"האדם הראשון". ריאן גוסלינג.
בבסיס הסרט "האדם הראשון" עומד רעיון יפה מאוד, מקורי ואף נועז, אבל הצפייה בו מוכיחה כי רעיון טוב הוא לא בהכרח ערובה לסרט טוב.
סרטו החדש של הבמאי דמיאן שאזל מטעה. לכאורה ניתן היה לחשוב כי הוא עוסק באופן ההרואי בה התרחשה הטיסה המאויישת הראשונה לירח. למעשה, מדובר בדרמה אישית, קטנה ומינורית על ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שדרך על הירח, כשהדרך לשם נמצאת רק ברקע. שלא תבינו אותי לא נכון, חלקים גדולים מהסרט מתרחשים בחלל, ואנו שותפים למירוץ החלל של נאס"א, אבל מרכז ליבו של הסרט אינו קשור בכלל לחלל, אלא לליבו השבור של ארמסטרונג ובדרך אותה הוא עובר לריפוי עצמי. זאת כנראה הסיבה שקוראים לסרט "האדם הראשון", שכן הוא, ולא הנחיתה על הירח, במרכז הסרט.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"האדם הראשון". ריאן גוסלינג.
"האדם הראשון" הוא ניל ארמסטרונג, שאותו מגלם ריאן גוסלינג. את הסרט ביים דמיאן שאזל, ששני סרטיו האחרונים – "לה לה לנד" ו"ויפלאש" – זכו להצלחה ולהערכה רבה. הנושא ההיסטורי, השחקן המפורסם והבמאי הפכו את "האדם הראשון" למעורר סקרנות ואף למתמודד צפוי (עוד לפני שמישהו ראה אותו) בטקסי הפרסים שעומדים להמטיר עלינו, ברם הסרט פחות טוב מ"לה לה לנד" ומ"ויפלאש". מעבר לשחזור המאורעות הגדולים לא עובר פה הסיפור ששאזל התכוון להעביר.
כשסרט הוא טוב, לא בעוכריו הידיעה של סוף הסיפור. אנחנו יודעים שג'יימס בונד או הריסון פורד יינצלו ואנחנו עדיין במתח ורוצים לראות איך זה יקרה. במקרה הזה יש משימה אחת בחלל שבה מסקרן לדעת "איך הם יצאו מזה" וגוסלינג מעניין בתפקיד של אדם שהפך לאיש שכל העולם הכיר ביולי 1969, אך יש בסרט יותר מדי חסרונות.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"זמנים קשוחים באל רויאל". ג'ף ברידג'ס.
"זמנים קשוחים באל רויאל" הוא סרט פשע ומסתורין שמתאמץ מאוד להיות מגניב, שנון, מתוחכם ומסוגנן, אבל הוא בעיקר נמתח, ארוך וחסר פואנטה – זיעת המאמץ ניכרת. זה לא סימן טוב כשסרט גורם לתהות במהלכו מתי הוא יסתיים. בסרט שאורך שעתיים ועשרים דקות, היו לי לא מעט תהיות כאלה. אני יכול להניח שבני נוער יוכלו למצוא בו איזשהו חן, בשל האלימות, ה"תחכום" ואיפיון הדמויות המובהק. צופים ותיקים יותר ראו סרטים הכוללים סיפורי דמויות משתלבים שנעשו באופן מהודק יותר.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"זמנים קשוחים באל רויאל". כריס המסוורת'.
