחה של הגוססת-ללא-ידיעתה מתגוררים בניו יורק, כולל נכדתה בילי (אקוופינה, "אושן 8"), והיא והוריה מגיעים, יחד עם שאר משפחתה המורחבת, אל צ'אנגצ'ון שבסין כדי להיפרד מהסבתא, כשהיא חושבת שהם שם אך ורק לכבוד חתונת הנכד.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"נשים קטנות". אלייזה סקנלן, סירשה רונאן, פלורנס פיו, אמה ווטסון.
"נשים קטנות" הוא עיבוד נוסף מיני רבים של הספר בעל אותו השם לסרט דרמה על ארבע אחיות צעירות והתבגרותן בצל מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא משלב בתוכו ערכים של אחווה, נתינה, פטריוטיות, רגישות לשונה ואיך אפשר בלי, אהבה. העיבוד החדש לא מביא איתו בשורה חדשה, מלבד הדגשה של הזווית הפמיניסטית על כל גווניה, שממילא הייתה טבועה בסיפור לאורך כל הדרך. אם העלילה לא הייתה נמרחת בקטעים מסוימים, היה קל יותר להמליץ עליו לאוהבי הדרמה מכל הגילים. ובכל זאת, מדובר בהפקה מושקעת עם משחק מצוין.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"הג'נטלמנים". צ'ארלי האנם, מתיו מקונוהיי, טום וו.
"הג'נטלמנים", סרטו החדש של גאי ריצ'י, דומה ברוחו לסרטיו הראשונים (עולם הפשע באנגליה, גברי, אלים) אך יותר מתמיד נראה שבחר לביים תסריט שכתב ילד בן 14. על הנייר התסריט נשמע, כנראה, מגניב ומתוחכם; הוא הצליח למשוך את יו גרנט, מת'יו מקונוהי, קולין פארל, מישל דוקארי (בעוד תפקיד אחר לגמרי מליידי מרי שגילמה ב"אחוזת דאונטון"), הנרי גולדינג ("עשיר בהפתעה") ועוד. הדבר הטוב ביותר בסרט (ופחות או יותר היחיד מלבד התלבושות) הוא השחקן צ'ארלי הנאם ("ילדי האנרכיה"), שהוא בעצם בתפקיד הראשי.
ריי (הנאם) הוא יד ימינו של מיקי פירסון (מקונוהי), ששולט בתחום החממות לגידול גראס, ושוקל למכור את העסק שלו שמניב מיליונים. העסק והעסקה מושכת את מת'יו (ג'רמי סטרונג, "מכונת הכסף") המכונה "היהודי", סינים, וגם מאמן אגרוף (פארל) מעורב בעל כורחו בעסק. למי שייכת הנאמנות של כל אחד מהם? מי יִרה במי ולמי אכפת?
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"השורקים". קתרינל מרלון, אנטוניו בויל.
"השורקים" הוא סרט מותחן פשע רומני על שוטר במחלק הסמים שפועל משני צדי החוק ומוצא את עצמו ככלי במשחק מלא בתפניות, בסחיטה ובסכנת חיים. הסרט מנסה להגיש את הסיפור בעטיפה מסוגננת, אבל בגלל שהוא לא עושה זאת עד הסוף, הניסיון רק גורע מבסיס העלילה הטוב שלו ומותיר אותו מבולבל ללא כל צורך. ישנן מספר סצינות עם אלימות גרפית במיוחד והוא כולל עירום, כך שהסרט לא יתאים לרגישים לכך. על אף שהוא יכול היה להיות טוב יותר, הוא מספק את הסחורה ומשאיר את המתח לכל אורכו.
הבמאי והתסריטאי קורנליו פורומבויו זכה להכרה בפסטיבלים בינלאומיים בסרטו "שם תואר: משטרה", ובסרט זה הוא חוזר לעולם המשטרה כששוב גרעין הקונפליקט הוא שאלות מוסריות מול חוקיות. התרגום השונה של שם הסרט מרחיק אותו מהמיקום המיוחד שלו – האי הספרדי לה גומרה (שם הסרט במקור), אליו נוסע הגיבור. רק לאחר שהסרט משחרר את המסגרת המיותרת שכפה על עצמו – כדי שיראה מיוחד יותר, אפשר רק להניח – הוא מתחיל לזרום טוב יותר. למרות הקצב היחסית איטי שלו הוא כן מצליח להשאיר את הצופה בציפייה לבאות.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
