ביקורות קולנוע

"הבאג של רון" – ביקורת: סרט חמוד ללא יחוד

"הבאג של רון".

"הבאג של רון" מממש את הפחד של כל בומר ואת הפנטזיה של כל בן ובת ג'ן זי. אולפני האנימציה לוקסמית' משחררים את סרט הבכורה (!) שלהם ונראה כי זוהי יריית פתיחה חזקה מספיק כדי לבסס את מקומם בין ענקיות האנימציה. מדובר בסך הכל בסרט ילדים די סטנדרטי, מלבד הפרט השולי של נושא העלילה – בוטים מדברים שאמורים לחבר בין ילדים אך למעשה מצליחים רק להפוך אותם לאנטי חבריים (מישהו אמר אייפון מהלך?).

הסרט בוים על ידי שני שמות לא מאוד מוכרים (שרה סמית' וז'אן-פיליפ וין) אך אלו קיבלו סיוע מענק ההפקות אוקטביו אי. רודריגז הידוע בשל מעורבותו בסרטים כמו "משפחת סופר-על", "קוקו" ו"בית ספר למפלצות". למרות שהאנימציה עושה את העבודה, היא לא מראה גוון ייחודי, ונראה שחברת לוקסמית' הטריה טרם מצאה את המפתח לתיבת היצירתיות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חולית" – ביקורת #2: פרולוג ארוך, מרשים ומתסכל

"חולית". טימותי שאלאמה, זנדאיה.

"חולית", סרטו החדש של דני וילאנב המבוסס על ספרו המפורסם של פרנק הרברט, מרשים מאוד ברוב התחומים, אבל בסופו של דבר נשאר הקדמה ארוכה מאוד לסרט שאולי עתיד לבוא.

אחד הדברים המקוממים ביותר בשיווק ובהפצה של סרט הוא הניסיון להסתיר את טבעו של הסרט. זה קורה רבות בסרטים מוזיקליים בשנים האחרונות, שם הטריילרים מנסים לפעמים ממש להסתיר את העובדה שמדובר בסרט מוזיקלי. ב"חולית" השיווק מסתיר בכל מקום את העובדה שמדובר בסרט שמהווה את החלק הראשון בסיפור. הקרדיט שמופיע על המסך אומר "חולית, חלק 1", בעוד הקרדיט בפוסטרים אומר "חולית". זה מרגיז מאוד, בעיקר מכיוון שהסרט אינו עומד בפני עצמו בשום אופן. במשך כשעתיים וחצי מציגים לנו דמויות, עולם, מלחמות, אבל הכול מתכנס למה שמתחיל בדקה האחרונה, שם אומרת אחת הדמויות: "עכשיו הכול מתחיל".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חולית: חלק א'" – ביקורת #1: הדגש על העיצוב הזניח את הדמויות והדרמה

"חולית". טימותי שאלאמה.

בשם הסרט בהתחלה מופיעות המילים "חלק ראשון", אבל לא תראו את זה בשום מקום אחר. חשוב לדעת ש"חולית" בן 155 הדקות הוא עיבוד של חלק מהספר ומסתיים במעין "המשך יבוא" אבל אם הסרט לא יצליח מספיק אז לא בטוח שיבוא "חלק שני" (שעדיין לא צולם). הסרט מלא הוד והדר כל כך ששכחו שצריך לספר סיפור.

"חולית" מבוסס, כמובן, על ספרו מ-1965 של פרנק הרברט, אחד מספרי המדע בדיוני המפורסמים והמוערכים ביותר שיש, ספר טוב מאוד שגם מי שלא אוהב מדע בדיוני יכול ליהנות ממנו.
במהלך יוצא דופן בקריירה שלו ביים דיויד לינץ' את הגרסה הקולנועית הראשונה ב-1984, עם קייל מקלקלן בתפקיד הראשי (והמשיך אתו ל"קטיפה כחולה" וכדייל קופר בסדרה "טווין פיקס" המופתית*, כמובן; *אני מתייחס לשתי העונות הראשונות בלבד).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ונום 2" – ביקורת: למי שאהב את הסרט הראשון

"ונום 2".

"ונום 2" הוא סרט פעולה מדע בדיוני המבוסס על דמות שהתחילה בקומיקס "ספיידרמן" הממשיך איפה שהסרט הקודם עצר. הסרט מלא בקטעי פעולה וניסיון מתמשך להצחיק (לפעמים הוא מצליח) והיגיון הוא לא הצד החזק שלו (לא שהוא צריך). טום הארדי לא רק חזר לתפקיד הראשי, בסיבוב הזה גם לקח על עצמו את מלאכת כתיבת התסריט. למי שאהב את החלק הראשון, החלק הזה הוא הימור יחסית בטוח, שמעט טוב יותר (לא שאהבתי את הראשון, או את השני). כמו בקודם, גם בסרט זה הרבה אלימות גרפית, אבל בלי הרבה דם (כאמור, ההגיון לא דומיננטי).

הפעם אנדי סרקיס, שהתמקצע במשחק באמצעות הנפשה ממוחשבת (גולום בסדרת הסרטים של "שר הטבעות", סיזר בסדרת הסרטים החדשה של "כוכב הקופים"), לקח את הגה הבימוי והוא מוביל אותו למחוזות מגובשים ומעניינים יותר, גם בזכות קו העלילה שכבר לא מתעסק בסיפור המקור של אנטי גיבור העל. הסרט פועם בקצב טוב לכל אורכו, אבל נוטה לפעמים לחלקים לא מעניינים במיוחד, כהכנה להומור (לא משעשע, לרוב).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מים שקטים" – ביקורת: סיפור מעניין מזן שהולך ונכחד

"מים שקטים". מאט דיימון, קאמי קוטן.

"מים שקטים" הוא סרט, בכיכובו של מאט דיימון, מזן שהולך ונכחד: דרמה בוגרת על אנשים מהשורה, ללא אפקטים, סיפור אנושי עם דמות מרכזית שהנסיבות מאלצות אותה לפעול בדרך שונה מהרגיל. הבעיה העיקרית היא שמנסים לדחוס יותר מדי לסרט אחד. ב-139 הדקות יש גם חלקים מתוך דרמה רומנטית ומעין מותחן, ובמקרה הזה לא משלבים אותם יחד בצורה טובה. יותר היה קל להמליץ על הסרט אם היו מקצצים ממנו את השומן העודף או מספחים את הקטעים בצורה יותר עדינה ואינטגרלית לסיפור המוביל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"צ'או איטליה" – ביקורת #2: משאיר טעם עייף

"צ'או איטליה".

"צ'או איטליה" של השחקן-במאי ג'יאני די גרגוריו, משך את תשומת לבי עוד טרם יצא לאקרנים. עם פרסומים צבעוניים הסרט מספר על שלושה גברים איטלקים מחפשים מקום מושלם לצאת בו לפרישה, אלא שבניגוד לרוב סרטי הפנסיונרים, הסרט אינו מתמקד (רק) במציאת אהבה חדשה או בחידוש קשרים נושנים, אלא באחווה גברית – ועוד כזו שמבוססת על עוני. למרות שהסרט מטפל בנושאים כמו התבגרות, עוני והגירה באופן רגיש מאד, התחושה שמשהו שאמור לקרות לא קורה אופפת את הסרט ומשאירה טעם עייף.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"צ'או איטליה" – ביקורת #1: חסר פואנטה

"צ'או איטליה".

"צ'או איטליה" הוא סרט דרמה קומי על הזדקנות, בעיות חברתיות על רקע פער גילי, יחס המדינה לבני הגיל השלישי והרבה טוב לב. הסרט מרגיש ארוך יותר משעה וחצי, בעיקר בשל חוסר בהתפתחויות מעניינות בעלילה. הדיאלוגים טובים בסך הכל, והקטעים ההומוריסטים הצליחו לשעשע את הקהל שהיה איתי בהקרנה (אותי קצת פחות), אך חוסר הפואנטה של הכל די מוציא גם מהם את החיוביות. מניח שצופים שנהנים מסרטים צנועים ואיטיים, ששזורים בדיחות שנובעות מבלבול או מפשטות מחשבה של הדמויות, יוכלו להנות ממנו.

לג'יאני די גרגוריו ניסיון עשיר בכתיבה, ומאז הסרט הראשון אותו ביים "ארוחות אמצע אוגוסט" (2008), הוא נהנה לחבוש שלושה כובעים בפרויקטים שלו – במאי, תסריטאי ושחקן בתפקיד ראשי, וזאת הוא עושה גם בסרט זה. הוא יצר עולם שמרגיש אותנטי ומתרכז ברגעים הקטנים של דמויותיו, אבל יחד עם זאת, מתרחק מבאמת לצלול למורכבות שלהן, וזה ניכר. לשלוש הדמויות הראשיות יש בעיות שנוגעות רק להן, לכן מאכזב שהבעיות לא מקבלות את המקום הראוי בעלילה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לא זמן למות" – ביקורת #2: מרשים על אף חולשותיו

"לא זמן למות". דניאל קרייג.

"לא זמן למות", הסרט האחרון של דניאל קרייג כסוכן 007, מאכזב ומתגמל גם יחד.

כשבוחנים את סדרת ג'יימס בונד בתקופת קרייג נראה כי התקבלה בהם החלטה מודעת להתנגש חזיתית במיתולוגיה של סרטי הסדרה שקדמו להם. בעוד שהסדרה החדשה מקבלת את החיזוק שלה מספרי ג'יימס בונד של איאן פלמינג, שבהם בונד הוא דמות שונה מאוד מהדמות המוכרת, הסרטים בכיכובו של קרייג פירקו את המיתולוגיה הבונדית, הרכיבו אותה מחדש, פירקו אותה בשנית וחוזר חלילה. זו הסיבה שהסרט החדש, המוזר והלא אחיד, מהווה שני סרטים בעטיפה אחת. הראשון הוא סיומו של הסיפור שסופר במשך חמישה סרטים וככזה, נעשים דברים יפים מאוד שאי אפשר שלא להעריך. השני הוא סרט אקשן בו הנבל מאיים על העולם ובונד מנסה לעצור אותו, וככזה הסרט כושל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לא זמן למות" – ביקורת #1: קטעי הפעולה מוצלחים בסרט ארוך מדי

"לא זמן למות". דניאל קרייג.

"לא זמן למות" הוא סרט ג'יימס בונד ה-25, החמישי והאחרון של דניאל קרייג, והארוך ביותר בסדרת הסרטים הוותיקה בקולנוע. הוא פחות טוב מ"סקייפול", יותר טוב מ"ספקטר", עם כל מה שמצפים לראות בסרט ג'יימס בונד, אך בסרט כה ארוך אני מצפה ליותר. קטעי הפעולה מוצלחים, המרדפים נהדרים, לא בלתי נשכחים כמו הפתיחות של שני הסרטים הקודמים.

ארבעת הסרטים הקודמים בכיכובו של דניאל קרייג הם המצליחים ביותר בסדרת הסרטים שלא תיגמר לעולם; שני הראשונים הכניסו מעל 550 מיליון דולר ברחבי העולם, "סקייפול" (2012) כ-1.1 מיליארד, ו"ספקטר" 880 מיליון דולר. "לא זמן למות" בוודאי יתקרב לשיא של "סקייפול" (2015), למרות המצב העולמי שהביא לדחיית הסרט בשנה וחצי מהתאריך המקורי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ויואריום" – ביקורת: משחק נהדר של ג'סי אייזנברג ואימוג'ין פוטס

"ויואריום". אימוג'ן פוטס, ג'סי אייזנברג.

