"אושן 8". ריהאנה, סנדרה בולוק, שרה פולסון.
"אושן 8" הוא סרט מהנה ומבדר עם רגעים מצחיקים, שמספק את הסחורה: מקבלים בדיוק את מה שמצפים, עם שחקניות טובות. גם הקטעים הצפויים עשויים בחן, והכול בקצב טוב ובתנופה.
בתחילת הסרט משתחררת דברה (סנדרה בולוק) מהכלא אחרי חמש שנים שבמהלכן תכננה את השוד שהיא מתחילה לארגן ברגע שהיא יוצאת לחופשי. היא צריכה שש נשים נוספות לביצוע שוד באירוע הגאלה השנתי שמארגן מגזין "ווג" במוזאון המטרופוליטן במנהטן. לשם כך היא מגייסת את חברתה לו (קייט בלנשט) וחמש הנוספות הן: עקרת בית שהן מכירות מהעבר (שרה פולסון), מומחית במחשבים -מה שכל אחד צריך בימינו- שחורה (ריהאנה), יהלומנית הודית (מינדי קלינג), מעצבת אופנה בריטית (הלנה בונהם קרטר) וכייסת-נוכלת רחוב ממוצא מזרח רחוק (אווקוופינה; זה שמה, Awkwafina). המטרה שלהן היא שחקנית מפורסמת (אן האת'ווי). בין לבין משתתפים גם ריצ'רד ארמיטג' ("קפטן אמריקה" וסרטי "ההוביט") וג'יימס קורדן, ושני שחקנים מטרילוגיית "אושן".
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
16 ביוני 2018 בשעה 6:00, מאת רותם יפעת
"משפחת סופר-על 2".
למרות שבין "משפחת סופר-על 2" לבין קודמו שיצא ב-2004 חלפו 'רק' 14 שנים, נדמה שהנוף הקולנועי בו הם פועלים השתנה בלי היכר, בייחוד בעולם גיבורי העל וכן ביצירות של פיקסאר. לדעתי זהו שינוי משמעותי הרבה יותר מאשר זה שהתרחש בין "בלייד ראנר" להמשכו למרות שביניהם עברו 35 השנים: מעט מאד סרטי מד"ב משמעותיים יצאו מאז "בלייד ראנר" המקורי. לעומת זאת ז'אנר סרטי הקומיקס רק החל את הבום שלו כמה שנים אחרי שיצא "משפחת" המקורי והגיעו לשיא עם חלק מסרטי היקום הקולנועי של מארוול, "לוגאן" וטרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולאן. לכן בניגוד למקור, "משפחת סופר על 2" כבר לא פועל בוואקום, ומתקשה להיות ייחודי או מעניין בגזרת גיבורי העל. לא תורם לכך שהוא צפוי מהרגע הראשון. אם כי בכל הקשור למשפחתיות הוא עדיין מרגש ומוצלח אבל זה לא מספיק להחזיק סרט.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"משפחת סופר-על 2".
"משפחת סופר-על 2" בנוי משני סרטים שונים שנאבקים האחד בשני. האחד מוצלח מאוד, השני חלש מאוד. טיבו של הסרט, בסופו של דבר, תלוי במי מהסרטים הללו מנצח, ולצערי, לפחות בזמן המסך שתופס כל אחד מהם, הסרט הטוב פחות מנצח.
לסרט הזה אני לא יכול שלא להגיע עם ציפיות גדולות. התסריטאי והבמאי שלו, בראד בירד, הוא יוצר האנימציה האהוב עלי בארה"ב ב-20 השנים האחרונות, כשמאחוריו 3 יצירות מופת: "ענק הברזל", "משפחת סופר-על" ו"רטטוי". "משפחת סופר-על" הוא אף סרט ההרפתקאות הגדול של העשור הקודם. לאחר שלושת הסרטים הללו עבר בראד בירד לסרטי לייב אקשן, אבל גילה שהמעבר לא פשוט כל כך. סרט הלייב אקשן הראשון שביים היה "משימה בלתי אפשרית 4", שהיה חביב מאוד, בעיקר בזכות ההברקות של בירד, אך לא יותר מכך. הסרט השני היה "בחזרה למחר", שהיה סרט מקסים, גם אם בעייתי. אפשר להבין למה לאחר שני הסרטים האלה החליט בירד לחזור לעולם האנימציה, שבו היה במאי מוערך שסרטיו זכו בפרסים רבים (כולל האוסקר). השאלה למה לחזור לסרט שלא דורש שום סרט המשך, היא שאלה טובה, אך אין לי עליה מענה.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"משפחת סופר-על 2".
"משפחת סופר-על 2" הוא הסרט ה-20 והארוך ביותר של פיקסר (שעתיים פחות שתי דקות). מלבד סרטי "צעצוע של סיפור", סרטי ההמשך של פיקסר פחות מוצלחים מהסרטים המקוריים שלהם. זה המקרה עם "מוצאים את נמו", "מפלצות בע"מ" ו"מכוניות" (השני היה פחות טוב מהראשון הבינוני ביותר, השלישי הוא הסרט היחיד של פיקסר שלא ראיתי), ולמרבה הצער גם במקרה הנוכחי. עדיין מדובר בסרט מהנה אך הוא פחות טוב מהראשון, שבו צפיתי לאחרונה שוב, לראשונה מאז שראיתי אותו בקולנוע, והוא מבדר, מקורי ומהנה כמו שזכרתי. מכל הסרטים של פיקסר, ל"משפחת סופר-על" (2004) היה הכי קל והגיוני שיהיה המשך כי קבוצת גיבורי-על תמיד יכולה לצאת למשימת סיכול של מזימה של נבל כלשהו.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"עולם היורה 2: נפילת הממלכה".
"עולם היורה: נפילת הממלכה" (שם לא טוב לַסרט ובאופן כללי) הוא סרט אימה, פחות טוב מ"עולם היורה" (2015) שהיה מבדר ונשכח. לצערי ראיתי אותו בתלת מימד וזה מיותר לגמרי כי -שוב- לא התחשבו באפקט הזה בעשיית הסרט, בניגוד ל"חיי פיי" ול"כוח משיכה", למשל.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"מעשה פלאים". ג'וליאן מור.
"מעשה פלאים" הוא סרט מעניין, נוגע ללב, מאתגר ולא קל מכיוון שבחלקים גדולים ממנו אין דיאלוגים. הוא ארוך מדי, עם רגעי קסם וסוף מעט אנטי-קליימקס.
בסרט משתתפות ג'וליאן מור ומישל ויליאמס בתפקיד קטן מאוד אך רוב הסרט מתמקד בשתי דמויות צעירות, נער ונערה צעירים. 50 שנה מפרידות בין בן וילסון לרוז. המסעות שהם יוצאים אליהם דומים במקום ההתרחשות שלהם ויש גם קשרים תיאמטיים בין שני קווי העלילה, כשברור שיש קשר נוסף ביניהם.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"המקום".
תיאור הרעיון של הסרט האיטלקי "המקום" ועלילתו יכול לעורר וסקרנות. יש משהו מושך בסיפורים על גורל והצטלבויות בין אנשים זרים. זה מעניין, מפתה וקסום כי בבסיס יש משהו מוצלח מאוד, אך זיק של קסם וכמה רעיונות יפים לא מספיקים, למרבה הצער, כדי להציל את הסרט מהיותו פספוס ועל גבול המייגע. הבעיה אינה נעוצה בביצוע, שיש בו אלמנטים בעייתיים שעוד אגיע אליהם אלא בהחלטה לצלם את כל הסרט באתר אחד.
"זרים מושלמים", סרטו הקודם של פאולו ג'נובזה, היה מוצלח וזכה להצלחה גם בארץ. כמוהו, ב"המקום" יש משהו תאטרלי, כזה שבקלות אפשר לראות אותו מעובד להצגה. "המקום" מבוסס על The Booth at the End, סדרת רשת אמריקאית מ-2011 בת שתי עונות, בסך הכול עשרה פרקים בני 22 דקות (אך דרמה), שלא זכתה לתשומת לב כלשהי. לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים". אלדן ארנרייך.
"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", הסרט החדש ביקום הקולנועי של "מלחמת הכוכבים", מכיל כל כך הרבה פגמים שעצם העובדה שמדובר בסרט כל כך מהנה היא סוג של נס. כנראה ש"הכוח" חזק עם סרט זה.
כמו תמיד, הבעיה המרכזית בסרטים כמו זה, שבאים לספר לנו את סיפור המקור של דמות אהובה מסדרה אהובה, היא שכל מהות התסריט הוא לסמן וי על צ'ק ליסט שמכיל את כל הדברים שהפכו את הדמות ואת הסרטים לכל כך אהובים. ואכן, הסרט הזה מכיל צ'ק ליסט ארוך במיוחד, שלפעמים יש תחושה שהוא הולך לקרוס לתוך עצמו.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
24 במאי 2018 בשעה 19:30, מאת רותם יפעת
"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים". אלדן ארנרייך.
בתקופה בה כל דבר חייב להיות הכי טוב, הכי מדהים או לחילופין הכי גרוע, הכי נוראי, יש משהו מיוחד בלהיות סתמי. אבל אפילו את זה "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" לא מצליח לעשות היטב. הוא פשוט לא מעניין. במילה אחת: פרווה. בשתי מילים פרווה (של) צ'ואי. לא שציפיתי להרבה מהדמות. כמו כל הדמויות ב"מלחמת הכוכבים" – רובן לא מעניינות – הן סמל לדברים. זה נכון לכל הגיבורים של כל הטרילוגיות: אנאקין, לוק וריילי ועל אחת כמה וכמה לדמויות המשנה כמו האן סולו. הבעיה שהסרט מנסה לבנות מיתוס ועומק סביב דמותו של האן אבל הכול כל כך צפוי וברור. כל טוויסט או מטאפורה אפשריים ברורים. הכול נשאר על פני השטח ובלי תחכום.
יתכן והסיבה לכך היא חילופי הגברי: רון האוורד ("התופת", "וילו והנסיכה") החליף את פיל לורד וכריסטופר מילר ("רחוב ג'אמפ 21" וההמשך שלו וכן "לגו:הסרט") שהוכיחו שהם יכולים לקחת מותג ישן ולהפוך אותו למעניין ומצחיק – וזה כל מה שהיה חסר בסרט הזה. לא נדרש הרבה כדי להפוך סרט שהדמות הראשית בו היא אחת הדמויות האהודות בתולדות הקולנוע ומשחק בו האיש הכי מגניב באמריקה כעת (דונלד גלובר) ועדיין האוורד הצליח בכך.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"מקווין".
פסטיבל דוקאביב 2018 – "מקווין" הוא סרט תיעודי על חייו של מעצב האופנה לי אלכסנדר מקווין שנפטר לפני שמונה שנים, לאחר קריירה מצליחה שופעת תצוגות אופנה מיוחדות ופרובוקטיביות. רובו של הסרט מעניין מאוד וחושף את המנועים שדחפו אותו לנתיב שסלל לעצמו בעולם המקצועי. מוצגות בסרט שלל יצירותיו של מקווין שילהיבו חובבי אומנות בכלל, וחובבי אופנה בפרט.
הסרט מציג באופן ליניארי את סיפור חייו של מקווין דרך ראיונות עם בני משפחה, חברים, עמיתים ומבקרי אופנה. הסרט מחולק למקטעים לפי הפרקים בחייו, שככל שהם מתקדמים מתרכזים בחייו המקצועיים, ובהלימה גם למקטעים קוראים בשמות תצוגות האופנה שהפיק באותו הזמן. זהו תענוג צרוף לצפות באומנות שיצר באמצעות הבגדים והשימוש במימד הויזואלי בשביל לייצר משהו רענן בעולם האופנה המקובע יחסית. הוא מוצג כאדם שהיה בו דחף לחדש, וגם לזעזע, להמציא את עצמו מחדש ולשאוב השראה מכל מקום. הסרט מגולל את האבולוציה שלו כיוצר וכאדם באופן מקיף יחסית. דואגים להראות את הצדדים הפחות יפים באישיותו כהיפוך לקולקציות הנהדרות שיצר.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
"הצילו! כיווצתי את ההורים".
למרות שסרט הילדים הגרמני "הצילו! כיווצתי את ההורים" לא מחדש דבר, ולמעשה אף אין בו טיפת מקוריות, אין לי ספק שהוא יגרום לילדים הנאה ויספק להם שעה וחצי חביבות למדי.
זהו סרט המשך לסרט "הצילו! כיווצתי את המורה", שהוצג לפני שנתיים בארץ, אבל הוא עומד לחלוטין בפני עצמו (אני וילדי לא ראינו את הסרט הראשון וזה לא הפריע לנו כלל).
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
17 במאי 2018 בשעה 18:00, מאת רותם יפעת
"דדפול 2".
אחרי שנחנו מכל השיאים שהוא שבר, הגיע הזמן לשאר סרטי הקיץ להתמודד על תפקיד הסרט הקופתי ביותר לקיץ 2018 שאינו "הנוקמים: מלחמת האינסוף". מבין שלל המועמדים ("עולם היורה: נפילת הממלכה", "סולו" ועוד) "דדפול 2" הוא בעיני הכי מעניין אך בו בזמן גם בעל סיכוי להיות נפילה גדולה. הסיבה לכך ברורה: מצד אחד הסרט הקודם היה הפתעה אדירה הודות להומור, אלימות ומודעות עצמית, דבר שבא לידי ביטוי בקופות. מצד שני אלו מרכיבים שיכולים בקלות להימאס כשהם ממוחזרים. לשמחתי מסתבר שאם עושים משהו מיוחד ממש טוב – הוא יוצא מצוין גם בפעם השנייה. אפילו בכותרות הפתיחה שמרו על הבדיחות בדומה לקודם אבל במקום לצחוק על העושים במלאכה, צחקו במה על מה שקדם לכותרות.
לחצו לקריאת הפוסט המלא »