"זמנים קשוחים באל רויאל" מתרחש במהלך לילה אחד בסוף שנות ה-60 במלון קטן על גבול קליפורניה-נבאדה (ממש על קו הגבול, וזו אחת ההברקות היחידות בסרט). כל הקטעים ארוכים מדי, הכול סובל מדרמטיות יתר עד שזה הופך לפומפוזי, והחלוקה לפרקים לא תורמת דבר מלבד רק עוד ניסיון יומרני להדר. סביר להניח שצמד המילים "קווינטין טרנטינו" יופיע בכל ביקורת על הסרט כי הוא אלים, מסוגנן (או רוצה להיות כזה בכל היבט), יש משחק עם זמני העלילה ונקודות מבט שונות (שלא באמת משנות דבר או גורמות לנו לראות אחרת מה שכבר ראינו), יש ניסיונות להומור מקאברי והסרט שופע שירים, כולל מפורסמים מאוד שבוודאי עלה לא מעט לרכוש את הזכויות להשמעתם.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"כוכב נולד". בראדלי קופר, ליידי גאגא.
איך שלא מסתכלים על זה, "כוכב נולד" הוא אכזבה גדולה, במיוחד לאור הפוטנציאל הטמון בו.
לקראת סופו של הסרט אומרת הדמות שמשחק סם אליוט הנפלא כי המוזיקה כולה היא 12 תווים. אלה אותם תווים שוב ושוב, אותו סיפור, אותו שיר. ההבדל הוא במי שמשתמש ב-12 התווים האלה ומה הוא עושה איתם. אני מניח שבראדלי קופר, כבמאי וכאחד התסריטאים, היה מודע לכך שהוא מדבר למעשה על הסרט שלו. לצערי, השימוש שעשה ב-12 התווים שעמדו לרשותו הוא פחות טוב בהרבה מאלו שעשו זאת לפניו.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"ונום".
"ונום" הוא סרט אקשן קומיקסי מהנה למדי, ואם אתם זוכרים לאיזה סוג סרט אתם הולכים, לא תתאכזבו. אם לוקחים את הסרט "משודרג", שהוקרן לא מזמן, מוציאים את כל קטעי הדרמה ומשאירים את הדמות הראשית והצ'יפ שמושתל בה, מתאחד איתה, מדבר אליה, ונלחם במקומה תוך שימוש בגופה – מקבלים את "ונום". רק שהפעם במקום טום הארדי השני (כינוי לכוכב "משודרג", לוגאן מרשל-גרין, שנראה ממש כמוהו), ליהקו את טום הארדי האמיתי. וכמה שזה כיף.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"כוכב נולד". ליידי גאגא, בראדלי קופר
הסיפור של "כוכב נולד" הוא קלאסי ומעניין, פשוט ומוצלח, לכן שבים וחוזרים אליו בשם זה או אחר: סיפור אהבה בין גבר מפורסם ואישה שמתפרסמת וההתמודדות שלהם עם ההצלחה שלה. יש המון שירים בגרסת הסרט של 2018 וכולם על במה. זה לא סרט מוזיקלי שבו הולכים במסדרון שרים ורוקדים ברחוב. הסרט מתחיל בתנופה טובה שלא מגיעה רחוק. הוא מרגיש כמו סרט עצמאי (כולל שוט הסיום הטיפוסי) שמתחפש לסרט הוליוודי, ורוב הזמן זה לא עובד.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"חיפוש". ג'ון צ'ו.
הסרט "חיפוש" מצליח לעורר עניין למרות השבלוניות של התסריט שלו, בזכות עשייה מרתקת וייחודית שהופכת אותו ראוי לצפייה.
הסרט מספר על אב (אותו מגלם ג'ון צ'ו) שמחפש את בתו שנעלמת. במקביל לפנייתו למשטרה הוא פועל לבד למציאתה ומגלה תוך כדי כך שהוא לא מכיר את בתו כלל. הוא חושף את הפרטים על חייה דרך חיפוש במדיות החברתיות שלה, שכבה אחר שכבה, ותוך כך מצליח למצוא פרטים שעוזרים לו ולמשטרה בפיענוח המקרה.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"נורמנדי בעירום". פרנסואה קלוזה, טובי ג'ונס.
"נורמנדי בעירום" הוא סרט דרמה צרפתי עם אלמנטים קומיים ממוצע למדי העוסק בעיירה כפרית קטנה שנאבקת לשפר את מצבה הכלכלי בדרך לא שגרתית. העלילה די צפויה ורדודה, ובעיקר מרגישה לא מקורית – "ללכת עד הסוף" ו"נערות לוח השנה" עשו את זה טוב יותר, גם אם בעצמם לא היו סרטי מופת. יחד עם זאת, צופים מבוגרים עשוים להנות מאוד מההומור שמתרכז במודרניות מול שמרנות ואינטריגות בין אישיות.
את הסרט ביים פיליפ לה גיי שגם כתב את התסריט, בשיתוף עם אוליבייה דזה וויקטוריה בדו. כמו בסרטו משנת 2010 "הנשים בקומה השישית", אותו כתב וביים, גם בסרט זה ישנו עיסוק במצב חברתי וכלכלי. לעומתו, בסרט זה יש הרבה פחות קסם, הדמויות שטוחות יותר והמסר עובר מבולבל. הקצב שלו די טוב וקורים מספיק דברים על גבי המסך בשביל לא לשעמם, אך מה שקורה שם לא מספיק מעניין בשביל לעורר תיאבון לעוד. הוא מצטייר כאותנטי למדי ונשען על נושא אקטואלי ומדאיג.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"טובת הילד". אמה תומפסון
מהדרמה הבריטית מאוד "טובת הילד" ייהנה מי שמסתפק בתצוגת משחק טובה, כי מלבד אמה תומפסון (וסטנלי טוצ'י) אין פה הרבה עניין.
אמה תומפסון נפלאה כמו תמיד, ומזמן לא היה לה תפקיד דרמטי טוב וראוי לכישרונה. היא מגלמת את פיונה מיי, שופטת בית משפט לענייני משפחה (מתמחה בענייני ילדים, הורים, משמורות וזכויות). בעלה האוהב ג'ק (סטנלי טוצ'י) מרגיש שהיא מרוחקת ומזניחה אותו מזה זמן רב.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"בקשה מסתורית". בלייק לייבלי, אנה קנדריק.
"בקשה מסתורית" (במקור "טובה פשוטה" – לעולם לא אצליח להבין עיוותים מיותרים בתרגום שמות הסרטים) הוא סרט דרמת מסתורין קומית (כן, קראתם נכון) שעוסק באמהות, חברות וחקירת אמת ועושה זאת בחיוך ובקלילות, אך גם ברצינות ובביקורתיות חברתית. הוא אמנם לא השאיר אותי על קצה המושב בציפייה לתפנית העלילתית הבאה שתגיע, אבל הוא כן החזיק אותי על רכבת ההרים של העלילה – דבר שאני לא לוקח כמובן מאליו.
במאי הסרט פול פיג לא זר לסרטים קומיים שמככבות בהם נשים – "מסיבת רווקות", "עצבניות אש", "מרגלת", "מכסחות השדים" – והפעם החליט לנסות משהו ללא מליסה מקארת'י, עם סגנון מהודק וזוהר יותר, בעל הומור עם פחות אלמנטיים פיזיים וזה עובד.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"בקשה מסתורית". אנה קנדריק.
לשמחתי אין לביקורות שלי כותרת מעבר לשם הסרט, אולם אם הייתי צריך לתת שם הפעם זה היה קל: "המופע של אנה קנדריק". סרטיו הקודמים של הבמאי פול פיג היו בעיקר קומדיות עם שחקניות ראשיות, כולל "מכסחות השדים", "מסיבת רווקות", "מרגלת" עם מליסה מקארת'י. "בקשה מסתורית" הוא עירוב נדיר של מתח וקומדיה שרוב הזמן עובד כמו שצריך. הסרט מותח ומצחיק, גם אם לפעמים צפוי מדי. הוא מהנה עם מספר השגות, כולל: האורך שלו ומסיבה לא מובנת יש בו המון שירים בצרפתית. אין רע בשירים עצמם אך הבעיה ב"מסיבה לא מובנת".
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