"ויואריום" (Vivarium) הוא שילוב לא מאוד נדיר של ביקורת-חברתית ואימה. בשעה שמגפת הקורונה הכניסה את כולנו חזרה אל הבתים (אולי האנושות משתקמת בהדרגה אבל אין ספק שקיננו יותר מהרגיל בשנה האחרונה), הדימוי הפרברי של בית רחב ידיים, דשא ירוק ומחירי רצפה עשוי להישמע נפלא, אך "ויואריום" הופכת את קערת האיקאה הזו על פיה.

זהו לא הסרט הראשון בו מציג לורקאן פינגאן ("Without Name" שלא הופץ בישראל) ביקורת נוקבת על החברה המודרנית, אך בניגוד לשפה הקולנועית בה השתמש פינגאן עד עתה, "ויואריום" הוא סרט על טהרת הסוריאליזם. נדמה לעיתים כאילו הסרט הופשט מעלילה של ממש ונותר רק שלד המבנה, חשוף והצהרתי. מאז הוצג בחו"ל כבר ב-2019, "ויואריום" מגיע ארצה באיחור עם פרסים מפסטיבל קאן, מפסטיבל הקולנוע האירי ומפסטיבל L'Étrange הפריזאי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורות פסטיבל חיפה 2021: "הנהגת של מר יוסוקה", "סופר הקלפים", "פראי אדם"

"סופר הקלפים". אוסקר אייזק.

פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2021 (ה-37 במספר) חזר להקרנות פיזיות, לאור היחלשות השפעת מגפת הקורונה על חיי השגרה שלנו, אך לא זנח את האפשרות לצפייה מקוונת. בסינמטק בחיפה תאלצו לעטות מסכה במשך כל ההקרנה והייתי עד לכמה היתקלויות מביכות בסביבתי עם צופים שהחליטו שיותר נוח להם ללא המסיכה. הצגתי את התו הירוק שלי במהלך היום לפחות עשר פעמים, החבר'ה שם לוקחים את זה מאוד ברצינות. הפסטיבל מציג מגוון רחב מאוד של סרטים מכל רחבי העולם מז'אנרים רבים, כך שסביר להניח שתמצאו משהו שיעניין אתכם. בהמשך סקירות קצרות לסרטים עליהם אני וחברי הימרנו:

"הנהגת של מר יוסוקה" (2021, יפן)
סרט דרמה רגיש וארוך מאוד (שלוש שעות) שמבוסס על סיפורו של הארוקי מוראקמי ("יער נורווגי", שגם עוּבד לסרט). ריוסוקה המגוצ'י הבמאי ותסריטאי הסרט לוקח אותנו למסע בנבכי נפשו של יוסוקה קאפוקו והוא עושה זאת בהדרגתיות ובעדינות רבה. הסרט היה מרוויח מאוד מקיצור משמעותי באורך שלו, אך גם באורך זה, הצפייה מהנה, זורמת (לרוב) ומרגשת. הסרט זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן ועכשיו אני יכול לאשרר את הזכייה – התסריט אכן מצוין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנט" – ביקורת #3: השקעה בהפקה שלא מחפה על עלילה מתסכלת

"אנט". מריון קוטיאר.

"אנט" הוא סרט מוזיקלי על אהבה גדולה, התמודדות עם שדים פנימיים, ניצול והקרבה, וגם על ילדה מופלאה אחת. למרות סצינת פתיחה מסקרנת וסוחפת שלאחריה התחלה מבטיחה, הסרט ארוך ומייגע עם עלילה דלה למדי. יש בו מספר סצינות מיניות חושפניות וסצינות אלימות, כך שצופים רגישים צריכים לקחת זאת בחשבון. מי שינסו להנות רק מהמוסיקה הקליטה והעיצוב היפהפה, אולי יסיימו את הסרט בסיפוק מה. מוטב לצופים שמחפשים תוכן להמשיך לסרט הבא בלוח ההקרנות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »