"האם אי פעם תסלחי לי?". מליסה מקארתי.
"האם אי פעם תסלחי לי?" הוא סרט דרמה המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של לי ישראל, סופרת ביוגרפיות שלא מצליחה להתפרנס מעבודתה ופונה לאפיקי הכנסה מפוקפקים. תסריט הסרט שנון והוא משוחק היטב, אבל הוא לא ממש מתרומם. יש בו איזו כבדות שגורמת להרגשה של מריחה ולא מתאימה לסרט. קטעים שאמורים להיות מותחים או מרגשים לא מספקים את הסחורה. אני יכול רק להניח שאוהבי ספרות יוכלו למצוא בסרט משהו לאהוב, כי זה מספק הצצה, גם אם מצומצמת, לעולם של כתיבת ביוגרפיות והוצאה לאור, לשאר אמליץ לבחור בסרט אחר.
זהו סרטה השני של הבמאית מריאל הלר. היא גם הייתה התסריטאית של סרטה הראשון "יומנה של נערה מתבגרת" (2015) וכמו סרט זה, גם הוא התבסס על יצירה מוקדמת. הפעם כתבו את התסריט ניקול הולופסנר, שלרוב היא גם הבמאית של מה שהיא כותבת ("דיברנו מספיק", "חברות עם כסף"), וג'ף וויטי, שזהו הסרט הראשון שכתב. למרות שהתסריט שכתבו יחד מוצלח (הם מועמדים לאוסקר על תסריט מעובד), סיפורה של לי ישראל מעניין יותר מאיך שהסרט מציג אותו, וזהו פספוס של הבמאית. היא לא הצליחה להדגיש את הרגעים הנכונים בשביל לתת לסרט משקל אמיתי והוא עובר בעיקר כעייף.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"אליטה: מלאך הקרב".
"אליטה: מלאך קרב", סרטם של רוברט רודריגז וג'יימס קמרון הוא תענוג ויזואלי מסעיר ורב אקשן. חבל רק שהתסריט החלש קצת מכריע את הסרט לקראת סופו.
ג'יימס קמרון, שהפיק את הסרט וכתב אותו יחד עם ליטה קלגרידיס ורוברט רודריגז, הוא מספר סיפורים מופלא שיודע איך לשבות את קהל הצופים שלו על ידי עושר ויזואלי, שימוש מרהיב בטכנולוגיה המתקדמת ביותר על מנת ליצור את האפקטים, ובתסריט שבדרך כלל מצליח לא להפריע יותר מדי לסיפור הפשוט שהסרט מספר. הפעם, התסריט, שהוא עיבוד למנגה Gunnm של יוקיטו קישירו, מצליח לא להפריע עד שלב מתקדם של הסרט, ואז לפתע הדמויות מתחילות להתנהג בצורה מעט מוזרה והכל הופך למלודרמה סבונית.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"סולו חופשי".
"סולו חופשי" הוא סרט תיעודי על מטפס הקירות הטבעיים אלכס הונולד שמבצע את אתגרי הטיפוס לבדו ללא ציוד, מלבד הבגדים שעל גופו והנעליים שעל רגליו (אה, כן, בעצם הוא מצויד באבקה למניעת לחות בידיים), ומתרכז בהכנתו לאתגר טיפוס חופשי שלא בוצע לפניו. כיאה לסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק, הוא עשיר בצילומי טבע מדהימים. הוא מעניין ברובו, אך היה יכול להיות מורווח מעריכה קצת יותר קפדנית. על אף אווירת מתח כללית וסצינות ספורות מלחיצות ממש, הסרט לא יתאים למחפשי האקשן, אלא מכוון לצופים שמעוניינים ללמוד משהו חדש ולהתפעל מפלאי הטבע, בהם גם היצור האנושי.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"יצירה ללא מחבר". טום שילינג.
"יצירה ללא מחבר" הוא סרט דרמה היסטורית גרמני בן קצת למעלה משלוש שעות (!) שמגולל את חייו של איש מילדותו ועד בגרותו על רקע עליית הנאצים לשלטון ומלחמת העולם השנייה והתמודדות עם ההשלכות שאחריהן על החברה הגרמנית. יש בו חלקים קסומים (זו המילה שבחרתי, כן) שתופסים רגשית ואינטלקטואלית, אבל הם מעטים מדי בתוך עומס של סצינות סתמיות ומיותרות. הסרט נוגע בנקודות רגישות בחיי אנשים, ובעיקר בהתחלה, הן גם גרפיות ומטלטלות במקצת.
במאי ותסריטאי הסרט פלוריאן הנקל וון דונרסמארק (זה השם המקוצר שלו!) הוא היוצר של הסרט המופתי "חיים של אחרים" (2006), ולכן למרות הסרט הממוצע "התייר" (2010) שגם עליו היה אמון, הציפיות מהסרט הזה היו גבוהות. אחרי הכל, הוא חזר לעסוק בגרמניה. כנראה שהיה להנקל וון דונרסמארק קשה מדי לערוך את היצירה שלו, כי הוא יכול היה לשפר את הסרט בהרבה אם היה מקצר אותו בשליש. הקצב בסרט איטי יחסית, אך אחיד וזה היתרון העיקרי בו, כי אין בו נפילות מתח מתישות. יש דגש גדול על האנושיות של הדמויות ויש לזה חשיבות רבה יותר כשהדמויות עוסקות באומנות.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"הפרד". קלינט איסטווד.
קשה לי לכתוב דברים רעים על קלינט איסטווד, אחד מגדולי האייקונים של הקולנוע, אבל אם הייתי צריך לכתוב רק את הדברים הטובים בסרטו החדש "הפרד", הביקורת הזו היתה מסתכמת במשפט אחד – "תמיד כיף לראות שוב את קלינט איסטווד פעיל".
איסטווד ביים ומשחק בסרט הזה, ובשני התפקידים הוא לא נמצא בשיאו. איסטווד מגלם את ארל סטון, מגדל פרחים שאוהב ומשקיע יותר בפרחיו מאשר במשפחתו. בקרב מגדלי הפרחים אין מי שאינו מכיר אותו והוא זוכה בפרסים ובתהילה. האינטרנט והשימוש בו ככלי שיווקי דוחק את איסטווד המזדקן מחוץ לשוק הפרחים והוא נותר ללא המשפחה שעזבה אותו וללא הפרחים שסיפקו לו את המנוע לחייו.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"האשמים". יאקוב סדרגרן.
"האשמים" הוא סרט מתח משטרתי דני שידביק אתכם לקצה המושב לכל אורכו (רכבת הרים שנמשכת קצת פחות משעה וחצי) בתהיה לגבי הצעד הבא של הדמות הראשית. הרבה מהאינטראקציות בין הדמויות דורשות מהצופה להשתמש בדימיון, כך שכל צופה מצייר לעצמו בראש סיפור מעט שונה מהצופה לצדו, אך מחובר באופן מלא לנראה על המסך (כמו ש"הספר היה טוב יותר" כי הקוראים בונים בראש בדיוק את מה שהם מצפים שיתרחש). הסרט מגלם בתוכו מנעד שלם של רגשות אנושיים שלא הרבה סרטים זוכים להגיע אליו.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"המועדפת". אוליביה קולמן.
"המועדפת" הוא סרט דרמה תקופתי שנון על יריבות בין שתי נשים על קרבה לאן מלכת אנגליה בתחילת המאה ה-18 שתוך העברת סצינות אמינות להחריד בעלות תחושה מלאכותית (זה נשמע סותר, אבל זה לא) הוא גם מצחיק. הסרט שופע רגעים חזקים וקומפוזיצית תמונות מושכת ומעניינת. לעומת סרטים תקופתיים אחרים על בית המלוכה האנגלי/הבריטי הוא לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי, מה שמשאיר אותו קליל וסוחף. יחד עם זאת, הסרט מטריד במידה ומוזר, כיאה לבמאי יורגוס לנתימוס, כך שעדיף לקחת את זה בחשבון לפני הקפיצה למושבי הקולנוע.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"האשמים". יאקוב סדרגרן.
הסרט המבריק "האשמים" מוכיח פעם נוספת שהקלישאה "פחות זה יותר" עדיין לא מיצתה את עצמה.
סרט הבכורה של הבמאי גוסטב מולר מתנהל בחלל קטן – שני חדרים בלבד במוקד משטרה. לא רק שמדובר בחלל קטן, אלא ששאר האנשים שנמצאים שם מתפקדים על תקן של ניצבים. אסגר, הדמות הראשית, הוא למעשה הדמות היחידה בשני החדרים האלה שיש לה משמעות לסרט.
אנו מכירים כבר את הטריק הזה – אין לך תקציב? מצא לך סיפור שיכול להישען על כמה שפחות שחקנים ועל לוקיישן אחד. אבל פה מצליח מולר, שגם כתב את התסריט עם אמיל ניגארד אלברטסן, ליצור תחושה שאתה נמצא בהרבה יותר מקומות מאשר במוקד המשטרה.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"הספר הירוק". ויגו מורטנסן, מהרשלה עלי.
בסוף "הספר הירוק" ראיתי שהשחקנית אוקטביה ספנסר ("מאחורי המספרים", "צורת המים"), שזכתה באוסקר כשחקנית משנה על "העזרה", היא בין מפיקות הסרט. היא לא משחקת ב"הספר הירוק" (גם אין לה תפקיד מתאים) אולם יש קו דומה בין שני הסרטים. "העזרה" הרגיש לא-אמיתי: השחקניות (המוצלחות) לבשו תלבושות ולא בגדים והתהלכו בתפאורה. זה לא היה תאטרלי, זה היה לא אמין. כמוהו, "הספר הירוק" הוא ממתיק מלאכותי. הוא צפוי, שטחי ולא מצחיק, כאשר כל קטע מרגיש כמו נכתב ובוים כדי להיכלל בקדימון ולא קשור לכלום.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"שלושה זרים זהים".
"שלושה זרים זהים" הוא סרט דוקומנטרי משעשע, מרגש, מותח, מלא תפניות מפתיעות שמצליח לחשוף הרבה פרטים אישיים של גיבורי הסרט מבלי להפוך את הגילויים לצהובים. זהו סרט מהנה ומעניין, אך המלווה שלי נהנתה ממנו יותר ממני כי השאלות הפילוסופיות-קיומיות גרמו לה לחשוב על עצמה בסיטואציות שעמדו בהן גיבורי הסרט ולתהות בנוגע לדילמות המוסריות שצפו במהלכו.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"מיסטר גלאס". ברוס וויליס, ג'יימס מק'אבוי, סמואל ל. ג'קסון.
"מיסטר גלאס" הוא סרט מסקרן. על אף שאינו סרט טוב באמת, יש בו מספיק דברים מעניינים למי שאהבו את שני הסרטים שהוא מאחד, כדי שאמליץ להם לצפות בו. "מיסטר גלאס" מאחד שני סרטים שעומדים בפני עצמם – "בלתי שביר" המבריק שיצא בשנת 2000 ו"ספליט" שהוצג בשנת 2016 – אשר את שניהם כתב וביים מ. נייט שמאלן. למעשה, עד לסיום הסרט "ספליט", אין קשר בינו לבין "בלתי שביר", אך הסצינות האחרונות בו עושות את הקישור בין הסרטים. קישור זה היווה רמז ברור לכך שבעתיד יצא סרט שיאחד בין הדמויות השונות.
שמאלן הוא יוצר מתסכל מאוד. הוא יצר שני סרטים מופתיים – "החוש השישי" ו"בלתי שביר", ומאז הוא עובד קשה על הרס המוניטין שבנה, כשנדמה שכל סרט חדש שלו גרוע יותר מקודמו. כזה גם "ספליט", הסרט שקדם לסרט הנוכחי. הרעיון שלו יפה מאוד, אליו אתייחס בהמשך, אבל בפועל הוא סרט היסטרי ומתיש. לא נקודת פתיחה טובה במיוחד לסרט החדש. לעומת זאת, קשה היה שלא לפתח ציפיות מסרט ההמשך ל"בלתי שביר".
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"מרי מלכת הסקוטים". סירשה רונאן.
"מרי מלכת הסקוטים" הוא סרט דרמה תקופתי על מאבק מלוכני בין שתי מלכות – מלכת אנגליה ומלכת סקוטלנד – שלרגעים מזכיר יותר שחזור היסטורי משמים מאשר סרט עלילתי. כיוון שתקופת הסרט היא המאה ה-16 יש נגיעה במאבקי כח של נשים מול גברים, מזווית של תפקוד אישה בעמדת כח ושליטה. דווקא תחילת הסרט מעניינת ונראית אפילו מבטיחה, אבל הוא לא מצליח להתרומם משם. למי שקשה עם שפה ארכאית ומחוות דרמטיות מוגזמות, יעשה בשכל אם ידלג על הסרט הזה.
זהו סרטה הראשון של הבמאית ג'וזי רורק ואני תוהה איזה מסר או אמירה היא מנסה להעביר בו, ולרוב זה לא אומר טובות כשצופים לא מבינים למה התכוונה המשוררת. בין אינספור סרטים תקופתיים, חלק לא מבוטל מהם ספציפית על בית המלוכה הבריטי, לא ברור מה יחודי דווקא בסרט הזה, אולי מבקש לרכוב על השפעות ה-"Me Too". דווקא לתסריטאי בו ווילימון יש ניסיון בכתיבת תסריטים פוליטיים, "משחקי שלטון" (2011) והעיבוד האמריקאי לסדרת הטלוויזיה "בית הקלפים" (2013), אך הניסיון לא עזר לו ביצירת איזון בין המאבקים הפוליטיים לדרמה הבין אישית. המתח מאבד מההשפעה שלו ככל שהסרט מתקדם ובשלישו האחרון כבר יש המתנה לסוף.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
