ביקורות קולנוע (עמוד 55)

"שודדי הקריביים: נקמתו של סלזאר" – ביקורת

"שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר". ג'וני דפ.

"שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר". ג'וני דפ.

מעבר לכך שאין לי זמן לראות סרטים כמו פעם, הגיל נותן אותותיו גם בזיכרון שלי. התוצאה של זה היא שאני כבר רואה סרטים, אני לא תמיד זוכר מה בדיוק קרה בהם. אם כי במקרה של סדרת "שודדי הקריביים" ייתכן וזה לא הגיל אלא פשוט העלילה המסובכת וחסרת הגיון – גם ביחס לסרט עם מפלצות ושדים. למרות שראיתי סיכום של כולם, אני עדיין לא בטוח שהבנתי מה קרה בהם. למזלי, לסרט החמישי בסדרה "שודדי הקריביים: נקמתו של סלזאר" יש קשר רופף למדי לעלילה של הקודמים, כך שגם מי שלא ראה אותם או שבדומה לי, יש לו זיכרון סלקטיבי – יכול ליהנות ממנו. כמובן שזה תלוי גם בכך שאתה לא מצפה להרבה מסרט: סיפורי רוחות רפאים בשילוב עם סיפור אהבה, קצת סיפורי אבות-בנים וג'וני דפ שיכור. זה נחמד, זה קליל, אבל לא מלהיב. מצד שני, שבועות בפתח, חם בחוץ – גם זו דרך ליהנות מהזמן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנוסע השמיני: קובננט" – ביקורת

"הנוסע השמיני: קובננט". קתרין ווטרסטון.

"הנוסע השמיני: קובננט". קתרין ווטרסטון.

יתכן ואני סובל ממצב רפואי יחודי: קלסטרופוביה קולנועית. בעוד שאין לי בעיה במציאות להיות בחלל סגור זמן רב (בהינתן זה שיש לי גישה לאינטרנט כמובן), קשה לי מאד עם סרטים שרוב ההתרחשות שלהם היא בחלל סגור אחד. זאת גם אולי הסיבה למה אף פעם לא התחברתי לסדרת "הנוסע השמיני". זה לא מנע ממני להעריך את חלקה ובעיקר את הגיבורה הנשית הייחודית שלו, אבל אף אחד מהסרטים בסדרה לא היה מהסרטים האהובים עלי – לא בז'אנר ולא באופן כללי. כשרידלי סקוט חזר לעולם הזה 30 שנה אחרי ההתחלה שלו, לא התרגשתי יותר מדי. ואכן "פרומתיאוס" היה סרט נורא בעיני, עם עלילה לא מעניינת ועם קישור קלוש למקור.

לאור זאת, לא באתי עם הרבה ציפיות להמשך (שהוא גם הקדמה) "הנוסע השמיני: קובננט". מבחינה עלילתית הוא מוצלח יותר מקודמו, אם כי הדמויות האנושיות בו לוקות בחסר. בדומה ל"פרומיתאוס" (וכפי שמד"ב אמור לעשות) הוא מנסה להתעמק בשאלות פילוסופיות אודות משמעות הקיום ולרוב מצליח. הפעם נזנחת שאלת "מי יצר את האדם ולמה?" ומתמקד בשאלת מה הם חיים הראויים לחיות. יש כאן גישה מעניינת לעניין, שמתכתבת עם "שומרי הגלקסיה: חלק 2". לקראת סופו הסרט מעט נמרח ומנסה להבהיל ולהגעיל יותר מאשר ליצור דרמה, אבל הוא יוצר עניין לקראת ההמשך שאמור בסופו של דבר להוביל לעלילת "הנוסע השמיני" המקורי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שומרי הגלקסיה: חלק 2" – ביקורת #2

"שומרי הגלקסיה: חלק 2".

"שומרי הגלקסיה: חלק 2".

בגדול ניתן לחלק סרטי המשך לשני סוגים: כאלה שממשיכים רעיונית את מה שהיה בראשון והתוצאה היא עמוקה ומורכבת יותר ("האימפריה מכה שנית", "האביר האפל") וכאלה שעושים בדיוק אותו דבר כמו פעם שעברה: לעיתים זה עובד מצוין ("ג'ון וויק 2"), אבל לפעמים זה די סתמי ("למצוא את דורי"). מהטריילר של "שומרי הגלקסיה: חלק 2" ניתן היה לשער שהוא הולך להשתייך לסוג השני: יש רגע בו רוקט מבין שמאחר והם מצילים את הגלקסיה פעם נוספת הם יוכלו לגבות שכר גבוה יותר עבור משימות (השאלה האם יצליחו לקבל בפחות משוטף + 60 כמו "הנוקמים") ואכן אנחנו מקבלים את אותו הדבר – וזה כיף בדיוק כמו שהיה פעם שעברה, רק שבהיעדר גורם החדשנות, זה מעט פחות טוב מהסרט הקודם. ההומור שם, האקשן שם, יש יחסים מבוססים ודמויות עמוקות יותר – אבל בלי היחוד של הפעם הראשונה זה פשוט פחות טוב.

ואם מנסים לשחזר את מה שעשו פעם שעברה, מי אם לא מי שעומד מאחורי ההצלחה הקודמת מתאים לדאוג לכך שהכול יעבוד שוב? בזמן שחלף בין הסרטים, ג'יימס גאן, שכתב וביים גם את החלק הראשון, כתב והפיק את מותחן אימה "ניסוי בלקו" על עובדים במשרד תאגידי שנאלצים להילחם זה בזה עד המוות כדי להישאר בחיים. בנוסף הוא גם צילם את כל ההופעות של סטן לי בסרטי מארוול בשנה הקרובה (בכל זאת הבן אדם בן 94. ואם אפשר למנוע את החייאת המתים באופן דיגיטלי – מה טוב).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שומרי הגלקסיה: חלק 2" – ביקורת #1

"שומרי הגלקסיה: חלק 2".

"שומרי הגלקסיה: חלק 2".

"שומרי הגלקסיה: חלק 2" הוא המשך ישיר של קודמו בסדרה לא רק מבחינה עלילתית אלא גם מבחינת סגנון ואווירה – מה שהופך אותו לסרט מהנה באופן יוצא דופן. הסרט החמישה עשר ביקום הקולנועי של מארוול דובק בשיטה המוכרת ומשלב בהרפתקאות החלל של גיבורי העל הומור רב ומוזיקה טובה מה שעושה אותו לבילוי קולנועי קליל ומרענן, כמו שסרטי קיץ טובים צריכים להיות.

ג'יימס גאן, מי שזכה עוד מתחילת דרכו לביקורות אוהדות מהקהילה הגיקית (על סרטו "סופר") וכלל העולם (על שומרי הגלקסיה הראשון) חוזר לכיסא הבמאי ומנצל את החופש שניתן לו כדי להפוך את את הסרט ליצירה מקורית הנפרדת בהתרחשותיה משאר ה-MCU. גאן, כמו בסרט הקודם, הוא לוקח את המרכיבים שלרוב משחקים תפקיד משנה בסרטי אקשן כמו מוזיקת רקע, עיצוב עולם והומור, ושם אותם במרכז הבמה. התוצאה היא שלא מדובר בסרטי גיבורי על מלא בחשיבות עצמית אלא בבילוי מהנה לכל המשפחה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תברח" – ביקורת

"תברח". דניאל קלויה.

"תברח". דניאל קלויה.

מחקר מהשנה האחרונה גילה שסרטים נוטים לקבל דירוג גבוה בימים שלפני היציאה שלו, אבל לאחר שהוא מוקרן לציבור הרחב הוא מתחיל לרדת. לכן כשחברים שלי בארה"ב התלהבו ש"תברח" קיבל 100% כמה ימים לפני שהוא יצא שם אני מיהרתי להפנות אותם למחקר. מבחינתם הציון המושלם של קומדיית האימה העוסקת במתח גזעי בין לבנים לשחורים היה איזון למצב הרוח בעקבות לניצחון של טראמפ כמה חודשים לפני כן. אבל כמו בתחזיות הבחירות, גם כאן התחזיות לא היו נכונות ויותר מחודשיים אחרי שיצא, הוא עדיין מחזיק בציון הפנומנאלי של 99%, ציון הממקם אותו במקום התשיעי בכל הזמנים של האתר. כך שגם הביקורת המסויגת שלי לא תפגע במעמדו יותר מדי. הסיבה שאני לא נלהב כמו מבקרים רבים היא שאם מקלפים את השכבה הביקורתית של הסרט – אותה ביקורת שבגללה ליברלים אמריקאים רואים בו הישג – אז מתקבל סרט אימה טוב למדי אבל לא יותר מזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מהיר ועצבני 8" – ביקורת

"מהיר ועצבני 8". וין דיזל.

"מהיר ועצבני 8". וין דיזל.

לא נעים להודות (בעיקר בפני עצמי), אבל אני מתקרב בצעדי ענק להפוך ללא רלוונטי עבור הוליווד: בעוד חצי שנה אצא מקבוצת הגיל הנחשקת 18-35. והאמת שאני לא יכול לבוא בטענות אל המפרסמים שלא מוציאים בי עניין, אלא להפך, אני לא מוצא עניין (או יותר נכון זמן) לכל הסרטים שבעולם. מסתבר שמחויבות של אדם בוגר זה דבר לא פשוט. ולכן כשכבר יש לי זמן ללכת, אני מנסה להתחבר לאני הצעיר וליהנות מכל רגע בלי לחשוב יותר מדי.

"מהיר ועצבני 8" עושה עבודה לא רעה. נכון, חלק מהכיף זה גם לצחוק על וין דיזל (בניגוד ל-לצחוק מ-דווין ג'ונסון) אבל בסופו של דבר הנאה היא כמו קלוריות, לא משנה מאיפה היא מגיעה. לאור זאת מזהיר מראש: הביקורת הזו לא תכלול התייחסות לכמה העלילה הגיונית או צפויה, והאם הדברים שהם עושים אפשריים פיזיקלית או טכנולוגית. בעולם בו דונלד טראמפ הוא הנשיא, סרטי "מהיר ועצבני" הם לא אלו שמותחים את גבול האפשרי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פטרסון" – ביקורת

"פטרסון". אדם דרייבר.

"פטרסון". אדם דרייבר.

בהיותי גבר עם שם פרטי ומשפחה שהם שמות של נשים, חשבתי שלי יש שם מוזר שעושה בעיות (למשל לקבל חבילת פדים להתנסות כשהייתי בן 12). מסתבר שלהיות בעל שם הזהה לשם העיר שאתה גר בה הוא מוזר אף יותר. כשזה קרה בסרט "ממפורד" של לורנס קסדן ב-1999 התגלה שהוא בחר בעיר בגלל השם. אבל פטרסון, שהוא גיבור הסרט של ג'ים ג'רמוש בעל אותו שם, גם נולד בעיר עם אותו השם. דבר כזה יוצר ציפייה כל הסרט להסבר לעניין – אבל כמו דברים רבים בסרט, זהו משהו שמותיר אותנו בלתי מסופקים עד סופו.

ג'רמוש, אחת הדמויות החשובות ביותר בקולנוע העצמאי האמריקאי, פועל כבר 37 שנים, בהם ביים וכתב 12 סרטים עלילתיים. בדומה לרוב סרטיו, "פטרסון" הוא מינימליסטי דבר הבא לידי ביטוי בכל אספקט: מספר הלוקיישנים והדמויות, מבנה העלילה הכמעט בלתי קיימת, השימוש במוזיקה ועוד. ניתן לראות ב"פטרסון" תגובה (מאוחרת) לסגנון הממבלקור שהיה פופולרי לרגע בקרב האינדי האמריקאי בעשור האחרון. למרות שגם בעבר הוא עשה דמויות שקטות יחסית, ההתעקשות על דמות כזו המנותקת מהעולם סביבה דווקא לאחר סרטי ממבלקור היא אמירה מעניינת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סרט לגו באטמן" – ביקורת

"סרט לגו באטמן".

"סרט לגו באטמן".

החל מרגע ההכרזה על "סרט לגו באטמן" התעוררה השאלה האם איש העטלף, שהיה בדיחה אחת מיני רבות ב"סרט לגו", יכול להחזיק סרט לבד? ובכן, התשובה ברורה: יכול ובגדול. הסרט מצליח לשחזר את הקצב התזזיתי של "סרט לגו" כדי לירות בדיחות ללא הפסקה, ולהפוך לקומדיה קלילה, מרעננת ומודעת לעצמה המצליחה לפנות לכל המשפחה.

את הסרט ביים כריס מק'קיי האנונימי, שמגיע מהטלויזיה (הסדרה הפארודית "רובוט צ'יקן") ונכנס בקלות מפתיעה לנעליהם הגדולות של כריס מילר ופיל לורד. כי למרות שיחד עם הבמאים התחלף כל הצוות הכותב, "לגו באטמן" מצליח לשמור על אותו האופי כמו "סרט לגו": הקומדיה במרכז אבל סיפור מרגש משתחל בין השורות. הבדיחות לא מרבות לחזור על עצמן שלא לצורך וכוללות רפרנסים לדברים מ-1966 ועד ימינו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הרוח במעטפת" – ביקורת

"הרוח במעטפת". סקרלט ג'והנסון.

"הרוח במעטפת". סקרלט ג'והנסון.

למרות שמטבעי אני חשדן וציני כלפי רימייקים, בסופו של דבר רובן יוצאות מוצלחות – לא יצירות מופת, אבל גם לא משהו לא ראוי. אני חושב שזה בדרך כלל אחת משתיים: או הסתמכות על המקור כדי לבדר נטו ("שבעת המופלאים","נקודת שוויון") או להתאים את היצירה לרוח התקופה ושתעסוק בנושאים הרלוונטיים לעידן בו הוא נעשה ולא המקור ("פאוור ריינג'רס"). "הרוח במעטפת" לא עושה אף אחד מאלו. בניגוד למקור שהיה מעמיק, חדשני ופורץ דרך, הגרסה החדשה נשארת רק על פני השטח ולא ניסתה להתאים את עצמה לתקופה הזו, ואינה מתייחסת לסכנות של הטכנולוגיה העכשוויות. התוצאה היא ערבוב של דברים רבים שבאו בעקבות המקור ללא אמירה מקורית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פאוור ריינג'רס" – ביקורת

"פאואר ריינג'רס". בקי ג'י, לודי לין, דקרי מונטגומרי, אר-ג'יי סיילר, נעמי סקוט.

"פאואר ריינג'רס". בקי ג'י, לודי לין, דקרי מונטגומרי, אר-ג'יי סיילר, נעמי סקוט.

מן הידועות הוא שסרט שנפתח עם בדיחה על סקס ופרות לא יכול להיות רע. מצד שני, הוא מציב לעצמו רף גבוה מאד להמשך. אז נכון שאף בדיחה ב"פאוור ריינג'רס" לא מתקרבת לזו בדקות הראשונות של הסרט, אבל הן עומדות בפני עצמן ומונעות מהסרט להפוך לסרט רציני מדי. יתרה מזאת, הומור הוא מה שמחזיק את הסרט, שלפרקים מרגיש כמו שני סרטים שונים: מחד סרט התבגרות של נערים חריגים ולצדו סרט גיבורי על. כמובן שבסופו של דבר ההתבגרות מתווכת דרך כוחות העל, אבל רוב הסרט יש הרגשה של שני קווים מקבילים שרק בסוף הם נפגשים. החלק הראשון מתמקד בעיקר בבניית היחסים בין הנערים כשמדי פעם אנו מתוודים ליכולותיהם כפאוור ריינג'רס האיומים איתם הם נאלצים להתמודד. ובמערכה האחרונה המאזן משתנה, ומתמקד בעיקר באקשן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"היפה והחיה" – ביקורת

"היפה והחיה". דן סטיבנס, אמה ווטסון.

"היפה והחיה". דן סטיבנס, אמה ווטסון.

גרסתו המחודשת של "היפה והחיה" דומה יותר למחזמר מאשר לקלאסיקה המצוירת של דיסני, ולוקחת את הסיפור לכיוון מעט אחר מהסרט שכולנו גדלנו עליו. לכן, מי שידע להתנתק מקסמיו של הסרט המקורי (משימה לא פשוטה לכל הדעות) ימצא שההשקעה הרבה בווריאציה הזו לסיפור העתיק מניבה תוצאות יפות מאוד. יחד עם זאת, למרות כל ההערכה, אני עדיין חושב שהסרט המצויר פורץ הדרך מלפני 26 שנים (סרט האנימציה הראשון שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר) עדיין טוב יותר בעשרות מונים.

את גרסת 2017 ביים ביל קונדון, אדם שתחום הסרטים המוזיקלים לא זר לו. מי שזכה בעבר בפרסים על מעורבותו ב"שיקאגו" וב"נערות החלומות" מראה שתחום זה הוא מומחיותו הגדולה. הבחירה של קונדון לשאוב השראה לא רק מהסרט המצויר אלא גם מהמחזמר הפחות-מוכר מצדיקה את עצמה ומביאה לסרט גוון אחר, גוון המאפשר לקהל למדוד אותו בפני עצמו ולא רק בהשוואה למוכר והאהוב. קונדון, כמו בדרמות הטובות אותן ביים בעבר ("קינסי", "מר הולמס"), מצליח לקחת סיפור ופונה איתו לקהל המבוגר בצורה המתאימה לאווירה המודרנית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לוגאן: וולברין" – ביקורת #1

"לוגאן: וולברין". יו ג'קמן.

"לוגאן: וולברין". יו ג'קמן.

אחרי ששורדים את כל הדם והאלימות הנגלים על המסך, מגלים ש"לוגאן: וולברין" יוצא מן הכלל בכל קנה מידה, ונמנה על קומץ שיכול להתחרות על תואר סרט הקומיקס הטוב ביותר. הסרט העשירי בסדרת אקס-מן אמנם עוסק באותן הדמויות אך לא ממשיך עלילתית את הסדרה המסועפת. בנוסף הוא נוטש את האקשן הקליל והצבעוני שמיועד גם לצעירים, וצועד לכיוון קונספטואלי אחר: מחוספס יותר, קודר יותר ומיואש הרבה יותר.

את הסרט כתב וביים ג'יימס מנגולד, שחוזר לכסא הבמאי אחרי הפסקה ארוכה בת 4 שנים. סרטו הקודם "וולברין" (2013) עסק גם כן בדמות הזו ובעולם המוטאנטים, אך זכה לביקורות בינוניות ובקושי החזיר את ההשקעה הכספית בו. עם "לוגאן" המצב שונה לגמרי, שכן במקום להיות עוד סרט אקשן בינוני, מנגולד מביא למסך סגנון אחר, אנושי בהרבה, כזה שמזכיר הרבה יותר את "הולך בדרכי" שביים לפי עשור, ולא רק בגלל שאפשר למצוא גם כאן את שיריו של ג'וני קאש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »